1ואולם לא ספק שאין ברור אם יש למול אותו דוחה את השבת. ועוד, "ערלתו" משמע — ערלתו ודאי דוחה את השבת, וכן לא אנדרוגינוס שספק אם חייב הוא מילה דוחה את השבת.2ואילו ר' יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת, ואם לא נימול הרי כשהגדיל ענוש כרת. והוא מדקדק מן המקרא: ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא מילת זה שנולד בין השמשות דוחה את השבת. וכן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא מילת מי שנולד כשהוא מהול שנולד בלא ערלה דוחה את השבת. שאכן נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של ילד כזה שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית כעין מילה, ובית הלל אומרים: אינו צריך, שהרי הוא נימול כבר.3אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא על כך היתה המחלוקת, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהסכימו שערלה כבושה היא, כלומר, שילד זה אינו מהול ממש אלא שאין ערלתו נראית. על מה נחלקו — על גר שנתגייר כשהוא מהול, שמלו אותו משום מה בהיותו גוי, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ודיו בטבילה בלבד.4א מקודם הבאנו את מה שאמר מר החכם שלא מילת ספק דוחה את השבת. ושואלים: לאתויי מאי להביא, לרבות את מה, איזה ספק נוסף? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן להביא את זה ששנו חכמים: ילד בן שבעה, כלומר, שנולד לאחר שבעה חדשים של הריון, מחללין עליו את השבת, שהוא קרוב לחיים. ובן שמנה חדשי הריון סבורים שמסוכן הוא, ובודאי לא יחיה, ולכן אין מחללין עליו את השבת. ואף זה שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה חדשים — אין מחללין עליו את השבת.5ואמרו: בן שמונה חדשים — הרי הוא כאבן לדיני מוקצה, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה מתכופפת עליו ומניקתו מפני הסכנה שלה, שמא מתוך שאינה מניקה יגרום החלב שבדדיה למחלה.6לענין פסק הלכה בנולד מהול איתמר נאמר שנחלקו בכך חכמים, רב אמר: הלכה כדעת התנא קמא הראשון, כלומר, כשיטת ר' יהודה במחלוקת בית שמאי ובית הלל שלדעתו נחלקו בנולד מהול, וכיון שאנו פוסקים כבית הלל, נמצא שילד שנולד כשהוא מהול אינו צריך אפילו הטפת דם ברית. ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בנולד מהול ולדעת הכל הטפת דם ברית.7ומסופר: רב אדא בר אהבה אתיליד ליה ההוא ינוקא נולד לו תינוק אחד כשהוא מהול, והגיע זמן מילתו בשבת. אהדריה אתליסר מהולאי החזירו על שלושה עשר מוהלים ולא רצו למולו, עד שמלו בעצמו ואירע דשוייה שעשאו בשל כך כרות שפכה, שלא ידע למול ופצע אותו יותר מכדי הצורך. אמר רב אדא בר אהבה: תיתי מגיע לי דבר זה, משום דעברי שעברתי על דברי רב, שהרי פסק רב שהנולד כשהוא מהול אף הטפת דם ברית אינו צריך.8אמר ליה לו רב נחמן: וכי על דברי שמואל לא עבר?! אימר אמור שאמר שמואל ופסק שצריך להטיף ממנו דם ברית רק בחול, ואולם בשבת מי האם אמר? ובוודאי אין מחללים שבת במקרה זה. ומעירים כי הוא רב אדא בר אהבה סבר סבור היה כשיטה אחרת, שלא רק שחוששים אנו כאן לערלה כבושה, אלא ודאי ערלה כבושה היא. וכיון שוודאי ערלה היא, יש צורך לעשות בתינוק מעין מילה, ודוחה היא אם כן את השבת. דאיתמר שנאמר שכבר נחלקו אמוראים בדבר ילד שנולד כשהוא מהול האם מותר להטיף בו דם ברית בשבת, רבה אמר: חיישינן חוששים אנו שמא ערלה כבושה היא, וספק אם כן אם הוא ערל גמור ומותר למולו בשבת או שמא לא. ואילו רב יוסף אומר: ודאי ערלה כבושה היא, ובודאי מותר למולו, שהרי ודאי ערל הוא.9אמר רב יוסף: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה סברה זו — דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר הקפר אומר: מסורת היא כי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ילד שנולד כשהוא מהול — שצריך להטיף ממנו דם ברית, ועל מה נחלקו — אם לחלל עליו את השבת לצורך מילתו. בית שמאי אומרים מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת. ומכאן מסיק רב יוסף: לאו האם לא מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא הראשון שר' אליעזר הקפר בא לחלוק עליו סבר סבור שמחללין עליו את השבת לדברי הכל, ובא ר' אליעזר הקפר לחלוק על דבריו ולומר שלא בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מחללין עליו את השבת?!10ודוחים: ודילמא ושמא התנא קמא הראשון של דברי הכל אין מחללין את השבת קאמר אמר, ובא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר! ומיד דוחים טענה זו: אם כן שבא ר' אליעזר הקפר לומר שיש מחלוקת בדבר אם מתירים לחלל שבת, הרי מי הוא החולק — בית שמאי, וכי ר' אליעזר הקפר טעמא את הטעם של בית שמאי אתא לאשמעינן בא להשמיענו? והלא שיטתם דחויה מן ההלכה, ולא הוצרך לבוא להוסיף דברים בענין זה! ומשיבים שאף זו אינה ראיה גמורה: דילמא הכי קאמר שמא כך אמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה בענין מילה בשבת, אלא רק בצורך בהטפת דם ברית בחול.11ב אמר ר' אסי: כלל הוא שכל שאמו טמאה לידה בלידתו — נימול לשמונה ימים, וכל שאין אמו טמאה לידה, כגון ילד שלא נולד כדרכו אלא הוצא על ידי ניתוח — אין נימול לשמנה דווקא, שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ויקרא יב, ב-ג, ובכתוב זה השווה הכתוב את הדברים, ללמד שרק אותו ילד שאמו טמאה בלידתו הוא שנימול ביום השמיני.12אמר ליה לו אביי: דורות הראשונים שמאברהם עד מתן תורה יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה, שהרי עדיין לא ניתנה אז הלכה זו של טומאת לידה ובכל זאת נימול הילד לשמנה ימים כאמור בתורה בספר בראשית!13אמר ליה לו ר' אסי: מכאן אין להוכיח, שכן נתנה תורה לאחר מכן,14ונתחדשה הלכה ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה.15ושואלים: איני וכי כן הוא לגבי עיקר הלכתו של ר' אסי? והא איתמר והרי נאמר שיש מחלוקת בהלכה זו. ששנינו: יוצא דופן ילד שלא נולד כדרכו אלא על ידי ניתוח ומי שיש לו שתי ערלות, נחלקו בו רב הונא ורב חייא בר רב. חד אחד מהם אמר: מחללין עליו את השבת במילתו. וחד ואחד מהם אמר: אין מחללין. ועד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו אלא בענין ההיתר לחלל עליו את השבת, אבל בכלל למולו לשמנה ימים — ודאי מהלינן ליה מלים אנו אותו אף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה! ומשיבים: הא בהא תליא זו בזו תלויה, ואין כאן שתי מחלוקות, אלא הסבור שמחללים עליו את השבת סבור אף שמלים אותו ביום השמיני.16א ומעירים: דבר זה שאמר רב אסי שחובת המילה לשמונה ימים תלויה בהיות האם טמאה לידה, כבר כתנאי כמחלוקת תנאים הוא שנוי. ששנינו: יש יליד בית ילד שנולד בתוך בית ישראל לשפחה כנענית, שיש למולו כשאר עבדי ישראל, שהוא נימול ליום אחד, כלומר, מיד עם לידתו. ויש יליד בית שנימול לשמנה. יש עבד מקנת כסף שנימול ליום אחד, ביום הראשון ללידתו, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה.17ומסבירים, כיצד? לקח קנה שפחה מעוברת ואחר כך ילדה ברשותו ילד — זהו מקנת כסף שהרי קנה את העובר עם השפחה הנימול לשמונה. ואם לקח שפחה שכבר ילדה וקנה את ולדה עמה מיד כשהגיע התינוק לרשותו חייב למולו, ונמצא שזו היא מקנת כסף שנימול לאחד.18וכן יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד? — כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה. ר' חמא אומר, יש לחלק בצורה אחרת בין המקרים: אם ילדה השפחה ואחר כך הטבילה לשם שפחות — זהו יליד בית שנימול לאחד. ואם הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.19ונמצא שהתנא קמא הראשון לא שני ליה אינו שונה לו, אינו מחלק בין הטבילה ואחר כך ילדה ובין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב שאף על פי שאין אמו טמאה לידה, שהרי לפני טבילתה אינה חייבת כלל במצוות, ואין בה טומאת לידה, מכל מקום הוא נימול לשמנה. נמצא שנחלקו ר' חמא ותנא קמא בהלכה זו שקבע ר' אסי.20ולגופו של דבר אמר רבא: בשלמא נניח, לשיטת ר' חמא משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות שיהא יליד בית הנימול לאחד, וכן יליד בית הנימול לשמנה, ומקנת כסף הנימול לאחד ומקנת כסף הנימול לשמנה, באופן זה: אם ילדה ורק אחר כך הטבילה — הרי זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.21מקנת כסף הנימול לשמנה — כגון שלקח שפחה מעוברת ונמצא ששילם גם בעד העובר וקנאו, והטבילה לאחר מכן, ואחר כך ילדה. מקנת כסף הנימול לאחד — כגון שלקח אדם זה שפחה, וזה, אדם אחר, קנה את עוברה ומיד כשנולד יש לו למולו, שמאחר ואין לבעל העובר חלק באמו, הריהו נימול לאחד.22אלא לדעת התנא קמא הראשון, בשלמא כולהו משכחת להו נניח כל המקרים מוצא אתה אותם גם לשיטתו, אלא יליד בית הנימול לאחד היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה אפשרות?23אמר ר' ירמיה: בלוקח שפחה לעוברה, שקונה שפחה לא לצורך עצמה, אלא כדי שעוברה יהא שלו.24ושואלים: הניחא למאן דאמר דבר זה נוח לשיטת מי שאומר שקנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי נחשב, שאדם שאינו קונה את גוף הרכוש אלא רק את הרווחים והפירות היוצאים ממנו אינו נחשב כקונה את גוף הדבר. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שקנין פירות כקנין הגוף דמי נחשב מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי אינו מחלק אם קונה את גוף השפחה, או קונה רק את פרי עמלה או ילדים שיולדת!25אמר רב משרשיא: לשיטה זו יש להסביר כי מדובר באופן שלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, שיכולה היא להתנות עמו, או הוא עמה, שלא יטבילנה לשפחות אלא תישאר גויה כשהיתה, ואילו עוברה הוא עבד שנולד לישראל, וחייב מיד עם לידתו במילה.26ב בדברים הקרובים לנושא שדנו בו מביאים עוד, תניא שנויה ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ילד ששהה כשהוא חי שלשים יום אחר לידתו, באדם — אינו חשוד עוד שהוא נפל, ויש לשער שהוא ילד רגיל שימשיך לחיות. וראיה לדבר ממה שנאמר בדיני פדיון וערכים: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא" במדבר יח, טז, נמצא שבפחות מבן חודש אין לו ערך כלל, שעדיין אין ידוע אם אינו נפל. וכן וולד ששהה שמנת ימים בבהמה — שוב אינו נפל, וכפי שנאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" ויקרא כב, כז.27ושואלים: הא הרי אם לא שהה עדיין הילד עד שלושים יום — ספיקא הוי ספק הוא אם נפל הוא או לא לגבי כמה הלכות,
