ביאור שטיינזלץ על שבת ע״ז

1 תנינא שנינו במשנה מעין זה: המוציא יין אינו מתחייב אלא אם כן הוציא בשיעור כדי מזיגת כוס, ותני עלה ושנינו עליה, על הלכה זו: שיעור זה הוא כדי מזיגת כוס יפה. וקתני סיפא ושנינו בסופה של המשנה: "ושאר כל המשקין ברביעית". והרי ששיעור חשוב של משקה הוא ברביעית, ומן הסתם גם יין מזוג זהו שיעורו. ורבא לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא יין שאינו מושך, מספיק, לשלושה חלקים מים לא יין הוא. שצריך היין להיות חזק עד כדי כך שיוכל למוזגו בכמות גדולה פי שלושה על מים.

2 אמר אביי: שתי תשובות לסתור יש בדבר; חדא, דתנן אחת, שכן שנינו במשנה שהיין המזוג שעל פיו קובעים מה הוא בדיוק הצבע האדום הריהו שני חלקי מים ואחד יין, מן היין השירוני שבשרון. הרי שמזיגה היא בשליש יין. ועוד: משמע שדי בהוצאת שיעור היין עצמו הנמזג לכדי רביעית, ששיעורו אינו אלא כדי רבע רביעית, כדי להתחייב, אף שעדיין לא נמזגו בו המים בפועל, וכי יתכן שיהיו המים בכד ומצטרפין?! והלא יין זה לא יהא ראוי לשתיה עד שיוסיפו לו את המים שבכד?

3 אמר ליה לו רבא: הא דקאמרת זה שאמרת שיעור זה ששנינו לענין צבע אדום שהוא שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני — אין זו הוכחה, כי יין השירוני לחוד, דרפי שהוא רפה, ודי במזיגתו בשני חלקים מים. אי נמי או גם כן אפשר לומר כי התם שם נקבע השיעור משום חזותא מראה, אבל לטעמא בעי טפי לצורך טעם טוב דרוש יותר מים ודקאמרת ומה שאמרת ושאלת: וכי יתכן שיהיו המים בכד ומצטרפין — יש לומר כי לענין חיוב הוצתאה בשבת מידי דחשיב בעינן דבר חשוב אנו צריכים, והא נמי הא חשיב וזה גם כן רובע רביעית יין הריהו חשוב.

4 א תנא שנינו בתוספתא שנינו: יין יבש קרוש שיעורו לענין הוצאה בכזית, אלו דברי ר' נתן. אמר רב יוסף: ר' נתן ור' יוסי בר' יהודה אמרו דבר אחד. ר' נתן — הא דאמרן זו שאמרנו, ור' יוסי בר' יהודה, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: ששה דברים מקולי הדברים שהקלו בדינם בית שמאי ומחומרי הדברים שהחמירו בדינם בית הלל, וביניהם דם נבלה. שבית שמאי מטהרין, שלדעתם נבלה מטמאה רק בבשרה, ובית הלל מטמאין. אמר ר' יוסי בר' יהודה: אף כשטמאו בית הלל, לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש להתייבש ועדיין לעמוד על שיעור כזית, וצירף רב יוסף את שתי השיטות, שלדעתו שני החכמים סבורים כי נוזל שהיתה בו רביעית כאשר הוא מתייבש שיעורו בכזית.

5 אמר אביי: דילמא לא היא שמא אין זו השוואה; שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' נתן הכא דבעי רביעית כאן ביין, שדרושה רביעית אלא ביין דקליש שהוא קלוש, שאיננו סמיך, אבל בדם דסמיך שהוא סמיך — כדי שכאשר יתייבש יהיה שיעורו כזית לא בעי אינו צריך רביעית, כי כזית דם יבש הריהו יותר מאשר רביעית דם נוזל. אי נמי או גם כן נאמר טעם אחר, עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יוסי בר' יהודה התם שם בדין נבילות שכזית סגי ליה די לו ברביעית אלא בדם דסמיך שהוא סמיך, אבל יין דקליש שהוא קלוש, שאיננו סמיך הרי כדי שיהיה לכשיתייבש בשיעור כזית הוי הריהו צריך להיות בהיותו לח יותר מכדי שיעור רביעית, ואפילו כי מפיק כאשר מוציא בשבת שיעור פחות מכזית ליחייב שיתחייב, ואם כן אין הוכחה גמורה לשוויון הדעות בין התנאים.

6 ב במשנה נאמר ששיעור הוצאה בחלב הריהו כדי גמיעה. איבעיא להו נשאלה להם לחכמים השאלה האם יש לגרוס "כדי גמיאה" ב־א', או "כדי גמיעה" ב־ע'. אמר רב נחמן בר יצחק: יש לכתוב בא', שבמקרא מצינו "ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" בראשית כד, יז.

7 אבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה דומה ביחס לכתיב הנכון:

8 "גראינין" ב־א', או "גרעינין" ב־ע'? אמר רבא בר עולא: יש לכתוב ב־ע', והמלה היא מאותו שורש כמו "ונגרע מערכך" ויקרא כז, יח.

