ביאור שטיינזלץ על שבת קמ״ז

1 המנער טליתו בשבת מן האבק שדבק בה — חייב חטאת משום מכבס. ומגבילים את הדין הזה: ולא אמרן אמרנו דין זה אלא בחדתי בבבגדים חדשים, אבל בעתיקי — לית לן בישנים — אין לנו בה איסור. ולא אמרן אמרנו אלא באוכמי בבגדים שחורים, אבל בחיורי וסומקי — לית לן בלבנים ואדומים — אין לנו בה איסור לנער את האבק מעליהם, והוא דווקא באופן דקפיד עלייהו שמקפיד עליהם לנקותם, שאם אינו מקפיד — אין בכך ליבון כלל.

2 ומסופר כי עולא איקלע הזדמן לפומבדיתא, ושם חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו ראה חכמים שמנערים את גלימותיהם אמר: קמחללין רבנן שבתא מחללים החכמים את השבת אמר להו להם רב יהודה לאותם החכמים: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי נערו לו בפניו את בגדיכם, אנחנו איננו מקפידים בדבר כלל.

3 ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה היה עומד לפני רב יוסף. אמר ליה לו רב יוסף: הב תן לי כומתאי את כובעי. חזא דאיכא טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה ראה אביי שיש טל עליו, והיה מהסס לתת אותו לו, שחשש שבניעור הטל יש חשש כיבוס. אמר ליה לו רב יוסף: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי נער והשלך, אנחנו איננו מקפידים בדבר.

4 א אמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא בטלית מקופלת כשהיא מונחת לו על כתיפו בשבת — חייב חטאת משום נושא משא בשבת. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת — חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכן של מוכרין לצאת כך.

5 וכן חנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו שהוא הבגד שמתעטף בו — חייב חטאת. ולא חנוני בלבד אמרו שחייב אלא כל אדם חייב על כך. ולא השתמשו בביטוי זה אלא מפני שדרכו של חנוני לצאת כך. והרטנין הרצים יוצאין בשבת בסודרין שעל כתיפן, שכך דרך לבישתם. ולא רטנין בלבד אמרו שמותרים לצאת כך אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך.

6 אמר ר' יהודה: מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא חוט מן הסודר היתה כרוכה לו באצבעו שלא יפול הסודר מעליו כיון שהוא קשור בו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו: מותר לצאת בסודר אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. וכן דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה משמו של רב חסדא: הלכה היא שיכול לצאת בסודר שעל כתיפו בשבת אף על פי שאין נימא חוט מהסודר כרוכה לו באצבעותיו.

7 ב עולא איקלע לבי הזדמן לבית אסי בר היני, בעו מיניה שאלו אותו בני הבית: מהו הדין, האם מותר לעשות מרזב בבגדו בשבת? אמר להו להם עולא, הכי כך אמר ר' אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. ושואלים: מאי מהו מרזב זה? אמר ר' זירא: כיסי בבלייתא כיסים בבליים, שנהגו להרים את שולי הטלית התחתונים ולקשרם על הכתפים עד שנוצרים כעין כיסים צמודים לבגד.

8 ומסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה היה יושב לפני ר' זירא. אמר ליה לו ר' ירמיה לר זירא: הכי מאי כך, באופן כזה, שהראה לו קיפול מסויים ושאל: מהו, האם מותר לעשות כן בשבת? אמר ליה לו: אסור. חזר והראה לו דרך קיפול אחרת, ושאל: והכי מאי וכך מה הדין? אמר ליה לו: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא נקוט, החזק כלל זה בידך: כל קיפול שהוא עושה אדעתא דלכנופי על דעת לאסוף את בגדו מן הקרקע — אסור, וכל אדעתא שעל דעת להתנאות בקיפול זה — שרי מותר. כי הא כמו זה שרב שישא בריה בנו של רב אידי מתנאה בסדינו הוה היה ומקפל שוליו לנוי על כתפיו.

9 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין לו על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר: וכי בזו לא חייב ר' מאיר חטאת? אמר ליה לו רבי: וכי דקדק ר' מאיר עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו.

10 כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר: לא יהושע בן זירוז הוה היה זה אלא יהושע בן כפוסאי היה, חתנו של ר' עקיבא, והוא אמר: וכי בכגון זו לא חייב ר' עקיבא חטאת? אמר לו רבי: וכי דקדק ר' עקיבא עד כאן, וקבע שדבר זה הדומה לקיפול יש בו איסור חמור של משא בשבת? ואם אכן דקדק, מוטב איפוא שלא להיכנס לספק. מיד שלשל רבי טליתו מעליו. כי אתא כאשר בא רב שמואל בר רב יהודה אמר: לא כך היה המעשה, ולא לבש רבי עצמו טלית מקופלת על כתיפיו בשבת, אלא "נשאל רבי "איתמר נאמר, שבאה שאלה כזו בפני רבי, ורצה להתיר עד שהעידו בפניו משום גדולי הדור שיש חשש איסור בדבר.

