ביאור שטיינזלץ על שבת צ״ג

1 בעיגול של דבילה שהוא כבד מכדי משא אדם אחד והוציאו אותו לרשות הרבים, או שהיו מחזיקים בקורה והוציאו אותה לרשות הרבים, ר' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו לבדו והוציאוהו שנים — חייבין, ואם לאו לא, שיכול להוציאו לבדו — פטורין. ר' שמעון אומר: אף על פי שלא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים — פטורים, לכך לכן נאמר "בעשתה" ויקרא ד, כז — לקבוע כלל: יחיד שעשאה — חייב, שנים שעשאוה — פטורין.

2 א ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, הם נחלקו? ומשיבים: נחלקו בפירושו של האי קרא פסוק זה שנאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם". ר' שמעון סבר סבור: תלתא מיעוטי כתיבי שלושה מיעוטים נאמרו בפסוק, שכאילו נאמר "נפש תחטא", "אחת תחטא", "בעשתה תחטא", ולכאורה די היה בכתוב "ואם יחטא מעם הארץ" כדי להביע אותה משמעות, ועל כן ודאי יש לומר שהמילים היתירות באו למעט, וכך יש להבין: "נפש" — ולא נפשות, "אחת" — ולא שתיים, "בעשותה" — ולא בעשיית שניים. חד למעוטי כתוב אחד בא למעט כאשר שני אנשים עושים שני חלקיה של עבירה, וכגון שזה, אדם אחד עוקר מרשות אחת וזה, אחר, מניח ברשות אחרת. וחד למעוטי וכתוב אחד בא למעט כאשר זה יכול וזה יכול לעשות את הדבר בעצמו, ועשו שניהם יחד. וחד למעוטי וכתוב אחד בא למעט אפילו כאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, אבל כיון שעשו שניהם יחד אותה עבירה — שניהם פטורים.

3 ור' יהודה סבור כי חד למעוטי כתוב אחד בא למעט כאשר זה עוקר וזה מניח, שאף ר' יהודה מודה שפטור, וחד למעוטי וכתוב אחד בא למעט זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי וכתוב אחד בא למעט יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין. שאם הורה בית דין בטעות והתיר את האסור, והלך יחיד ועשה על פי הוראת בית הדין, הרי הוא פטור אף מקרבן חטאת, כאנוס. ואילו ר' שמעון סבור כי יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין — חייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, שאמנם אין דינו כמזיד בדבר, אבל עבירה זו נכללת בתחום השגגות.

4 ושואלים: ור' מאיר המחייב גם כאשר זה יכול וזה יכול, כיצד מבין הוא את המיעוט השלישי? ומשיבים לשיטתו: מי כתיב האם נאמר "נפש תחטא " "אחת תחטא " "בעשתה תחטא "? והרי לא שלושה מיעוטים כתובים בפסוק במפורש אלא רק תרי מעוטי כתיבי שני מיעוטים נאמרו, שכן מה שנאמר "נפש אחת תחטא" ביטוי אחד הוא, שזו היא דרך לשון הכתוב, ואם כן חד למעוטי כתוב אחד בא למעט כאשר זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי וכתוב אחד בא למעט את היחיד שעשאה בהוראת בית דין.

5 ב מקודם שנינו שאמר מר החכם: כאשר זה יכול לעבור עבירה לבדו וזה אינו יכול, אם עשו שניהם יחד — לדברי הכל חייב. ומבררים: הי מנייהו מיחייב איזה, מי מהם חייב? אמר רב חסדא: זה שיכול לעשותה לבדו הוא שחייב, דאי שאם הכוונה לזה שאינו יכול — מאי קא עביד מה הוא עושה והרי אין במעשהו כדי לעבור! אמר ליה לו רב המנונא לרב חסדא: הרבה עושה, דקא שהוא מסייע בהדיה לו! אמר ליה לו: כל המסייע לדבר שאחר יכול לעשותו לבדו אין בו בסיוע זה ממש, ואינו נחשב לכל ענין.

6 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא : אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כשיטה זו בענין משכב הזב ומרכבו, שדין תורה הוא שכל דבר שהזב יושב או רוכב עליו טמא, אף אם אינו נוגע בו במישרין. ואמרו: היה הזב יושב על גבי המטה וארבע טליות טליתות, בגדים תחת רגלי המטה — טמאות כולן, שאנו אומרים כי כובד הזב נשען על כולן כאחת, מפני שהמיטה אינה יכולה לעמוד על שלש רגלים בלבד. ור' שמעון מטהר, כיון שרק חלק ממשקלו של הזב מונח על טלית אחת. ואולם אם היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה — טהורות כולן, מפני שיכולה בהמה לעמוד על שלש רגלים. ואמאי ומדוע? הא קמסייע בהדי הדדי הרי כל רגל מסייעת עם האחרות! אלא לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים שמסייע אין בו ממש?

