ביאור שטיינזלץ על שבת מ״ז

1 הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. שאף ר' שמעון מודה שהשלהבת הבוערת בשבת הריהי מוקצה, ומאחר שאת הנר עצמו אין לטלטל, אף השמן והפתילה אסורים.

2 א אמר ר' זירא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן שכך אמר ר' חנינא שכך אמר ר' רומנוס: לי התיר רבי ר' יהודה הנשיא לטלטל בשבת מחתה באפרה. אמר ליה לו ר' זירא לר' אסי: מי האם אמר ר' יוחנן הכי כך? והתנן והרי שנינו במשנה נוטל אדם את בנו בידו אף על פי שהילד מחזיק אבן בידו שאסור לטלטלה, או נוטל כלכלה סל והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן כי בכלכלה מלאה פירות עסקינן עוסקים אנו, שבשל הפירות מותר לטלטל גם את האבן. ואם כן, טעמא טעם ההיתר הוא דווקא באופן דאית שיש בה פירי פירות, הא לית הרי אם אין בה פירי פירות — לא, ומחתה זו המלאה אפר כיצד מותר לדעת ר' יוחנן לטלטלה?

3 "אשתומם כשעה חדה" דניאל ד, טז השתומם ושתק כשעה אחת, זמן מה ולא מצא תשובה. ולבסוף אמר: הכא נמי דאית כאן גם כן מדובר באופן שיש בה במחתה קרטין פירורים של לבונה שלא נשרפו עדיין, ובשל החתיכות הללו מותר לטלטל את המחתה. אמר אביי: קרטין בי פירורים בבית רבי מי חשיבי האם הם חשובים? ומאחר שאינם נחשבים — בטלים הם אגב האפר, והכל יחד אינו חשוב וראוי לשימוש.

4 וכי תימא חזו ואם תאמר שראויים הפירורים עבור העניים, ונסביר כי חשיבותם של דברים אינה נקבעת על פי המקום שהם בו, אלא במדה שיש בהם חשיבות בכלל, והתניא והרי שנינו בברייתא שאף שיש הבדל בדיני טומאה בין בגדי עניים המטמאים אפילו בשיעור קטן, ובגדי עשירים שאינם נחשבים בשיעור זה, ודרוש שיעור גדול בהרבה כדי להחשיבם, מכל מקום שיעור בגדי עניים הוא לעניים, ושיעור בגדי עשירים הוא לעשירים, אבל שיעור של עניים לגבי עשירים לא נחשב. ומכאן שדנים את חשיבותו של חפץ לפי מקומו ובעליו. אלא אמר אביי, יש לתת הסבר אחר: מידי דהוה כדרך שהדבר הוא ביחס לגרף של ריעי צואה. שמשום זוהמתו התירו להוציאו מחוץ לבית, אף שודאי אין בו שימוש.

5 אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר : חדא אחת, גרף של ריעי מאיס מאוס, והאי לא מאיס וזו, המחתה, אינה מאוסה ועוד, גרף של ריעי מיגלי מגולה וריחו נודף, והאי מיכסי וזו המחתה מכוסה. אלא אמר רבא: יש לפרש זאת באופן אחר: כי הוינן בי כאשר היינו לומדים בבית רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא היינו מטלטלים מחתה אגב האפר, ואף על גב דאיכא עליה ואף על פי שיש עליה שברי עצים, שמאחר שאפשר להשתמש באפר כדי לכסות בו לכלוך — אינו מוקצה, ומותר לטלטל בשלו אף את המחתה. ואפילו יש עליה שברי עצים, שאינם ראויים לדבר, מכל מקום מתבטלים הם אגב האפר. על ההערה האחרונה מיתיבי מקשים ממה שאמרו: ושוין מסכימים ר' יהודה ור' שמעון שאם יש בה בנר שברי פתילה שאסור לטלטל את הנר, והרי ששברים אלה אינם מתבטלים, ומקצים את הנר כולו! אמר אביי: אין להביא מכאן ראייה כי ברייתא זו בגלילא בגליל שנו אותה, ושם השמן מרובה וזול, ולכן אין שברי פתילה בטלים אגב השמן ר"נ גאון.

6 ב מסופר כי לוי בר שמואל אשכחינהו מצא אותם את ר' אבא ואת רב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי שהיו עומדים על פתח ביתו של רב הונא. אמר להו להם לוי בר שמואל: מהו הדין לענין להחזיר מטה של טרסיים צורפים שהיתה כרגיל מיטה מתקפלת, ולהרכיבה בשבת? אמרו ליה לו: שפיר דמי יפה, מותר הדבר. אתא לקמיה בא לפני רב יהודה לשאול אותה שאלה, ואמר לו רב יהודה: הא הרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: המחזיר מטה של טרסיים בשבת — חייב חטאת, לפי שעשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת.

7 מיתיבי מקשים על לוי בר שמואל ממה ששנינו בתוספתא: המחזיר קנה מנורה מפורקת ומרכיבה בשבת — חייב חטאת. החזיר קנה של סיידין שעשוי ומורכב מחוליות — לא יחזיר לכתחילה, ואם החזיר — פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן. ר' סימאי אומר: קרן עגולה שהיא סוג חצוצרה מתפרקת ועגולה שהרכבתה מסובכת, אם הרכיבה חייב, אבל קרן פשוטה שהיא ישרה והרכבתה קלה, אם הרכיבה — פטור. ומכאן למדנו שהרכבת דבר העשוי פרקים בשבת אסורה מן התורה, וחייב עליה חטאת! ומשיבים: אינהו דאמור כי האי תנא הם שאמרו והתירו כשיטת תנא זה דתניא ששנינו בברייתא: מלבנות המטה שהיא מסגרת העץ שעליה אורגים את חבלי המטה גאונים, וכרעות רגלי המטה, ולווחים של סקיבס שהם חלק מקשת ועליהם הוא מותח את החץ, אם התפרקו מן המטה או מן הקשת — לא יחזיר וירכיבם, ואם החזיר — פטור,

8 אבל אסור. ולא יתקע את הפרקים בחוזק, ואם תקע — חייב חטאת, שעשה מלאכה האסורה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה רפוי וניתן להרכבה בקלות — מותר. ועל שיטה זו סמכו ר' אבא ורב הונא בר חייא.

9 וכן מסופר: בי בבית רב חמא סבו של רבא הוה היתה מטה גללניתא מתפרקת. הוה מהדרי לה ביומא טבא והיו מחזירים אותה ומרכיבים ביום טוב. אמר ליה ההוא מדרבנן לו אחד החכמים לרבא: מאי דעתיך מה דעתך שאתה מתיר — משום שבנין מן הצד הוא? כלומר, שאין זו מלאכת בניה, כיון שיש בה שינוי ואינה עשוייה כדרכה? נהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא דרבנן מיהא איכא אם אמנם איסור מן התורה אין כאן אבל איסור מדברי חכמים בכל אופן יש! אמר ליה לו רבא: אנא אני כשיטת רבן שמעון בן גמליאל סבירא לי סבור אני שאמר שאם היה רפוי — מותר אף לכתחילה.

10 א משנה נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל ניצוצות בוערים של שמן הנופלים ממנו כדי שלא יזיקו ויגרמו לשריפה. ולא יתן לתוכו של הכלי מים, מפני שהוא מכבה על ידי כך את הניצוצות.

11 ב גמרא שואלים: כיצד מותר לתת כלי זה שיכיל בתוכו את הניצוצות, והא והרי בכך קמבטל הוא מבטל את הכלי מהיכנו, ששוב אינו מוכן לכל שימוש בשבת, שמוקצה הוא בשל הניצוצות. וכבר הועלתה השיטה שכל ביטול כזה אסור! אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, והם נשרפים מיד ואינם משאירים כל שמן בכלי, ולכן ראוי הכלי לטלטול לאחר מכן.

12 ג במשנה שנינו שלא יתן לתוכו, לתוך הכלי שהניח מתחת לנר, מים מפני שבכך הוא מכבה את הניצוצות. ומעירים: לימא תנן סתמא האם לומר שלמדנו במשנה סתמית כשיטת ר' יוסי שאמר שאף הגורם לכיבוי — אסור. שהרי הכיבוי שמדובר בו כאן, שנותן מים בכלי, אינו כיבוי על ידי מעשה, כי אם רק גורם לכיבוי.

13 שאלה זו דוחים בתמיהה: ותסברא וכי יכול אתה לחשוב דבר כעין זה? אימור אמור שאמר ר' יוסי שגרם כיבוי אסור — בשבת, ואולם בערב שבת מי האם אמר? וכי תימא הכא נמי ואם תאמר כי כאן גם כן מדובר שנתן את המים בתוך הכלי בשבת, והתניא והרי שנינו בברייתא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הנופלים מן הנר בשבת, ואין צריך לומר שמותר לשים אותו בערב שבת. ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה, אפילו אם הניחו מערב שבת, ואין צריך לומר שאסור לעשות כן בשבת עצמה. הרי שהדבר אינו קשור כלל בשיטת ר' יוסי. אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן תאמר שמשנה זו כדעת חכמים היחא, ואולם שאני הכא שונה כאן — מפני שבמקרה זה איננו רק גורם לכיבוי אלא שמקרב את כיבויו, שהניצוצות כבים מיד כשנופלים במים ר"ח ובענין זה אפילו חכמים אוסרים.

15 א משנה במשנה זו נמנים דברים המותרים והאסורים בטמינה, כלומר, בהכנסת כלי שיש בו תבשיל שנתחמם מערב שבת למקום שלא יפיג את חומו. ומפרטים: במה טומנין ובמה אין טומנין? — אין טומנין לא בגפת שהיא הכוספה הנשארת מחמרים המכילים שמן, לאחר שהוציאו מהם את השמן, ולא בזבל, לא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין שהם לחין ובין שהם יבשין. כי כל החומרים הללו מתחממים מעצמם כשהם שוהים זמן מה בערימה, ומוסיפים חום בקדירה שהונחה בהם, והרי זה כעין בישול.

16 ואין טומנים לא בתבן, ולא בזגין קליפות הענבים לאחר שנסחט מהם היין, ולא במוכין, שהם בלואי בגדים רכים, ולא בעשבין. ואולם זהו דווקא בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין.

17 ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם, לבני הישיבה שאלה זו: האם גפת של זיתים תנן שנינו במשנתנו, אבל של שומשמין שפיר דמי יפה הוא, מותר לטמון בה מערב שבת את התבשיל, או דילמא שמא של שומשמין תנן שנינו וכל שכן שבשל זיתים אסור, שהרי הבלו מרובה מזה של שומשומים?!

18 תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר ר' זירא משום בשם חד דבי אחד החכמים מבית מדרשו של ר' ינאי: קופה סל שטמן בה תבשיל שנתחממם בערב שבת — אסור להניחה על גבי גפת של זיתים בשבת. ואם כן שמע מינה למד ממנה כי בענין גפת של זיתים תנן שנינו במשנתנו.

19 את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא אומר לך כי לענין הטמנה בתוך גפת, הרי בשל שומשמין נמי גם כן אסור להטמין, ואולם לענין