11 ג משנה הרוחץ בשבת במי מערה מי מקוה שבמערה ובמי טבריא טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות מגבות — לא יביאם בידו, שמא ישכח ויסחט מהן את המים. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת את פניהם, ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן ואף שהמגבת רטובה מאד, מכל מקום כיון שרבים הם הרי הם מזכירים זה לזה איסור שבת ואינם סוחטים.

12 אגב הזכרת מי טבריה, דנים בדיני מרחץ ורפואה בשבת. סכין בשמן וממשמשין ביד את הגוף, אבל לא מתעמלין בכח כדי להזיע ולהתרפא. ולא מתגררין מן השמן במגררת. וכן אין יורדין בשבת לקורדימא נהר טובעני מלא בוץ, ואין עושין אפיקטויזין אמצעי הקאה, ואין מעצבין את התינוק הקטן ליישר את עצמותיו, ואין מחזירין את השבר למקומו, ומי שנפרקה נקעה ידו ורגלו לא יטרפם ישים אותם במים וינענעם בצונן, שהוא דרך רפואה, אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא — נתרפא.

13 ד גמרא קתני שנה התנא במשנה מי מערה דומיא בדומה למי טבריא, וכוונתו: מה מי טבריא מים חמין הם — אף מי מערה חמין הם בדווקא. ומדקדקים בלשון המשנה שנאמר בה "הרוחץ" ומשמעו: דיעבד — אין כן, שאם רחץ הריהו מסתפג אפילו בעשר מגבות אלונטיאות, ואולם לרחוץ לכתחילה — לא ירחץ. שאם היתה הכוונה במשנה להתיר רחיצה זו לכתחילה היה עליה לנסח את המשפט כך: "רוחץ אדם במי מערה"! ומכלל הדברים אתה למד

14 להשתטף לשטוף את עצמו שלא כדרך רחיצה כל גופו במים חמים אפילו לכתחילה שפיר דמי יפה הדבר, מותר. ושואלים: מני של מי היא משנה זו? ומשיבים: לשיטת ר' שמעון היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: לא ישתטף אדם בשבת בין במים חמין בין בצונן, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון מתיר בשני המקרים. ור' יהודה מחלק ולדעתו בחמין — אסור, בצונן — מותר.

15 א שנינו במשנה דובר בענין היתר ההסתפגות במגבת אחר הרחיצה בשבת והוסיפה המשנה: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. ומעירים על סגנון המשנה: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן בראש, תחילת המשנה, חידוש השמיע לנו בסגנונו, ובסופה חידוש השמיע לנו. ומפרטים: רישא רבותא קא משמע לן בראש המשנה חידוש השמיע לנו שנאמר בה "אפילו בעשר אלונטיות" וכוונת הדברים שאפילו הני דלא נפישי בהו מיא אלה עשר אלונטיות שאין המים מרובים בהן, כיון דחד שאדם אחד הוא המסתפג — אתי בא לידי סחיטה, וסיפא רבותא קא משמע לן ובסופה חידוש השמיע לנו ששנינו שאפילו עשרה מותרים להסתפג במגבת אחת, הכוונה היא שאפילו הני דנפישי בהו מיא אלה, עשרה אנשים שבכולם גם יחד מרובים בהם המים, כיון שרבים נינהו, מדכרי אהדדי הם הרוחצים, מזכירים זה לזה לא לסחוט, ולכן הותר הדבר.

16 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מסתפג אדם בשבת באלונטית ומניחה בחלון שבכותל בית המרחץ. ולא ימסרנה לאוליירין שמשי המרחץ, מפני שחשודים על אותו דבר שיסחטו את המגבות. ר' שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו ואין לחשוש שמא יסחוט.

17 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: הלכתא מאי הלכה מה היא לענין היתר הבאת המגבת לביתו אחר שנסתפג בה? אמר ליה לו רב יוסף: הא הרי ר' שמעון, הא הרי רבי, הא הרי שמואל, הא הרי ר' יוחנן שכולם מתירים.

18 ומפרטים: ר' שמעון — הא דאמרן זו שאמרנו שמתיר לרחוץ ולהסתפג ולהביאו לביתו. רבי — דתניא שן שנינו בברייתא, אמר רבי : כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף מקום מגודר כעין חצר, עד שהיינו מגיעין שלא דרך רשות הרבים אצל מעין שהיינו רוחצין בו, הרי שלדעתו מותר לקחת ולהחזיר אלונטית. שמואל — שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל במפורש: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ר' יוחנן — שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא שמסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.

19 ומקשים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך והאמר והרי אמר ר' יוחנן כלל בפסק ההלכה: הלכה כסתם משנה שלא צויין בה שם בעל ההלכה, ותנן ובמשנתינו שנינו: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות ועם כל זה צויין במפורש שלא יביאם בידו! ומתרצים: שבגרסת ר' יוחנן לא היתה הלכה זו סתומה בלא שם אומרה אלא ההוא — כשיטת בן חכינאי מתני לה היה שונה אותה, ודעת יחיד היא, שאין הלכה כמותו.