9 אבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה דומה: האם אומרים על גחלים שאינן בוערות היטב "אוממות" או "עוממות"? אמר רב יצחק בר אבדימי: יש לכתוב ב־ע', כאמור: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" יחזקאל לא, ח.

10 ועוד אבעיא להו נשאלה להם: האם אומרים "מאמצין" או "מעמצין" לגבי עצימת עיניו של מת. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: צריך לכתוב ב־ע', וראייה לדבר מן הכתוב: "ועצם עיניו מראות ברע" ישעיהו לג, טו.

11 א לגופו של שיעור הוצאה החלב תנו רבנן שנו חכמים: המוציא בשבת חלב של בהמה שיעורו כדי גמיאה גמיעה. חלב של אשה, ולובן חלבון של ביצה — כדי השיעור הדרוש ליתן במשיפא החלק הנוגע במקום הכאב של קילור שהוא תחבושת ששמים על העינים. וגודלו של קילור שאמרו הריהו כדי שאפשר יהא לשוף לשפשף ולמרוח במים, את שתי עיניו בידיו. ושאל רב אשי: האם הכוונה היא רק כדי שיפה בלבד או כדי אחיזה ושיפה, שיש להביא בחשבון גם את החלק המשמש לאחיזת הקילור? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

12 ב שנינו במשנה כי שיעור דבש הריהו כדי ליתן על הכתית. תנא שנינו בתוספתא, השיעור המדוייק הוא: כדי ליתן על פי כתית, כלומר, על הפצע בלבד. בעי שאל רב אשי: האם הכוונה "על הכתית" הריהי — אפומא דכולה כתית על פי, על מקום הפצע, של כל הכתית, או דילמא שמא הכוונה היא אמורשא קמא הפצע הראשון של הכתית, לאפוקי הודרנא להוציא את מה שמסביב שלא ימשח אותו בדבש? אף לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

13 ג כיון שדובר בכתית הביאו מאמר המזכיר אחת מן הרפואות לכתית. אמר רב יהודה אמר רב: מכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה מבחינת האדם; ברא שבלול — כדי לשים אותו על הכתית לרפואה. ברא זבוב — כדי לשים זבוב כתוש על מקום שעקצה צירעה, יתוש — לנחש. ונחש עצמו — לחפפית מין גירוי בעור. וסממית שממית — לעקרב. ומסבירים: היכי עביד לה כיצד עושה הוא אותו, את הריפוי — מייתי חדא אוכמא וחדא חיורא, ושלקי להו ושייפי לה מביא מבעלי חיים אלה אחד שחור ואחד לבן, ומבשל אותם ומורח בהם.

14 ואגב הזכרת יצורים אלו, מביאים את מה שתנו רבנן שנו חכמים: חמשה אימות הן שמטיל חלש על הגבור: אימת מפגיע חיה קטנה על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית דג קטן על לויתן. ואמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא מהו הפסוק הרומז לדברים אלה — "המבליג שד על עז, ושוד על מבצר יבוא" עמוס ה, ט שהוא מפרשו: המגביר שדוד על העז, הגיבור.

15 ד כיון שדובר בהסברת דברים בטבעו של עולם, מסופר: ר' זירא אשכח מצא את רב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה שהיה עומד על פתח בית חמיו, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה וראהו שהיתה דעתו בדוחה, ואי בעי מיניה ואם היה שואל ממנו כל חללי עלמא העולם הוה אמר ליה היה אומר, עונה לו תשובות על הכל. ולכן שאל ממנו שאלות בתחומים שונים, שאינם שייכים להלכה. ושאל: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי מה טעם בעדר העיזים הולכות בראש, ואחר כך הכבשים? אמר לו: מנהג הדבר הוא כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא שבתחילה חושך ואחר כך אור והעיזים שרובן שחורות קודמות לכבשים שרובן לבנות. ועוד שאל: מאי טעמא הני מכסיין והני מגליין מה טעם אלו הרחלים מכוסות ערוותיהן באליה, ואלו העזים מגולות? ענה לו: הני דמכסינן מינייהו אלה, הכבשים, שאנו מתכסים מהן, מצמרן — שכרן שהן מכסיין מכוסות, והני דלא מכסינן מינייהו ואלה, העיזים, שאין אנו מתכסים מהן משערן — הריהן מגליין מגולות. ועוד שאל: מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה מה טעם הגמל קצר זנבו? ענה לו: משום דאכל כיסי שהוא אוכל קוצים וזנב ארוך היה מסתבך בקוצים. ושאל עוד: מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה מה טעם השור זנבו ארוך? והסביר לו: משום דדייר באגמי, ובעי לכרכושי בקי שהוא דר באחו וצריך לגרש זבובים עוקצים.

16 והוסיף ושאל: מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא מה טעם קרן המישוש של החגב רכה? אמר לו: משום דדיירא בחילפי, ואי קשיא נדיא ומתעוורא שהוא דר בין העשבים ואם היתה הקרן קשה, היתה נשברת ומתעוור החגב, שמשמאבד החגב את כלי המישוש הריהו מאבד את כושר התנועה. שכן אמר שמואל: האי מאן דבעי דליסמיה לקמצא לשלופינהו לקרניה מי שרוצה לעוור את החגב, שישלוף, יחתוך את קרנו. ועוד שאל: מאי טעמא האי תימרא דתרנגולתא מדלי לעילא מה טעם העפעף התחתון של התרנגולת מכסה את העליון? אמר לו: דדיירי אדפי, ואי עייל קטרא מתעוורא משום שהתרנגולים חיים על קורות בבית, ואם יכנס העשן מן הבית לעיניהם ללא כיסוי העפעף היו מתעוורים, ועוד שאל: מדוע קוראים לדלת בארמית "דשא"? אמר לו: הוא קיצור של "דרך שם". מדוע קוראים למדרגות: "דרגא"? אמר לו: הוא קיצור של "דרך גג". מדוע קוראים לתבלין "מתכוליתא"? אמר לו: הוא קיצור של "מתי תכלה דא" זו, שהתבלין אינם כלים מהר, שמשתמשים בהם בכמויות קטנות. מדוע קוראים לבית "ביתא"? אמר לו: הוא קיצור של "בא ואיתיב ואשב בה". ומדוע קוראים לבית קטן "ביקתא"? הסביר לו: הוא קיצור של "בי עקתא" בית צר.

17 לגיגית קוראים "כופתא" משום שאומרים עליה "כוף ותיב" הפוך ושב עליה. לבנים הן "לבני" והם מרמזים שבית כזה הוא לבני בני לבני בנים. לגדר העשויה קוצים קוראים "הוצא", ואמר רב יהודה שהיא מרמזת שאינה אלא חציצה ולא גדר ממש. לכד ששואבים בו מים קוראים "חצבא", והטעם: שחוצב מים מן הנהר. לכד הקטן קוראים "כוזה", והוא מרמז על כזה תן לי. להדס שהיו רוקדים בו בחתונה, קראו "שוטיתא", מפני שהריקוד נראה כשטותא שטות. לכלי גדול שרוחצים בו קוראים "משיכלא", והוא מרמז לכך שהוא מאשי כולה רוחץ הכל. לכלי רחיצה קטן היו קוראים "משכילתא" ופירש רב יהודה שנקרא כך משום שהוא משיא כלתא רוחץ את הכלה. למכתשת קוראים "אסיתא", ונתפרש שהוא כמו "חסירתא" חסרה, שיש בה חלל גדול. לעלי הנכנס ומכה בתוך המכתשת קוראים "בוכנה", וטעמו — שהוא כאילו אומר "בוא ואכנה".

18 לבגד עליון קוראים "לבושה" מפני שהוא גורם לכך שלא תהיה בושה, כלומר, המתלבש שוב אינו מתבייש. לבגד עליון רחב קוראים "גלימא" מפני שנעשה בו הלובש כגלם, שהבגד מכסה הכל ואין רואים את אבריו, אלא צורה גולמית שלו. למעיל יפה קוראים "גולתא" מפני שאומרים "גלי ואיתיב" גלה, פשוט את הגולתא, ואשב כדי לא ללכלך אותה. למיטה קוראים "פוריא" מפני שפרין ורבין עליה. לבור ריק קוראים "בור זינקא" לפי שהוא נוטריקון: "בור זה נקי" ממים. לעטיפה של תלמידי החכמים קוראים "סודרא" לפי שהוא נוטריקון של "סוד ה' ליראיו" תהלים כה, יד ="סוד־ירא". לארמון קוראים "אפדנא" לפי שהוא נוטריקון של "אפיתחא דין" לפתח זה באים הכל. ואגב דברים אלה, בטבעו של עולם, הביאו מברייתא: תנו רבנן, שלשה בעלי חיים כל זמן שהם מזקינין הריהם מוסיפין גבורה, ואלו הן: דג, ונחש וחזיר.

19 ה שנינו במשנה ששמן שיעורו לענין הוצאה בשבת כדי לסוך בו אבר קטן. אמרי דבי אמרו חכמי בית מדרשו של ר' ינאי אמרו חכמי בית מדרשו של ר' ינאי, יש לפרש: שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: שמן כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו. מאי לאו האם לא יש לפרש: אבר קטן של גדול, או אבר גדול של קטן בן יומו! ודוחים אמרי אומרים לך דבי חכמי בית מדרשו של ר' ינאי, הכי קאמר כך אמר, נתכוון לומר: שמן כדי לסוך אבר קטן ובאבר קטן של איזה קטן אמרו — של קטן בן יומו.

20 ומציעים: לימא כתנאי האם נאמר שיש בכך מחלוקת תנאים? ששנינו בברייתא: שמן כדי לסוך בו אבר קטן, וקטן בן יומו, אלו דברי ר' שמעון בן אלעזר. ר' נתן אומר: כדי לסוך אבר קטן. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו שר' שמעון בן אלעזר סבר סבור כי הכוונה היא לאבר קטן של תינוק קטן, ואילו ר' נתן סבר סבור כי הכוונה היא לאבר קטן של גדול, או אבר גדול של קטן. אבל אבר קטן של קטן בן יומו — לא. ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל שמן כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו לא מגיע לשיעור הדרוש,