1"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" במדבר טו כב, ולמדו חכמים שמקרא זה דן במיוחד בדיני עבודה זרה, וכתיב ונאמר: "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" במדבר טו, פסוק ל, ולמד מכאן כי הוקשו הושוו כל המצוות כולם לעבודה זרה: מה להלן בעבודה זרה היא דבר שחייבים על זדונו כרת, כאמור "ונכרתה הנפש ההיא", ועל שגגתו חטאת כאמור שם. אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת הוא שחייבים על שגגתו חטאת.2א ושואלים: ואלא מונבז המקבל את ההנחה ששוגג כולל גם מי שידע בשעת מעשה שהדבר אסור, לדעתו אם כן שגגה במאי במה? שודאי שגג בדבר מה, שאם לא כן הריהו מזיד גמור! ומשיבים: כגון ששגג בקרבן, שאמנם ידע שזו היא עבירה, אך לא ידע שעל חטא זה מביאים קרבן, וכיון שלא ידע את כל העונשים והכפרה על עבירה זו, הריהו נחשב לשוגג, ומביא קרבן חטאת על חטאו. ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים על מונבז, לדעתם שגגת קרבן לא אין שמה שגגה.3ושואלים: ורבנן וחכמים, אם כן לדעתם שגגה במאי במה ומתי יחשב חוסר ידיעה כגורם לשגגה? ר' יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת ולא ידע שעונשה של עבירה זו כרת, אף על פי שהזיד בלאו, שידע שיש בכך מצות לא תעשה בתורה — הרי זה שוגג. וריש לקיש אמר שלדעת חכמים אינו נקרא שוגג עד שישגוג בלאו וכרת, שלא ידע כלל שהדבר אסור מן התורה. ואמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון בן לקיש — אמר קרא הכתוב: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" ויקרא ד, כז, ומשמעו: עד שישגוג בלאו וכרת שבה, שהרי מן הכתוב נראה שאותו אדם אינו יודע שעשה אחת המצוות אשר לא תיעשינה, כלומר, שיש איסור מן התורה בעשייתן.4ושואלים: ור' יוחנן האי קרא פסוק זה שהביא ר' שמעון בן לקיש כראיה לדבריו מאי עביד ליה מה עושה הוא בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא: לשון הכתוב "מעם הארץ" ויקרא ד, כז בא ללמד שרק מקצת החוטאים חלק מעם הארץ, ולא כולם מביאים קרבן על חטאתם בשגגה. והכוונה: פרט למשומד, שכאשר הוא חוטא בשגגה אינו חייב כלל להביא קרבן על חטאו זה אפילו אחר שחזר בתשובה גמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר משום בשם ר' שמעון: הלכה זו נלמדת מן המילים "אשר לא תעשינה ואשם", וכך יש להבין: השב מעצם ידיעתו, כלומר העושה תשובה כאשר אך נודע לו שעבר עבירה — הוא שמביא קרבן על שגגתו, אבל מי שלא שב מעצם ידיעתו את החטא, כמשומד, שגם כשנודעה לו העבירה אינו חושש באותה שעה לחטא — אינו מביא קרבן על שגגתו, ור' יוחנן מבין את הכתוב כר' שמעון.5וממשיכים לדון בנושא, תנן שנינו במשנה: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת ואחר כך מובאת במשנה רשימה של כולן. והוינן והיינו עוסקים, מתקשים בה, במשנה זו: מנינא מנין זה של ארבעים חסר אחת למה לי? מדוע לא די ברשימת המלאכות האסורות בלא למנות את מספרן? ואמר ר' יוחנן: בא המנין ללמד שאם עשאן את כל המלאכות האסורות כולן בהעלם אחד, שנשכח ממנו האיסור שבדבר — חייב על כל אחת ואחת, ונתנה המשנה איפוא סימן שיש בכך שלושים ותשע חטאות. ולכאורה היכי משכחת לה היכן תמצא אותה דוגמה לשכחה של כל