1דרך עליו, שהגביה את החפץ בגובה שלמעלה מעשרה טפחים מפני קרקע רשות הרבים, שהוא מקום פטור, אף על פי כן חייב משום טלטול ברשות הרבים. ואילו בתוספתא נאמר שאם עבר החפץ דרך מקום פטור, אינו חייב מן התורה בהעברתו מרשות לרשות! ודוחים, כי יש לחלק בין המקרים: התם שם בהלכה שקבע רבא לא נח החפץ במקום פטור, אלא אך עבר באויר, ואולם הכא כאן, דרך האיסקופה, הלא נח החפץ במקום פטור, ועל ידי ההנחה נחלקה פעולת ההעברה לשתי פעולות נפרדות שאין בהן איסור מן התורה.2א בהמשכה של התוספתא הובאה דעת אחרים האומרים כי אסקופה משמשת שתי רשויות: בזמן שהפתח פתוח — בטלה האיסקופה לגבי הבית והריהי נחשבת כלפנים הבית, כרשות היחיד. ובזמן שהפתח נעול — אינה בטלה לגבי הבית, והריהי נחשבת כלחוץ, כרשות הרבים.3ועל כך תוהים: כאשר הפתח פתוח הריהי נחשבת כרשות היחיד, ואף על גב דלית ליה ואף על פי שאין לה, לאיסקופה זו לחי בצידה?! והאמר והרי אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: תוך הפתח, כלומר, החלל שבכותל שבו נמצאת הדלת צריך לחי אחר כדי להתירו בטלטול, כלומר, יש להעמיד מעין מחיצה סמלית בצד הפתח כדי שייחשב גם חלל זה כסגור, ויהא מותר בטלטול כרשות היחיד גמורה. ואילו בתוספתא לא הוזכר כלל הצורך בלחי כזה!4וכי תימא דלית ביה ואם תאמר שמדובר באיסקופה שאין בה ארבעה על ארבעה טפחים ואינה חשובה מקום לעצמה, ולכך אינה צריכה לחי — והאמר והרי אמר רב חמא בר גוריא אמר רב במפורש: תוך הפתח, אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים צריך לחי אחר כדי להתירו בטלטול!5על כך אמר רב יהודה אמר רב: הכא כאן באיסקופת מבוי עסקינן עוסקים אנו הפתוח לרשות הרבים רק מצד אחד, ומבוי זה נחשב מדין תורה כרשות היחיד, אלא שחכמים הצריכו לעשות לו כעין מחיצה רביעית סמלית. ומבוי זה היה מקורה, וקירוי זה מגיע גם לחלק מן האיסקופה, כך שחציו מקורה וחציו שאינו מקורה, וקירויו כלפי פנים. ובכגון זה אם היה הפתח פתוח, הרי דינו כלפנים, שנחשב הקירוי שעל גביו כאילו היה יוצר מחיצה מלמעלה עד למטה "גוד אחית מחיצה" וסותם את הפתח, ועושהו רשות היחיד. אך כאשר הפתח נעול, שוב אי אפשר לחשוב את הקירוי כמחיצה, ולכן אותו חלק מן האיסקופה הנמצא בחוץ נחשב כלחוץ, כרשות הרבים.6רב אשי אמר: לעולם אפשר לומר שבאיסקופת בית עסקינן עוסקים אנו, ובמקרה מיוחד, וכגון שקירה בשתי קורות, שאותו קירוי שעל גבי האיסקופה היה עשוי משתי קורות נפרדות שאין בזו ארבעה טפחים ואין בזו ארבעה טפחים, ואין בין זו לזו רווח של שלשה טפחים, והדלת נמצאת באמצע, בין שתי הקורות. ובמקרה כזה כאשר הפתח פתוח, נשאר חלל הפחות משלושה טפחים בין הקורות, ועל פי הכלל של לבוד, כל חלל פחות משלושה טפחים נחשב כסתום, ושתי הקורות נדונות כאילו היו קורה אחת בלבד, אשר מקצה החיצוני נחשבת היא כיוצרת מחיצה העושה את הפתח ולכן איסקופה זו נחשבת כלפנים, כרשות היחיד גמורה. ואולם כאשר הפתח נעול, אין שתי הקורות מצטרפות עוד זו עם זו, שהרי הדלת ביניהן, וכיון שהקורה החיצונה פחותה מרוחב ארבעה טפחים, אינה נחשבת לתקרה היוצרת מחיצה עד למטה, ונמצא שהשטח שמתחת לקורה זו דינו כלחוץ, כרשות הרבים.7ב עוד אמר החכם בתוספתא שאם היתה האיסקופה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים על ארבעה, הרי זו רשות לעצמה, אף אם היתה ברשות היחיד. ומעירים: דבר זה מסייע ליה לו לרב יצחק בר אבדימי. שאמר ר' יצחק בר אבדימי שאומר היה ר' מאיר: כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות, כלומר, שני מקומות שכל אחד מהם מוגדר למדי כדי להוות רשות לעצמה, אף על פי שהן מבחינה הלכתית רשות אחת, וכגון עמוד העומד ברשות היחיד והוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, שלפי מידותיו הריהו נחשב רשות היחיד — אסור מדברי סופרים לכתף עליו ולקחת חפץ מקרקע רשות היחיד ולהניחו על גב העמוד, שהרי העמוד נידון לפי מידותיו כרשות בפני עצמה. וטעם הדבר — גזירה היא שגזרו חכמים משום מצב דומה של תל בגובה זה ברשות הרבים. וכיון שברשות הרבים יש בכך איסור מן התורה, משום הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, אסרו חכמים שימוש בעמוד כזה אף ברשות היחיד.8א משנה לאחר שעסקנו בנושא מצומצם ומוגדר של דיני הוצאות בשבת, עוברים לעסוק בדיני השבת על פי סדר קבלתה, ובראשונה מה הם הדברים שיש להמנע מהם לפני כניסת השבת. לגבי כל יום ויום אמרו: לא ישב אדם לפני הספר סמוך לזמן תפילת מנחה עד שיתפלל. וכן לא יכנס אדם למרחץ, ולא יכנס לעשות מלאכתו בבורסקי עיבוד עורות. וכן לא יכנס לא לאכול סעודתו ולא לשבת בדין עד שיתפלל. ואולם אם התחילו כבר באותם הדברים — אין מפסיקין, אינם חייבים להפסיק. וכלל אמרו: מפסיקין בכל אלו הדברים לקרות קריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה.9ב גמרא מתחילה היה צורך לברר את עצם הדברים במשנה, ושאלו: הי איזה "סמוך למנחה", כלומר, סמוך לאיזו מנחה? שכן יש חלוקה בין זמן מנחה גדולה, שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום ואילך, וזמן מנחה קטנה — שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה. ומבררים: אילימא אם תאמר שאסור לעשות את כל אלה סמוך למנחה גדולה — אמאי מדוע לא? הא איכא והרי יש עדיין שהות ביום טובא הרבה! אלא יש לומר שהמדובר הוא סמוך למנחה קטנה,10ואם כן רק במקרה זה אם התחילו אין מפסיקין. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר כי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ומשמע שאף אם כבר התחיל לאכול עליו להפסיק!11אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר כי לעולם במשנה מדובר בסמוך למנחה גדולה, ודברי ר' יהושע בן לוי עוסקים בסמוך לזמן מנחה קטנה. וכדי להשיב על התמיהה שאם מדובר בסמוך לזמן מנחה גדולה יש אם כן שהות ביום — יש לפרש שכל אחד מן הדברים המנויים נעשה באופן שהוא גוזל זמן מרובה. וכשאמרו "אל ישב אדם לפני הספר" היתה הכוונה להסתפר בתספורת בן אלעשה, שהיתה תספורתו מסובכת מאד והיה צורך בשעות אחדות כדי לעשותה. ומה שאמרו שאל יכנס לא למרחץ סמוך לזמן המנחה — הכוונה היא לכולא מילתא לכל דבר המרחץ, ולא לרחיצה בלבד. אלא אף לחפיפה ורחיצה וזיעה. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — הכוונה היא לבורסקי גדולה שיש צורך לעבד בה עורות מרובים, ולעשות כל מלאכת העיבוד מתחילתה. ולא יכנס לאכול — המדובר בסעודה גדולה הנמשכת זמן רב. ולא יכנס לדין — הרי זה בתחילת דין שיימשך זמן מרובה עד סיומו.12ואילו רב אחא בר יעקב אמר: לעולם אפשר לפרש את המשנה בזמן מנחה גדולה ואף בתספורת דידן שלנו, רגילה, ולכתחילה אמאי מדוע לא ישב לפני הספר סמוך לזמן המנחה — גזירה שמא ישבר הזוג המספריים, ועד שישיגו אחרים או יתקנו את המספריים יחלוף זמן מרובה. ומה ששנינו שלא יכנס סמוך למנחה למרחץ — אפילו להזיע בעלמא בלבד. ולכתחלה אמאי מדוע לא יכנס — גזירה היא שגזרו חכמים שמא יתעלפה יתעלף במרחץ זה ועד שיעמוד מעלפונו ימשך הדבר זמן רב. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — אפילו לעיוני בעלמא להסתכל בלבד בעורות. ולכתחלה אמאי מדוע לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד שמא יראה הפסד בסחורתו וייטרד, ויבוא לתקן את מה שהתקלקל. ולא יכנס לאכול בסעודה סמוך לזמן המנחה — המדובר הוא בסעודה קטנה. ולכתחלה אמאי מדוע לא יכנס — מתוך החשש דילמא אתי לאמשוכי שמא יבוא להימשך באכילתו עד זמן מרובה. ולא יכנס לדין סמוך לזמן המנחה — מדובר אפילו בגמר דין. ולכתחלה אמאי מדוע לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי טעמא וסתר דינא שמא יראה טעם, מנוגד למה שחשב מתחילה, ויסתור את הדין כולו, ויהא צורך להתחיל הכל מתחילתו.13ב שנינו במשנה כי אם התחיל לעשות אחד מן הדברים האמורים, תספורת מרחץ בורסקי סעודה ודין, שוב אינו צריך להפסיק. על כך שאלו: מאימתי נחשבת התחלת תספורת? אמר רב אבין: משיניח מעפורת עטיפה, סדין של ספרין ספרים על ברכיו. ומאימתי נחשבת התחלת מרחץ? אמר רב אבין משיערה יסיר מעפרתו עטיפתו, הבגד העליון של הרוצה לרחוץ במרחץ ממנו, כלומר, שיסיר את הסודר המכסה אותו, שהוא בגדו העליון. ומאימתי התחלת בורסקי? — משיקשור בין כתיפיו את סינור העור שבו הוא מכסה עצמו מלפניו מאירי. ומאימתי נחשבת התחלת אכילה? — רב אמר: משיטול ידיו לסעודה. ור' חנינא אמר: משיתיר חגורתו.14ומעירים: ולא פליגי ואינם חלוקים, אלא הא זו שאמר ר' חנינא כי התחלת סעודה נחשבת משיתיר חגורתו, הרי זה לן לנו, לבני בבל, שבבבל היו נוהגים כרגיל לחגור עצמם בחוזקה, והתחלת האכילה היא איפוא כשמתיר את חגורתו. והא וזו שאמר רב שהתחלת הסעודה נחשבת משיטול ידיו, הרי זה להו להם, לבני ארץ ישראל שלא היו חוגרים בחוזקה ולכך התחלת הסעודה אצלם הריהי כשנוטל ידיו.15ומעין זה אמר אביי: הני חברין בבלאי, למאן דאמר אותם חברים, תלמידי חכמים בבליים, לדעת מי שאומר שתפלת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה שהתיר לו את חגורתו שוב לא מטרחינן ליה מטריחים אנו אותו להפסיק את סעודתו ולהתפלל. ותוהים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שתפילת ערבית חובה האם כן מטרחינן להו מטריחים אנו אותו?! והא והרי תפלת מנחה דלכולי עלמא שלדעת הכל חובה היא, ותנן ובכל זאת שנינו במשנתנו כי אם התחילו באכילה — אין מפסיקין. ועל כך הרי אמר ר' חנינא: זמן התחלת האכילה הוא משיתיר חגורו!