7 אמר רב יהודה מדיסקרתא: לעולם אימא אומר לך כי מסייע יש בו ממש, ושאני הכא דעקרה לה ואולם שונה כאן, בבהמה שהיא עוקרת אותה, את רגלה לגמרי, שלא רק שהבהמה מסוגלת לעמוד על שלוש רגלים, אלא בפועל מרימה היא את רגלה ואינה נשענת עליה. את דברי רב יהודה מדיסקרתא דוחים: וכיון דזימנין עקרה הא, וזימנין עקרה הא שלפעמים עוקרת רגל זו, ולפעמים עוקרת את זו, אם כן ליהוי שתהיה כזב המתהפך! מי האם לא תנן שנינו במשנה: זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין או על חמש פונדאות חגורות חלולות רחבות וארוכות, אם היה מונח עליהן לאורכן — טמאים, כיון שהיה כל גופו מונח על אחד הספסלים או אחת הפונדאות. ואם היה מוטל עליהן לרחבן — טהורין, כיון שאין כל משקלו נשען על אחת מהן. ואולם אם ישן עליהם לרוחבן, ספק היה מתהפך עליהן ושמא הזדמן שבתוך שנתו שכב לאורך אחד הספסלים — טמאין. הרי שזב המעביר את כובד משקלו ממקום אחד למשנהו מטמא כל מקום ומקום, ולכן הנימוק שהבהמה מרימה רגל אחת בכל פעם אינו מספיק להחשיבה כאילו אינה נושאת עליה כלל את הזב.

8 אלא לאו האם לא טיהרו בבהמה משום דאמרינן שאנו אומרים כי מסייע אין בו ממש וכל רגל אינה אלא בבחינת מסייע. וכן אמר רב פפי משמיה משמו של רבא: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו סיוע לשיטה זו

9 ר' יוסי אומר: אם היה הזב רוכב על גבי בהמה וטלית מונחת תחתיה, אם היה רוכב על הסוס הרי הוא מטמא על ידיו רגליו הקדמיות, שאם הטלית מונחת תחת ידי הסוס הריהי טמאה, ואולם אם היתה מונחת תחת רגליו — הריהי טהורה. ואם היה רוכב על החמור — הריהו מטמא על רגליו האחוריות, שאם הטלית מונחת תחת רגליו הריהי טמאה, ואולם אם היתה מונחת תחת ידיו — הריהי טהורה. וטעם החילוק: משום שמשענת הסוס בעיקרה על ידיו, ושל החמור על רגליו. ואמאי ומדוע במקרה שמונחת הטלית תחת רגלי הסוס או ידי החמור תהא טהורה? הא קא מסייע בהדי הדדי הלא הרגלים מסייעות אלו לאלו! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים כי מסייע אין בו ממש. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע לדבר זה ממשנה אחרת. ששנינו, ר' אליעזר אומר: כהן שהיה עומד במקדש באופן שרגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, או רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה, ועבד אחת מעבודות כהונה. ומאחרר וקיימת כאן שאלה האם נחשיבנו כאילו שלא עמד כלל על הרצפה שעבודתו פסולה, או שמא נחשיבנו כעומד על הרצפה ועבודתו כשרה, על כן הדין הוא שרואין כל שאילו ינטל הכלי וכן אם תינטל האבן ויכול עדיין לעמוד על רגלו אחת שהיתה על הרצפה — עבודתו כשרה, ואם לאו לא — עבודתו פסולה.

10 ושוב יש לשאול ואמאי ומדוע יהא כשר? הא קא הרי הוא מסייע בהדי הדדי ברגל אחת לאחרת! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים כי מסייע אין בו ממש. אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע לדבר זה ממשנה אחרת. ששנינו שכל עבודות המקדש חייבות להיעשות ביד ימין דווקא, אבל אם קיבל את הדם בימין, ושמאל מסייעתו — עבודתו כשרה. ואמאי ומדוע תהא עבודתו כשרה, הא קא הרי הוא מסייע היד השמאלית בהדי הדדי אלו לאלו! אלא לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים שמסייע אין בו ממש. ומסכמים את הראיות הללו: אכן, שמע מינה למד ממנה.