איסורי המלאכות כולן — הוי אומר בזדון שבת, שידע אותו אדם ששבת היום, ושגגת האיסור שבמלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות בשבת.6ומעתה בשלמא נניח לשיטת ר' יוחנן שאמר כי כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו קרוי שוגג — משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות כגון שידע לה אותה את השבת מצד איסור הלאו שבתורה, ושגגתו היתה ששכח שיש באיסורי שבת איסור כרת, ומשום כך עבר. אלא לשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שוגג אלא עד שישגוג בלאו ובכרת נמצא ששכח לגמרי את כל איסורי המלאכות שבשבת, ואם כן זה שאמרנו כי מדובר באופן שידע ליה אותה את השבת, יש לשאול: במאי במה ידע? שאם שכח את כל איסורי המלאכה שבשבת, כיצד אפשר לומר שאותו אדם הזיד בשבת? ומשיבים: שידעה בתחומין, שידע שיש בשבת איסור לצאת מחוץ לתחום מסויים ואליבא ולשיטת ר' עקיבא, שסבר שהאיסור לצאת בשבת מחוץ לתחום הוא מן התורה, ולא מתקנת חכמים בלבד.7ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן מיהו התנא ששנה למשנה זו ששנו חכמים שגג בזה ובזה, ששכח גם את ענין השבת וגם את המלאכות — זהו שוגג גמור האמור בתורה. הזיד בזה ובזה — זו היא מזיד האמור בתורה. שגג בשבת והזיד במלאכות, ששכח מענין השבת, אבל ידע כי מלאכות אלה אסורות בשבת, או ששגג במלאכות והזיד בשבת, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות, ואולם ידע שהשבת אסורה במלאכה, או אפילו שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה בשבת, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא — הרי זה חייב בקרבן כדין שוגג. כמאן כשיטת מי — כשיטת מונבז, שלדעתו שגגה בחוסר ידיעת קרבן אף היא נחשבת כשגגה.8ב אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי, אם נשבע אדם לאסור דבר על עצמו או לקבל עליו חובה שהדין הוא שכאשר הפר את שבועתו אין חייבין עליה קרבן על עבירה זו עד שישגוג בלאו שבה, ששכח שאסור מן התורה לעבור על שבועתו. ושואלים: "הכל מודים" זה ששנינו, דעת מאן מי היא — ודאי דעת ר' יוחנן היא, שאף שכרגיל אמר שדי בשגגת כרת, בדין זה אף הוא יודה. ואולם הרי בענין שבועה פשיטא פשוט, מובן מאליו שיאמר כך, שהרי כי קאמר כאשר אמר ר' יוחנן שאין צורך שיהא שוגג בלאו, הרי זה היכא דאיכא במקום שיש איסור כרת, אבל הכא דליכא כאן שאין איסור כרת — לא אמר ר' יוחנן, ובודאי אף הוא יסכים שצריך שישגוג בלאו, ואם כן אין בדברי אביי לכאורה כל חידוש!9ומסבירים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי הואיל וזה שהעובר על השבועה בשוגג חייב קרבן — דבר חידוש הוא, שהרי בכל התורה כולה לא אשכחן מצאנו איסור לאו דמייתי עליה שמביא עליו קרבן אלא אם כן יש בו איסור כרת כשעשה זאת במזיד, והכא מייתי ואילו כאן הריהו מביא, הייתי אומר כי שכאשר שגג בקרבן ולא ידע שחייבים בו נמי ליחייב גם כן יתחייב אף לשיטת חכמים החולקים בענין זה על מונבז,10על כן קא משמע לן השמיע לנו אביי שאין הדבר כן. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר, כלומר, כיצד ניתן למצוא דוגמא לאדם שנשבע לשקר על מאורע שהיה בעבר מתוך שגגה, אך לא משום שיכחת המאורע — הרי זה במקרה שאם אמר "יודע אני ששבועה זו, שהיא לשקר, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא" — הרי זה חייב בקרבן כשוגג הרי שבשבועת ביטוי אף שגגה בקרבן מוציאה מכלל מזיד! ודוחים: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? — כשיטת מונבז היא, שלשיטתו כל שעבר עבירה כאשר לא ידע שיש חובת קרבן עליה הריהו נחשב כשוגג.11למשא ומתן זה בדברי אביי היתה גם לישנא אחרינא לשון אחרת, שאחרי ציטוט ההלכה בשבועת ביטוי שואלים: משנה זו מני כשיטת מי היא? אילימא אם נאמר כי שיטת מונבז היא — והלא פשיטא פשוט, מובן מאליו הדבר, שכן השתא הרי בכל התורה דלאו שלא חידוש הוא אמר ששגגת קרבן שמה שגגה, הכא כאן שחידוש הוא והקרבן בשבועת ביטוי חשוב משאר קרבנות חטאת — לא כל שכן שיהא זה בכלל שגגה?! אלא לאו האם לא שיטת רבנן חכמים היא, ותיובתא וקושיה חמורה היא על אביי! ומסכמים: אכן תיובתא קושיא חמורה היא ונדחו דבריו.12א ואמר אביי: הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה, אם אכלוה בשגגה, חומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, עד שישגוג בלאו לא תעשה שבה. ושואלים: זה ששנינו "הכל מודים" הכוונה למאן מי? — ודאי הכוונה לר' יוחנן. ואולם במקרה זה הלא הוא פשיטא פשוט, מובן מאליו! שהרי, כי כאשר אמר ר' יוחנן ששגגה היא כשאין גם שגגה בלאו היה זה היכא דאיכא במקום שיש כרת כעונש לעבירה זו, אבל היכא דליכא במקום שאין כרת לא אמר כן! ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא שתאמר כי כיון שהאוכל תרומה במזיד עונשו מיתה בידי שמים, שמא מיתה במקום כרת עומדת, וכי וכאשר שגג במיתה, שאינו יודע שזהו עונשה של עבירה זו, נמי ליחייב גם כן יתחייב כשוגג, כשם שחייב השוגג בכרת, על כן קא משמע לן השמיע לנו אביי שאין הדבר כן. ואילו רבא אמר: אכן, מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי עומד, שדיני השגגה במקום מיתה וחומש הריהם כבמקרה שיש בו כרת וקרבן.13ב אמר רב הונא: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי אמורה לחול שבת, מונה ששה ימים מהיום שנודע לו ששכח את השבת ומשמר אחרי ששה ימים אלה יום אחד כשבת. חייא בר רב אומר: משמר תחילה יום אחד כדין שבת, ומונה אחר כך ששה ימי חול. ומסבירים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עיקרון נחלקו — מר סבר חכם זה, רב הונא, סבור שנוהגים כברייתו של עולם, שתחילה באים ששת ימי החול, ואחריהם שבת. ואילו מר סבר חכם זה, חייא בר רב, סבור שנוהגים כאדם הראשון, שכיון שהוא נברא ביום השישי לבריאת העולם, תחילה שמר שבת אחת ואחריה ששה ימי חול. מיתיבי מקשים על חייא בר רב ממה ששנינו מברייתא: היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה. ולכאורה מאי לאו האם לא כוונת הדברים כי מונה ששה ומשמר יום אחד, וכשיטת רב הונא?! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכוונה היא שמשמר יום אחד ומונה ששה.14ומקשים: אי הכי אם כך רצה התנא לומר לא היה צריך לומר בלשון "משמר יום אחד לששה", אלא "משמר יום אחד ומונה ששה" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, בבירור. ועוד קשה, שכן תניא שנויה ברייתא במפורש: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ותיובתא קושיה חמורה היא איפוא על ר' חייא בר רב! ומעירים: אכן תיובתא קושיא חמורה היא על חייא בר רב, תיובתא, קושיא חמורה, היא ונדחו דבריו.15ג אמר רבא: אותו אדם שאינו יודע אימתי שבת ונוהג שבת לעצמו ביום אחד מימי השבוע, בכל יום ויום עושה לו ומכין לעצמו מזון כדי פרנסתו, בר מההוא יומא חוץ מאותו יום שקבע לעצמו כשבת. ומקשים: וההוא יומא לימות ובאותו יום ימות?! אלא ודאי הכוונה היא דעביד שעושה מאתמול שתי פרנסות לאותו יום וליום שלאחריו. ומקשים: ודילמא ושמא על פי האמת מאתמול שבת הואי היתה, ולא זו בלבד שעשה מלאכה בשבת, אלא אף עשה בה מלאכה עבור יום חול! אלא: בכל יום ויום עושה לו פרנסתו לאותו היום, ואפילו ההוא יומא אותו יום. ואם תתמה: וההוא יומא במאי מינכר ליה ואותו היום שהוא קובע אותו לו כשבת במה הוא ניכר לו? יש לומר כי בקידושא ואבדלתא בקידוש והבדלה שהוא עושה באותו יום ולמוצאו הוא ניכר.16אמר רבא: אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו, שאינו זוכר איזה יום בשבוע הוא, אך זוכר שעבר מספר ימים מסויים מיום צאתו, כיון שזוכר, הרי אותו יום בשבוע שיצא בו אף שאינו יודע איזה יום הוא עושה בו מלאכה כל היום כולו בלא פקפוק, שבודאי לא יצא מביתו בשבת. על כך מקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הדבר, ומה חידש לנו בכך? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: כי כיון שבשבת לא נפיק יצא, במעלי שבתא נמי בערב שבת גם כן לא נפיק יצא, והאי, אי נמי בחמשה בשבתא נפיק ואדם זה, אם גם כן ביום חמישי יצא — לישתרי ליה למיעבד יותר לו לעשות מלאכה גמורה תרי יומי שני ימים, כלומר, ביום השמיני ליציאתו וביום התשיעי, שהם היום בשבוע שיצא בו, והיום שאחריו, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק פעמים שמוצא שיירה ומזדמן שיוצא אף בערב שבת לדרך, ואין להתיר לו אם כן לעשות מלאכה ביום שאחרי יום צאתו.17ד שנינו שמשנתנו מחלקת להלכה בין היודע עיקר שבת, לבין מי שאינו יודע. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו? מה בסיסם במקרא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תרי קראי כתיבי שני כתובים נאמרו, במקום אחד נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" שמות לא, טז, וכתיב ובמקום אחר נאמר: "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" ויקרא כו, ב. הא הרי כיצד ניתן לפרש מדוע נאמר פעם אחת שבת בלשון יחיד, ופעם אחרת שבת בלשון רבים? יש להבין כך: "ושמרו בני ישראל את השבת" — שמירה אחת לשבתות הרבה, שאם עבר פעמים אחדות — מתחייב במקרים מסויימים רק קרבן אחד. ואילו "ואת שבתתי תשמרו" — הכוונה לשמירה אחת לכל שבת ושבת לעצמה, וחטאות מרובות כמספר הפעמים שחילל שבת.18מתקיף לה מקשה עליה, על סברה זו רב נחמן בר יצחק: אדרבה להיפך, איפכא מסתברא ההיפך מסתבר לומר, ונבין כך: "ושמרו בני ישראל את השבת "הרי זו שמירה אחת לכל שבת ושבת לחוד. "ואת שבתתי תשמרו" כוונתו — שמירה אחת לשבתות הרבה, ומכל מקום אף רב נחמן בר יצחק סבור שמהשוואת פסוקים אלה נלמדת ההלכה שבמשנתנו.19ה שנינו במשנה שיש הבדל בין היודע שהוא שבת לבין השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות.
