1אסוקי הבלא העלאת הבל עד כדי שהגפת תחמם דבר שאינו טמון בה אלא רק מונח עליה, הרי גפת של זיתים מסקי הבלא מעלה הבל, ולכן אסור להניח עליה תבשיל, ואולם של שומשמין לא מסקי הבלא אינה מעלה הבל במדה זו, ולכן מותר להניח עליה.2א בהקשר מסויים לדברים הקודמים מסופר: רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא הזדמנו לבית ראש הגולה. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא ראו עבד אחד שמניח ספל מים על פי קומקום שהיו בו מים חמים. נזהיה גער בו רבה שעושה הוא שלא כדין. אמר ליה לו ר' זירא: מאי שנא מה שונה הדבר מהלכה זו ששנינו שמותר להניח בשבת מיחם על גבי מיחם? אמר ליה לו רבה: התם שם כאשר הוא מניח מיחם על גבי מיחם אוקומי קא מוקים להעמיד בלבד הוא שמעמיד ומחזיק את החום הקיים במיחם העליון, ואולם הכא כאן במקרה שלפנינו כאשר מניח ספל מים צוננים על גבי קומקום חם אולודי קא להוליד הוא שמוליד חום שלא היה אילולא היה עושה כן.3הדר חזייה דפרס דסתודר אפומיה דכובא ואנח נטלא עילויה. חזר וראה אותו עבד שפורש סודר על פני גיגית מים ומניח ספל עליו. נזהיה גער בו רבה. אמר ליה לו ר' זירא: אמאי מדוע גוער אתה בו? אמר ליה לו רבה: השתא חזית עכשיו תראה, כלומר, המתן קצת וראה. לסוף חזייה דקא מעצר ליה לבסוף ראהו שהוא סוחטו, את הסודר ועובר בכך על איסור מן התורה. ובכל זאת אמר ליה לו ר' זירא: מאי שנא מפרונקא במה שונה דבר זה מבגד שנהוג לפרוש על גבי גיגיות שמותר לפורסו אף בשבת? אמר ליה לו רבה: יש להבדיל בין הדברים, התם לא קפיד עילויה שם באותו בגד אינו מקפיד עליו אם יירטב וממילא אינו בא לסוחטו, ואולם הכא קפיד עילויה כאן כששם סודר הריהו מקפיד עליו ובא לסוחטו.4א שנינו במשנה שאין מטמינים לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין. בעא מיניה שאל ממנו רב אדא בר מתנה מאביי: מוכין שטמן בהן את הקדירה מהו לטלטלן בשבת? האם המוכין שכרגיל הם מוקצה בשבת, מותרים בטלטול משום שהטמין בהם קדרתו ועשאן בשל כך לכלי?5אמר ליה לו אביי: וכי מפני שאין לו לאותו אדם לפי שעה קופה של תבן כדי לטמון בה, עומד הוא ומפקיר קופה של מוכין? הלא בודאי השתמש במוכין להטמנה רק לפי שעה, ורצונו שלא יתקלקלו, ואינו רוצה לעשות בהם שימוש אחר בשבת, ואם כן הריהם מוקצים.6ומעירים לימא האם נאמר כי מה ששנינו במקום אחר מסייע ליה לו לשיטתו. ששנינו במשנה: טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר צמר סרוק ובלשונות של צמר שנצבעו בארגמן, ובמוכין, ואין מטלטלין אותן. והרי זה איפוא כדברי אביי.7ודוחים: אי אם משום הא זה — לא איריא אין זו ראיה, כי משנה זו הכי קאמר כך אמרה: אם לא טמן בהן אין מטלטלין אותן בשבת, שנותרו כפי שהם כרגיל והם מוקצים.8על טענה זו תוהים: אי הכי מאי למימרא אם כך שאין שתי הלכות אלה קשורות זו בזו מהו החידוש באמירתם, שבודאי דינם כמוקצה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי חזי למזגא עלייהו ראויים כל הדברים הללו לשבת עליהם ובשל כך ייחשבו ככלים, ויותרו בטלטול, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן, ואסורים משום מוקצה.9ב מסופר כי רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא התיר להחזיר מוך לתוך הכר בשבת. איתיביה הקשה לו רב חנן בר חסדא לרב חסדא ממה ששנינו בברייתא: מתירין בית הצואר של כתונת בשבת אם נקשר על ידי הכובס, אבל לא פותחין פתח הצואר לכתחילה. ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר שאין נותנים אותם בשבת. והרי זה בניגוד לדברי רב חסדא!10ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא בחדתי זה שאסרו, מדובר בחדשים שעל ידי הכנסת המוכין לתוך הכר יוצר הוא כלי חדש והא בעתיקי וזה שהתיר רב חסדא, מדובר בעתיקים, ישנים שאין איסור להחזירם לכר.11ומעירים: תניא נמי הכי שנינו בברייתא גם כן כך: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר שאין נותנים בשבת. אבל אם נשרו המוכין מהכר, מחזירין אותן לכר אף בשבת, ואין צריך לומר שמותר ביום טוב.12ד מאחר שהוזכר ענין פתיחת בית הצואר מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: הפותח בית הצואר בכתונת שלא היתה פתוחה, ובתוך כך חותך את האריג והחוטים המחברים בשבת — חייב חטאת. כי על ידי הפתיחה נעשתה הכתונת ראוייה ללבישה, ונמצא שהוא מתקן כלי בשבת.13מתקיף לה מקשה עליה רב כהנא:14מה בין זו למגופת חבית שהתירו לפתוח את מגופת החבית כדי לתת יין לאורחים, והרי אף כאן בפתיחת המגופה הריהו כאילו יוצר את הכלי. אמר ליה לו רבא: אין לדמות את הדברים, כי זה מיפתח החלוק הוא חיבור, שהוא חלק מאריגתו של הבד, וזה, מגופת החבית, אינו חיבור, כי אף שמדביקים בטיט את מגופת החבית אל החבית, מכל מקום הריהי חלק נפרד, וכשפותחים אותה אין בכך משום יצירת כלי.15א רמי ליה השליך, הקשה לו, הראה סתירה בין הדברים ר' ירמיה לר' זירא: תנן שנינו במשנה: שלל של כובסין בגדים שהכובס מחבר אותם חיבור עראי זה לזה כדי שלא יאבדו, ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בחוטי כלאים, כגון בגד צמר התפור בחוטי פשתן שצריך להתירו, אף על פי שכל אלה אינם עתידים להתקיים, שכולם עשויים להתירם לאחר זמן, מכל מקום לפי שעה מהווים הם עדיין יחידה אחת שהיא חיבור לטומאה, שאם נגעה טומאה באחד — גם האחרים נטמאים, עד שיתחיל להתיר ויתברר שאין רצונו בחיבור זה. אלמא מכאן אתה למד כי אף שלא בשעת עשיית אותה מלאכה מסויימת לצורכה נוצר החיבור נמי גם כן נחשב הוא לחיבור.16ורמינהו ואנו משליכים, מקשים על כך ממה ששנינו במשנה אחרת: מקל שעשה אותו יד לקורדום — הרי זה חיבור לטומאה, שאם נטמא הקרדום — נטמא גם המקל, וכן להיפך, בשעת מלאכה שעושה בקרדום. ומכאן אפשר להסיק: שדווקא בשעת מלאכה — אין כן, שלא בשעת מלאכה — לא!17אמר ליה לו : התם שם, בקרדום שלא בשעת מלאכה אין אדם מקפיד על חיבור זה, ואותו מקל אדם עשוי לזורקו אחר המלאכה לבין העצים של הסקה, ואילו הכא כאן בדברים שנמנו במשנה הראשונה שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה גם כן נוח לו שישארו מחוברים, דאי מיטנפו הדר מחוור להו שאם נתלכלכו כשהם יחד יחזור ויכבס אותם, שיותר קל לכבס אריג אחד גדול מכמה פיסות אריג קטנות.18ב בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה היו שונים הלכה זו, שתיאמר מיד, משמו של רב חסדא, ואילו בפומבדיתא מתנו משמיה היו שונים אותה משמו של רב כהנא, ואמרי לה משמיה ויש אומרים שהיו שונים אותה משמו של רבא. מאן תנא הא מלתא דאמור רבנן מי שנה, מיהו התנא שהגה אותו דבר שאומרים חכמים בכלל כי כל המחובר לו לדבר הרי הוא כמוהו?19אמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו שיטת ר' מאיר היא. דתנן שכן שנינו במשנה בית הפך ששמים בו שמן, ובית התבלין ובית הנר שכולם הם חללים קטנים בצידיה של הכירה, אם נטמאו דפנות הכירה במגע שרץ הרי אף הם מטמאין באותו מגע. ואולם אין הם מטמאין באויר, שאם היה שרץ טמא בחלל הכירה, אף שהכירה עצמה נטמאה, אין בית הפך ובית התבלין נטמאים, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון מטהר אותם אף מגע השרץ בכירה.20ומעתה דנים בנושא. בשלמא נניח לשיטת ר' שמעון הרי קסבר הוא סבור כי חללים אלה לאו לא ככירה עצמה דמו הם נחשבים ומשום כך לדעתו אינם נטמאים כשהיא נטמאת. אלא לשיטת ר' מאיר, אי אם לדעתו ככירה עצמה דמו הם נחשבים — אפילו אם היה השרץ באויר הכירה נמי ליטמו גם כן יטמאו, ואי לאו ככירה עצמה דמו הם נחשבים — אפילו במגע נמי גם כן שלא ליטמו יטמאו!21ומשיבים: לעולם לאו לא ככירה עצמה דמו הם נחשבים ורבנן הוא דגזרו בהו ואולם חכמים הם שגזרו בהם טומאה בשל היותם סמוכים לכירה. על כך מקשים: אי אם גזרו בהו בהם חכמים טומאה, אם כן אפילו כאשר השרץ נמצא באויר הכירה נמי ליטמו גם כן ייטמאו!22ומשיבים: עבדו בהו רבנן היכרא, כי היכי עשו בהם חכמים היכר, כדי שלא אתי למשרף עליה יבואו לשרוף עליהם תרומה וקדשים. כי איסור חמור הוא לאבד תרומה או קדשים. אף כי אמנם תרומה הטמאה מן התורה מצווים לשורפה, אך דברים הטמאים רק מדברי חכמים, כיון שמן התורה הם כשרים — אסור לאבדם. וכיון שיש לחשוש שיבואו לשורפם תקנו חכמים לעשות היכר והבדל בטומאה זו, כדי שידעו הכל שהיא מדברי חכמים בלבד, ולא ישרפו תרומה וקדשים בשל טומאה זו.23ג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מספורת מספריים של פרקים, שכל אחד מחלקי המספריים עשוי להתפרק, ואיזמל של רהיטני הלהב שבמקצוע הם חיבור זה לזה לענין קבלת טומאה, שאם נטמא חלק אחד נטמא גם חבירו, ואולם אין הם חיבור להזאה, שכאשר מזים מי חטאת על הכלים כדי לטהרם מטומאת מת ראה במדבר יט, יז–יט אין בהזאה על אחד מהם כדי לטהר את כולם, ויש להזות על כל חלק לחוד.24על כך תוהים: ממה נפשך, אי אם חיבור הוא — אפילו להזאה נמי גם כן ייחשב חיבור, ואי לאו אם לא חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי גם כן לא ייחשב הדבר כחיבור! אמר רבא: דבר תורה שבשעת מלאכה החלקים הללו מהווים חיבור גמור, בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה, אפילו נמצאים החלקים יחד, כיון שהם עשויים להתפרק ורגילים לפרקם אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.