11 א מקודם שנינו שאמר מר החכם שאם זה יכול לעבור את העבירה לבדו וזה יכול, ר' מאיר מחייב. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם בעינן צריכים אנו שיעור מלאכה שלמה לזה ושיעור מלאכה לזה, או דילמא שמא די בשיעור אחד לכולם. רב חסדא ורב המנונא נחלקו בדבר; חד אחד מהם אמר שצריך שיהא במלאכה שעושים כדי שיעור לזה ושיעור לזה. וחד ואחד מהם אמר שדי בשיעור אחד לכולן. אמר רב פפא משמיה משמו של רבא : אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כשיטה שדי בשיעור אחד לכולם במשנת זבים: היה הזב יושב על גבי מטה וארבע טליות טליתות תחת ארבע רגלי המטה — טמאות, מפני שאין יכולה המיטה לעמוד על שלש רגלים. ואמאי ומדוע יהא טמא? ליבעי שיצטרכו שיהא כדי שיעור זיבה לזה, לרגל זו, ושיעור זיבה לזה, לרגל זו, שכל ארבע הטליות ייטמאו רק אם ישבו ארבע זבים על המיטה! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים שכדי לטמא את הטליתות די בשיעור אחד לכולן, ואם מתחייבים שניים בשותפות הרי הם חייבים אפילו על שיעור אחד.

12 אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע נוסף לדבר ממקור אחר: צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו את הדלת בשבת — חייב משום צד בשבת. נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול דלת זו לבדו, ונעלו שנים — חייבים. ואמאי ומדוע חייבים? ליבעי שיצטרכו שיהא כדי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים הרי זה בודאי משום שאנו סבורים ששיעור אחד די לכולם. אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע נוסף לדבר ממה ששנינו במקור אחר: השותפין שגנבו בהמה וטבחו אותה — חייבין לשלם פי ארבע או חמש, כאמור בתורה. ואמאי חייבים? ליבעי שיצטרכו שיהא כדי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים שדי בשיעור אחד לכולם?

13 ואמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא אנחנו גם כן שנינו סיוע נוסף לדבר ממה ששנינו מעין זה: שנים שהוציאו בשבת קנה של גרדי אורג — חייבין. ואמאי חייבים? ליבעי שיצטרכו שיהא כדי שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה! לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים שיעור אחד לכולם? אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: מכאן אין ראייה, דילמא דאית ביה שמא שיש בו בקנה כדי שיעור הראוי לבשל בו ביצה קלה לזה וביצה קלה לזה, שהוא השיעור להוצאת עץ בשבת! ענה לו: אם כן, לישמעינן שישמיענו בקנה דעלמא סתם, מאי שנא דגרדי ומה שונה זה ששנינו בקנה של אורג? אלא ודאי נתכוונו לקנה כזה שהוא יחידה לעצמו. ושוב דוחה רב אחא: ודילמא דאית ביה ושמא שיש בו בקנה זה גודל מספיק כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה שהוא שיעור חשוב לשניים, אלא, מהא ליכא למשמע מינה ממשנה זו אין ללמוד ממנה דבר לענין זה.

14 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: שנים שהוציאו בשבת קנה של גרדי — פטורין, ור' שמעון מחייב. ותהה רב נחמן: כלפי לייא לאן אתה פונה?! הרי זה ממש היפך סברותיהם! אלא אימא אמור, תקן את הברייתא: חייבין, ור' שמעון פוטר.

15 ב משנה המוציא בשבת אוכלין פחות מכשיעור בכלי — פטור אף על הוצאת הכלי, שהכלי טפלה לאוכל שמוציא בו. וכיון שאינו מתחייב על האוכל אינו מתחייב אף על הכלי. וכן המוציא את האדם החי במטה — פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. המוציא את המת במטה — חייב. וכן המוציא כזית מן המת וכן כזית מן הנבלה וכן כעדשה מן השרץ שהם השיעורים הקטנים ביותר שחלות עליהם טומאות אלה — חייב, ור' שמעון פוטר, שלשיטתו מלאכה שאינה נעשית לצורך עצמה, אין חייבים עליה, ואין איש מוציא את הנבילה או את המת אלא כדי להיפטר מהם, ולא לצרכו.

16 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: המוציא בשבת אוכלין כשיעור, אם הוציאם בכלי — חייב על האוכלין, ופטור על הכלי. ואם היה אותו הכלי צריך לו להשתמש בו למטרה אחרת — חייב אף על הכלי. ותמהים על ההלכה השניה: האם שמע מינה למד ממנה מהלכה זו שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים? והרי המוציא כלי ואוכל בתוכו עושה שני פרטים של מלאכה אחת, מלאכת הוצאה, ומדוע יהא חייב שתיים? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון