1אב מלאכה ומלאכה סוג מלאכה שעשה. ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת.2א גמרא מתחילה באים לברר את לשון המשנה, ושואלים: מאי טעמא תנא מה טעם שנה בלשון "כלל גדול "? אילימא אם תאמר משום דקבעי למיתני שרצה התנא לשנות במשנה בהמשך הפרק "ו עוד כלל אחר אמרו" שלא כלל בו אלא שתי הלכות, ועל כן במשנתנו שכללה יותר הלכות תנא שנה בה התנא בלשון "כלל גדול". וגבי ואצל שביעית נמי גם כן משום דקבעי למיתני שרצה התנא לשנות במשנה שביעית פ"ז מ"ב לשון "עוד כלל אחר " תנא שנה שם בתחילת הפרק לשון "כלל גדול", ותובן איפוא לשון זו אף במסכת שביעית. והא גבי ואולם הרי אצל מעשר שנאמרו שם במשנה מעשרות פ"א מ"א שני כללים בזה אחר זה, דקתני ששנה התנא בהמשך המשנה לשון "ועוד כלל אחר אמרו", ואף על פי כן לא תני שנה התנא בתחילתה בלשון "כלל גדול", אלא "כלל אמרו"!3אמר ר' יוסי בר אבין: הביטוי "כלל גדול" אכן אינו תלוי במציאותו של כלל נוסף, אלא בחשיבותו של הכלל. ולכן שבת ושביעית דאית בהו שיש בהם דינים שונים שחלקם אבות וחלקם תולדות — תנא שנה התנא במשנה בלשון "כלל גדול", ואילו מעשר דלית שאין בה אבות ותולדות, אלא לכל דיניו הגדרה זהה לא תנא שנה בלשון "כלל גדול ". ומקשים: ולגירסת המשניות של בר קפרא, דתני ששנה לשון "כלל גדול " במעשר, מאי מה, אלו אבות ומאי ומה, אלו תולדות איכא יש במעשר?4אלא לאו היינו טעמא האם לא זהו הטעם שבכל מקום שנאמר "כלל גדול" הרי הוא ביחס לכללים אחרים בהלכות אחרות; וכך יש להבין: גדול עונשו של שבת, כלומר, התחום בו חלים דיני שבת והעונשים על חילולה יותר משל שביעית, שאילו שבת איתא ישנה, הלכותיה חלות בין בתלוש מן הקרקע ובין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתא אינה, אין הלכותיה חלות ובמחובר איתא ישנה. וכן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, שאילו שביעית איתא ישנה מן התורה בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתא ישנו ובמאכל בהמה ליתא אינו.5ולשיטת בר קפרא דתני ששנה לשון "כלל גדול "אף במעשר יש להבין כך: גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה, שאילו חובת מעשר איתא ישנה, חלה מדברי סופרים גם בתאנה וגם על ירק, ואילו פיאה ליתא אינה שייכת בתאנה ובירק. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת פיאה, כלל אמרו בדין פיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום — חייב בפיאה.6ומסבירים מה בא כל פרט בהגדרה זו להדגיש: מה שאמרו "אוכל" — הרי זה בא למעוטי למעט, להוציא ספיחי סטיס וקוצה שלמעשה שימושם רק לצורך צביעה ולא למאכל, ולכך אין בהם דין פאה. ומה שאמרו "ונשמר" — הרי זה בא למעוטי למעט, להוציא גידולי הפקר, שכיון שאינם נשמרים הריהם פטורים מן הפיאה. "וגידולו מן הארץ" — הרי זה בא למעוטי למעט, להוציא כמיהין ופטריות שאינם כשאר הצמחים, ואין כוח גידולם מן האדמה, ולכך אי אפשר לומר עליהם שגידולם מן הארץ. "ולקיטתו כאחת" — הרי זה בא למעוטי למעט, להוציא תאנה שפירותיה נלקטים במשך זמן רב, לפי שאינם מבשילים בבת אחת. "ומכניסו לקיום" — הרי זה בא למעוטי למעט, להוציא ירק, שאין אדם אוצר מקיים אותו זמן ממושך במחסנים, כיון שאינו נשמר לאורך זמן.7ואילו גבי אצל מעשר תנן שנויה משנה, כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ — חייב במעשר. ואילו התנאים של לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן שנינו, ומכאן שתאנה וירקות נכנסים בגדר חובת המעשר, ורחב איפוא תחום חלות דיני מעשר מזה של הפיאה.8ב במשנה דובר בשוכח עיקר שבת, ויש צורך לברר כיצד יתכן שאדם מישראל ישכח את כל עיקרה של שבת. רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מתניתין משנתנו מדברת בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ולא ידע את דיני השבת. אבל מי שהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב על כל שבת ושבת כמי שיודע עיקר שבת. ומעתה באים לברר את השיטה ולמצות את פרטיה. תנן שנינו במשנתנו: "השוכח עיקר שבת", לאו האם לא מכלל לשון "השוכח" אתה למד דהויא ליה שהיתה לו ידיעה מעיקרא מתחילה?! שהרי שיכחה משמעה שנעלם דבר שהיה ידוע פעם, וקשה איפוא לשיטת רב ושמואל! ודוחים: לא, מאי מה פירוש "כל השוכח עיקר שבת" — שהיתה שכוח ממנו מאז ומעולם עיקרה של שבת, שלא ידע ממנה כלל.9ושוב מקשים: אבל אם כן, לשיטה זו אם הכיר ולבסוף שכח מאי מה יהא דינו — הריהו חייב על כל שבת ושבת, אם כן אדתני עד שהוא שונה במשנה את הדין הבא שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב חטאת על כל שבת ושבת, ליתני שישנה במקום זאת "הכיר ולבסוף שכח", ונבין מעצמנו שכל שכן הא מקרה זה שהיודע ממש עיקרה של שבת וודאי שיהא חייב על כל שבת ושבת! ומתרצים: לשיטת רב ושמואל מאי מה משמעות הביטוי "היודע עיקר שבת" — מי שהיה יודע עיקרה של שבת פעם אבל עכשיו שכחה, והוא הוא הדין שאפשר להוציא מדברי רב ושמואל.10אבל אם לא שכחה את עיקרה של השבת, וידע שהיום שבת מאי מה יהא דינו — בודאי יהא חייב על כל מלאכה ומלאכה, אם כן אדתני עד שהוא שונה במשנה את הדין בהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה, ליתני שישנה את הדין בהיודע עיקר שבת, ומכך נבין כי כל שכן הא זה, שהיודע שהיום שבת ודאי יתחייב על כל מלאכה ומלאכה! אלא בהכרח יש לומר כי מתניתין משנתנו המדברת מענין השוכח, הכוונה היא כשהכיר ולבסוף שכח. ודברי רב ושמואל נמי גם כן כהכיר ולבסוף שכח דמי נחשב, והכי איתמר וכך נאמר כך יש להבין, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם כי אפילו תינוק שנשבה בין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — כהכיר ולבסוף שכח דמי נחשב, וחייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, אף שלא ידע מעולם.11א ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם כי דוקא בהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב להביא קרבן, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — פטור מקרבן, כאנוס. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא הדנה בנושא זה: כלל גדול אמרו בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא אחת. כיצד? — תינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ואינו יודע דיני שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת על כל ששגג באיסורי שבת. וכן חייב על כל דם שאכל בימיו בשגגה עד שנודע לו איסורו חטאת אחת, ועל החלב שאכל — חטאת אחת, ועל עבודה זרה שחטא בה — אחת. ואילו החכם מונבז היה פוטר בכל אלה מקרבן כלל.12וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא: הואיל והעובר במזיד קרוי בתורה "חוטא" ואף העובר בשוגג קרוי "חוטא", עלינו להשוותם ככל האפשר, ולומר: מה מזיד הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה קודמת שהדבר אסור — אף שוגג הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה. ומי שלא היתה לו ידיעה קודמת כלל — אינו קרוי שוגג, אלא קרוב הוא להיות אנוס, ופטור לגמרי. אמר לו ר' עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, כלומר, אמשיך בקו המחשבה שלך ולפי אותה שיטה, עד למיצוי המסקנות, ונראה אם תסכים למסקנות אלה, ואומר: אי אם מה כשם שמזיד משמעו דווקא שהיתה הידיעה בשעת מעשה בעבירה, שבשעה שעבר ידע שהוא חוטא — אף שוגג תאמר שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, וכיון שכן שוב איננו שוגג!13אמר לו מונבז: הן, ואין הדבר מוזר בעיני, ולדעתי אף הגדרה זו נכונה, וכל שכן שהוספת על דברי, ובהגדרת השוגג יש להכניס גם את התנאי של ידיעה בשעת מעשה, וכאשר תבואר עוד שיטתו. אמר לו: השוגג שלדבריך, כיון שבשעת מעשה יודע העבריין שהדבר אסור אין זה קרוי שוגג אלא מזיד גמור.14ולענייננו: קתני מיהא בכל אופן שנינו כיצד תינוק כדוגמא לשוכח עיקר שבת את המקרה של תינוק שנשבה. בשלמא נניח לשיטת רב ושמואל ניחא נוח הדבר, שהרי אף הם רואים תינוק שנשבה כשוגג ששכח עיקר שבת. אלא לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש הרואים זאת כאונס גמור ופוטרים, קשיא קשה, שהרי לדעת חכמים במשנה חייב קרבן! אמרי אומרים לך כתירוץ ר' יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא האם אין את דעת מונבז שפטר בכגון זה? אנן דאמרינן אנו שאמרנו דברינו — כמונבז אמרנום.15ב לגופה של שיטת מונבז שואלים: מאי טעמא מה הטעם של מונבז, והאם סומך הוא לגמרי על הדימוי הלשוני ששניהם נקראו בלשון הכתוב "חוטא"? ומסבירים: דכתיב שכן נאמר: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" במדבר טו, כט, וסמיך ליה וסמוך לו הפסוק "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" במדבר טו, ל, וממה שהקיש השווה הכתוב שוגג למזיד "תורה אחת" וכו' למד אתה כי מה מזיד מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה, אף שוגג מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה.16ושואלים: ורבנן, האי וחכמים, פסוק זה "תורה אחת" מאי עבדי ליה מה עושים הם בו? ומשיבים: מיבעי להו לכדמקרי ליה צריכים הם לו לאותו ענין שלימד לו ר' יהושע בן לוי לבריה לבנו, נאמר: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה", וכתיב ונאמר:
