ביאור שטיינזלץ על שבת צ׳

1 במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין להצטרף יחד למתק קדירה. ומכאן נדייק: טעמא דחזו הטעם דווקא כשהיו ראויים למתק את הקדירה בכולם כאחד, הא לאו הכי הרי אם לא כך — לא מצטרפים, והרי שתבלינים כרגיל אינם מצטרפים לשיעור אחד! ומשיבים: הכא נמי חזו למתק כאן גם כן, במשנתנו מדובר באופן שראויים למתק.

2 א שנינו במשנה שקליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לצבוע בהם בגד קטן. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: המוציא בשבת סמנים שרויין, שיעורם לענין הוצאה — כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא כמות קטנה של צמר שהאורג נותן בקנה האריגה שלו לדוגמא בלבד, והרי שאין צורך שיהא בהם כדי צביעת בגד קטן! ומשיבים: הא איתמר עלה הרי נאמר עליה, שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: בסימנים שרויים די בשיעור קטן יותר, לפי שאין אדם טורח לשרות מלכתחילה סממנים לצבוע בהן דוגמא לאירא, אלא לצורך בגד חשוב יותר. ואולם סממנים שהם כבר שרויים ומוכנים שיעורם קטן בהרבה, ודי שיהא בו כדי צביעת דוגמה לאירא.

3 ב במשנה הוזכרו חמרי כביסה שונים, וביניהם מי רגלים, ובגמרא מבארים את מהותם של החומרים המוזכרים. תנא שנה החכם בברייתא: כשהוזכרו מי רגלים במשנה, לא הזכירו אלא את מי רגלים עד שהם בני ארבעים יום, שלאחר מכן פגה חמיצותם ואינם ראויים עוד לשימוש. על נתר שהוזכר במשנה תנא שנה החכם בברייתא: המדובר בנתר אלכסנדרית הבא מאלכסנדריה ולא נתר של המקום הנקרא אנפנטרין, שטיבו שונה. ועל בורית שהוזכרה במשנה אמר רב יהודה: זה חול. ומקשים, והתניא והרי שנינו בברייתא: הבורית והחול, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר: מאי מהי בורית — כבריתא גופרית.

4 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית, שהוסיפו עליהן את החלביצין, ואת הלעינון, והבורית, והאהל. ואי סלקא דעתך ואם יעלה על דעתך לומר שבורית היא כבריתא גפרית, כבריתא מי איכא גפרית האם ישנה בדיני שביעית?! והתנן והרי שנינו במשנה: זה הכלל, כל שיש לו עיקר שורש וצומח — יש לו שביעית, ושאין לו עיקר — אין לו שביעית! אלא מאי מה פירוש בורית — היא אהלא אהל. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא: והבורית ואהלא, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר כי תרי גווני אהלא שני סוגים של אהל יש, ואחד מהם הוא הקרוי "בורית".

5 ועל קימוליא המוזכרת במשנה אמר רב יהודה: זהו החומר הנקרא שלוף דוץ. על אשלג שהוזכר במשנה אמר שמואל: שאילתינהו שאלתי אותם את כל נחותי ימא יורדי הים מהו אשלג, ואמרו לי ש"שונאנה" שמיה שמו, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא ונמצא בצידפי המרגליות ומוציאים אותו בשיפוד של ברזל.

6 ג משנה שיעור פלפלת לאיסור הוצאת שבת — כל שהוא, וכן עטרן כל שהוא. מיני בשמים ומיני מתכות — כל שהן. מאבני המזבח ומעפר המזבח, וכן רקבובית הספרים הבאה כתוצאה מחרק המקק הפוגע בספרים של קודש, ומקק מטפחותיהם של הספרים שיעורם בכל שהוא. וטעמו של דבר, שמפני הקדושה שבהם מצניעין אותן לגונזן ולכן חשיבותם אף בשיעור קטן ביותר. ר' יהודה אומר: אף המוציא בשבת משמשי עבודה זרה, שיעורם כל שהוא, שנאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" דברים יג, יח וכיון שאף חלק קטן ביותר מהם אסור בשימוש, וחובה לבערו, חשיבותו בכל שהוא.

7 ד גמרא שואלים: פלפלת בשיעור כל שהוא למאי חזיא למה היא ראוייה? ומשיבים: לריח הפה, שהיא מפיגה אותו. עיטרן בשיעור כל שהוא למאי חזיא למה הוא ראוי? — לרפואה לצילחתא כאב ראש. שנינו במשנה ששיעור מיני בשמים להוצאת שבת — כל שהן. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אף המוציא בשבת דבר שיש בו ריח רע שמשתמשים בו לצורך רפואה וכיוצא בה, שיעורו — כל שהוא. שמן טוב של בושם שיעורו — כל שהוא. ארגמן — כל שהוא. ובתולת הוורד ניצן של פרח הורד, שיעורה להוצאת שבת — אחת.

8 שנינו במשנה ששיעור מיני מתכות להוצאת שבת — כל שהן. ושואלים: כל שהן למאי חזו למה הם ראויים, ומדוע תיחשב זו להוצאה? תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: שכן כמות ברזל קטנה ביותר ראוי לעשות ממנה דרבן מסמר קטן. וכיון שנידון כאן שיעור מתכות לענין הוצאת שבת, מזכירים דיון כיוצא בזה לדיני הקדשות.

9 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: האומר "הרי עלי ברזל "שאתן כתרומה למקדש, ולא פירש שיעור מסויים, אחרים אומרים: לא יפחות מלתת להקדש כשיעור מאמה על אמה. ושואלים: למאי חזיא למה ראויה פיסת ברזל זו? אמר רב יוסף: לכלייא עורב, שהיה גג ההיכל מצופה טבלאות ברזל ובהן מסמרים, כדי שלא ישבו העורבים על הגג. ואיכא דאמרי ויש שאומרים אותם דברים בסגנון שונה במקצת, אחרים אומרים: לא יפחות משיעור הראוי לכלייא עורב. וכמה הוא שיעור זה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. המנדב נחשת, לא יפחות משיעור השווה מעה כסף. תניא שנויה ברייתא ר' אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא כעין מחט ארוכה קטנה של נחשת. ושואלים: למאי חזיא למה היא ראויה במקדש? אמר אביי: שמחטטין בה ומנקים את הפתילות שבמנורה ומקנחין בה את הנרות.

10 ה שנינו במשנה את שיעור הוצאתם של רקבובית הספרים שנעשתה כתוצאה ממקק ספרים ומקק מטפחת. אמר ר' יהודה: מיני החרקים הללו, מקק דסיפרי של ספרים, וכן החרק הקרוי תכך דשיראי של משי, ואילא דעינבי של ענבים, ופה דתאני של תאנים, והה דרימוני של רימונים — כולהו סכנתא כולם סכנה לבולע אותם. וכעין זה מסופר: ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה תלמיד אחד שהיה יושב לפני ר' יוחנן, הוה קאכיל תאיני והיה אוכל תאנים. אמר ליה לו אותו תלמיד לר' יוחנן: רבי, וכי קוצין קוצים יש בתאנים? אמר ליה לו ר' יוחנן: קטליה הרגו פה לדין את זה, שהתולעת שהיתה בתאנה מנקבת עתה את גרונו של אותו תלמיד.

11 ו משנה המוציא בשבת קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, שהרוכל נושא בסלו מינים רבים של בשמים ותכשיטים — אינו חייב אלא חטאת אחת, כיון שהכל הוא הוצאה אחת בלבד. המוציא זרעוני גינה, שיעורן להוצאת שבת — פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירה אומר: די בחמישה זרעונים.

12 זרע קישואין, כיון שהצמחים גדולים וניכרים די בשנים. זרע דילועין — שנים. זרע פול המצרי — שנים. חגב חי טהור — כל שהוא. וחגב מת טהור, כיון שהוא ראוי לאכילה שיעורו ככל המאכלים — כגרוגרת. צפורת כרמים שהיא מין חגב, בין חיה בין מתה, שיעורה להוצאת שבת — כל שהוא, כיון שמצניעין אותה לרפואה ולסגולה, ומכאן שהיא חשובה. ר' יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא שיעורו בכל שהוא, לפי שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

13 א גמרא שנינו במשנה שיעורם של זרעוני גינה להוצאת שבת. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו: זבל וחול הדק, שיעורו להוצאת שבת — שיהיה בהם כדי לזבל בהם קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא אחת. הרי שאף צמח אחד הוא שיעור חשוב! אמר רב פפא: הא זה ששנינו ששיעורו קטן הרי זה באופן דזריע שהוא זרוע וכבר גדל, שבכגון זה מביאים זבל אף לאחד. ואילו הא זה ששנינו ששיעורו גדול יותר הרי זה באופן דלא זריע שאינו זרוע, שבכגון זה אין האדם נוהג להוציא כל כך מעט, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא גרגר אחת לזריעה.

14 ב על האמור במשנה בשיעור זרע קישואין ודלועין תנו רבנן שנו חכמים: המוציא גרעינין, אם לצורך נטיעה הוציא, שיעורם להוצאת שבת — שתים, אם לאכילה לבעלי חיים הוציא, שיעורם — כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר — אחת. ואם להסיק בהם הוציא — כדי הראוי לבשל ביצה קלה. אם לחשבון הוציא, לשמש כעזר לזכור דברים — שתים. אחרים אומרים: חמש, שעד חמש זוכרים בעל פה, ואין צורך בסימנים. ועוד תנו רבנן שנו חכמים: המוציא שני נימין שערות מזנב הסוס או מזנב הפרה — חייב, שמצניעין אותן לנישבין למלכודות. מקשה שערה נוקשה של חזיר, שיעורה להוצאת שבת — אחת, שמשתמשים בה בתפירת נעליים ויש בה חשיבות. צורי דקל נצרים קלופים של דקל — שתים. תורי דקל, חוטים שמסירים מקליפת החריות והם דקים יותר — אחת.

15 ג שנינו במשנה שציפורת כרמים, בין חיה ובין מתה, שיעורה — כל שהוא, כיון שמצניעים אותה לרפואה וסגולה. ושואלים: מאי מהי ציפורת כרמים זו? אמר רב: החגב הנקרא פליא ביארי. אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא ונמצאת ציפורת הכרמים בדקל שיש בו סיב אחד בלבד ומשתמשים בה כסגולה לחכמה. אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי, ותלי לה באיברא דשמאלא אוכל הוא את חצייה הימני, ואת חציה השמאלי משליך, מניח, בשפופרת של נחושת וחותם אותה בשישים חותמות ותולה אותה בזרועו השמאלית. וסימניך וסימן יש לך בדבר איזה חלק יש לאכול ואיזה לתלות, מן הכתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" קהלת י, ב, וחכים ומחכים כמה דבעי שהוא רוצה, וגמר ולומד כמה דבעי שהוא רוצה, ואכיל ליה לאידך פלגא ואחר כך אוכל את החצי האחר, דאי שאם לא יעשה כן — מיעקר ייעקר, ישתכח תלמודו.

16 ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף המוציא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: והתנא קמא סבר הראשון סבור שלא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מאי טעמא מה טעם הדבר? — משום החשש דילמא אכיל ליה שמא יאכל אותו הילד. ומקשים: אי הכי אם כך שחוששים לדבר, אם כן חגב טהור נמי גם כן יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דהא שהרי מסופר שרב כהנא הוה קאים קמיה היה עומד לפני רב והוה קמעבר שושיבא אפומיה והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו. אמר ליה לו רב לרב כהנא: שקליה הנח אותו כדי שלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר משום "בל תשקצו את נפשותיכם" ויקרא יא, מג, נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אלא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דילמא מיית ואכיל ליה ושמא ימות החגב ויאכל אותו, ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. ור' יהודה סבר שאין לחשוש לכך, כי אי מיית אם ימות החגב — הקטן מיספד ספיד ליה יספוד לו ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו.

18 א משנה המצניע לזרע וכן לדוגמא וכן לרפואה והוציאו בשבת — חייב עליו בכל שהוא, שכיון שהצניע כמות זו, אף שהיא פחותה מן השיעורים שנקבעו בהלכה, ודאי חשובה היא לו, לאדם זה, וחייב אם כן גם על הוצאתה. וכל אדם אחר — אין חייב עליו בהוצאתו בשבת אלא כשיעורו. ואם חזר והכניסו המצניע ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד — אינו חייב אלא כשיעורו, אם יוציאנו רש"ש.

19 ב גמרא ושואלים: למה ליה למיתני לו לשנות "המצניע" ואחר כך לומר "המוציא"? ליתני שישנה רק: המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה — חייב בכל שהוא! שהרי על ההוצאה הוא מתחייב, ואם מוציא לצורך כמות קטנה מן השיעור הראה בכך שהוא מחשיבה — ויתחייב עליה! אמר אביי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שהצניעו לצורך מסויים ושכח למה הצניעו, והשתא קא מפיק ליה סתמא ועכשיו מוציא אותו סתם.