20 אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: האוליירין הבלנים מביאין בשבת את בלרי בגדי הרחיצה של הנשים לבי בני לבית המרחץ, ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן, שיהיה זה כדרך לבוש ולא כנושא משא. וסכניתא שהיא כעין סודר גדול המונח גם על הכתף צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא תיפול מעליו. ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן הכוונה היא שיש לקושרה למטה מן הכתפיים. וכעין זה אמר רבא לבני עירו מחוזא: כי מעבריתו מאני לבני חילא שרביבו בהו כאשר אתם מעבירים בגדים עבור החיילים המתאכסנים בעיר שרבבו בהם, אותם למטה מן הכתפים, שיהיו הבגדים מונחים כלבוש על נושאיהם.

21 ב שנינו במשנה שסכין בשמן וממשמשין ביד את הגוף. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ואין בכך משום רפואה, ובלבד שישנה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ושואלים: היכי עביד כיצד עושה בשבת? ר' חמא בר חנינא אמר: סך שמן קודם ואחר כך ממשמש. ור' יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

22 ג שנינו במשנה: אבל לא מתעמלין בשבת. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של מרחץ המרפא דיומסת בשבת מפני שמעמלת ומרפא אפילו אם אינו רוחץ ומתעמל. אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל ימיה של דיומסת שיפה לרחוץ שם לרפואה עשרים ואחד יום ועצרת חג שבועות מן המנין. איבעיא להו נשאלה להם לתלמידים: עצרת להאי גיסא לצד זה, בתחילה, או להאי גיסא לצד זה, בסוף? תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה שאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו כל שיקויי הרפואה מן הפסח ועד העצרת הם מעולים, ומכאן נלמד שאף הרחיצה בדיומסת זמנה לפני עצרת! ודוחים: דילמא התם שמא שם, ברפואות הוא כך כיון שכל כמה דקריר עלמא מעלי שקריר העולם, מעולה יותר, אבל הכא כאן, במרחץ שמשום הבלא חום הוא, ואם כן כיון דחמים עלמא טפי מעלי כיון שחם העולם, מעולה יותר, ושמא טוב יותר לרחוץ אחר חג השבועות.

23 ואגב הזכרת דיומסת מביאים את מה שאמר ר' חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא היין של פריגיה והמים של דיומסת הם שקיפחו את עשרת השבטים מישראל, שבני אותם שבטים נמשכו אחרי תענוגות השתיה והמרחצאות ולא עסקו בתורה.

24 מסופר שר' אלעזר בן ערך איקלע להתם הזדמן לשם, לפריגיה ודיומסת, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה נמשך אחריהם ונעקר, נשתכח ממנו תלמודו. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא כאשר חזר ובא, עמד לקרוא בספר התורה והיה צריך לקרוא "החדש הזה לכם" וכל כך נשתכח ממנו, שכמעט שכח את צורת האותיות ובמקום מילים אלה אמר "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו.

25 והיינו דתנן וזהו ששנינו במשנה, ר' נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שכן אם תהיה במקום תורה, חבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא שנינו: לא ר' נהוראי שמו האמיתי, אלא ר' נחמיה שמו. ואמרי לה ויש אומרים שר' אלעזר בן ערך שמו. והדברים שאמר היו מתוך נסיונו, משום ששכח את תלמודו כיון שלא רצה לגלות למקום תורה. ולמה נקרא שמו ר' נהוראי? — כינוי הוא לו, שמנהיר מאיר עיני חכמים בהלכה.

26 ד שנינו במשנה: אבל לא מתגררין בשבת. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין גוררין במגררת בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה — גורר כדרכו במגררת ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא עשתה לו אמו מגררת של כסף לשבת, כדי לעשות שינוי.

27 עוד שנינו במשנה שאין יורדין לקורדימא נהר טובעני מלא בוץ. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? — משום פיקא הבוץ, שקרוב לוודאי שיחליק ויפול לתוכו, ויבוא לידי סחיטה ורחיצה.

28 עוד שנינו במשנה: ואין עושין אפיקטויזין אמצעי הקאה בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור אלא בסם שהוא כדרך רפואה, אבל אם מביא עצמו להקאה להקיא ביד — מותר. תניא שנויה ברייתא, ר' נחמיה אומר: אף בחול אם אינו זקוק לכך לרפואה אסור להביא לידי הקאה מפני הפסד אוכלין.

29 עוד שנינו במשנה: ואין מעצבין את התינוק הקטן ליישר את עצמותיו בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לפופי ינוקא חיתול התינוק בחוזקה בשבת שפיר דמי יפה הדבר, מותר ומקשים: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: אין מעצבין! ומשיבים: התם בחומרי שם במשנה מדובר בעצמות השדרה דמיחזי שנראה כבונה אם מיישר אותן, ובכגון זה אכן אסור.

30 עוד שנינו במשנה: ואין מחזירין את השבר בשבת למקומו. אמר ר' חנא בגדתאה מבגדד שכך אמר שמואל: