1א רב זביד מתני הכי היה שונה כך, בדרך אחרת, שלדעתו אמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמה בשבת, אם עשה כן בשוגג — אינו חייב חטאת, במזיד — חייב סקילה.2מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו בברייתא: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה. ומכאן נדייק הא הרי אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה וקשה לרמי בר חמא!3ומתרצים: מי קתני האם שנינו את הדיוק "הא אין חייבין על שגגתו אף אין חייבים על זדונו סקילה", הלא יש אפשרות להבנה אחרת והכי קאמר כך אמר: דבר שחייבין על שגגתו חטאת — חייבין על זדונו סקילה בכל מקרה, ואולם יש דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת ובכל זאת חייבין על זדונו סקילה, ומאי ניהו ומה הוא? — מחמר.4ב שיטה אחרת בהלכות מחמר הביא רבא אחוה אחיו של רב מרי בר רחל, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה אבוה אביו של רב מרי בר רחל. ואגב מעירים: ללישנא בתרא ללשון האחרונה, שרבא זה היה אביו של מרי בר רחל קשיא הא קשה זה שרב אכשריה הכשירו לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה ומינה אותו בין פקידי בבל. שמאותו מעשה נלמד שאביו של רב מרי בר רחל לא היה מישראל, והיה צורך להכשיר אותו למינוי על סמך העובדה שאמו היא יהודיה מלידה. ואולם אם חכם בשם רבא היה אביו של רב מרי בר רחל, מה צורך היה למצוא לו הכשר משום אמו? ומשיבים: אין להוכיח מזה שבר, שכן דילמא תרי שמא שני מרי בר רחל הוו היו, אחד בן גר והשני בנו של חכם שנקרא רבא.5מכל מקום חכם זה הוה מתני להא שמעתיה משמיה היה שונה את הלכתו זו משמו של ר' יוחנן לפטור. שאמר ר' יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום.6ומפרטים: אם עשה זאת בשוגג לא מחייב אינו חייב חטאת — כיון דהוקשה שהושוותה כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ומשם נלמד שאין אדם מתחייב אלא על מעשה שעשה הוא עצמו, כאמור. ואם עשה זאת במזיד נמי לא מיחייב גם כן אינו מתחייב — דתנן שכן שנינו במשנה המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, ונדייק: הא הרי אם אין חייבין על שגגתו חטאת — אף אין חייבין על זדונו סקילה.7וכמו כן אף בלאו נמי לא מיחייב באיסור לא תעשה גם כן אינו מתחייב, ואינו נענש במלקות כדין העובר על מצוות לא תעשה שבתורה — שאף שנאמרו בתורה כמה איסורים אזהרות וציוויים שלא לעשות מלאכה בשבת, מכל מקום הוה ליה הרי הוא לאו "לא תעשה" שניתן מיסודו לא לצורך עונש מלקות אלא לאזהרת כלומר, שיש איסור המחייב מיתת בית דין, וכל לאו שניתן מיסודו לאזהרת מיתת בית דין, אם מאיזה טעם שהוא לא נתקיים עונש המוות אין לוקין עליו.8ואפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר שלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, הרי אפשר בדין מחמר ללמוד הלכה זו מדיוק לשון הכתוב, שכן די היה כי ליכתוב רחמנא תכתוב התורה "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך", ואולם נאמר בפסוק "אתה ובהמתך", ותוספת מלת "אתה" למה לי? אלא ללמד כי הוא ניהו זה שמתחייב על מעשה של חילול שבת, אבל על מעשה בהמתו לא מיחייב אינו מתחייב.9א נאמר במשנה שאחר שהגיע לחצר החיצונה מתיר את החבלים והשקים נופלים מאליהם מהבהמה. אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית ואם יתיר את החבלים ויפלו השקים ובתוכם הכלים מאליהם ישברו הכלים, הריהו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים והשקין נופלים על הכרים.10ושואלים: ומדוע יש צורך בטרחה זו בקשר לכלי הזכוכית, והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: נוטל את הכלים הניטלין בשבת, וכלי זכוכית הלא כלים ניטלים הם, ואם כן יכול להוציא את כלי הזכוכית ולהתיר אחר כך את השקים?11ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר רב הונא הלכה זו, היה זה בקרני דאומנא, דלא חזיא ליה בכלי של אומן מקיז הדם, שאינם ראויים לו לשום מלאכה, ומוקצים הם מחמת איסור ומיאוס. ומקשים: והא קא והרי הוא מבטל בכך כלי מהיכנו, שהכרים נאסרים מעתה בטלטול והלא פסקו חכמים שכלי המותר בטלטול בשבת אין מניחים אותו במקום שיפסיק להיות מוכן וראוי לטלטול! ומשיבים: מדובר כאן בשליפי זוטרי בצרורות קטנים שיוכל לשמוט אחר כך את הכרים מתחתיהם, ולא ישברו.12מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: היתה בהמתו טעונה טבל תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות ועששיות של זכוכית — מתיר את החבלים והשקין נופלין, ואף על פי שמשתברין. והרי שלא התירו לשים כרים תחתיהם! ומשיבים: התם בכולסא שם מדובר בגושי זכוכית העומדים לשבירה ולהתכה כדי לעשות מהם כלים. ומעירים: דיקא נמי, דקתני דומיא מדוייק גם כן הסבר זה שכן שנינו עששיות בדומה לטבל; מה טבל — דלא חזי ליה שאינו ראוי לו, אף הכא נמי לא חזי ליה כאן בעששיות גם כן מדובר באופן שאינו ראוי לו.13ומסבירים: ומאי ומה פירוש "אף על פי שמשתברין", שהרי אם מדובר בגושים גלמיים הרי אין קורה דבר כשהם נשברים — אלא מהו דתימא שתאמר כי להפסד מועט נמי גם כן חששו, שהרי עם זריקת השקים בהכרח ינתזו שברים קטנים מן הזכוכית וילכו לאיבוד, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא בברייתא שמשום הפסד מועט זה לא התירו חכמים לטלטל את המוקצה.14תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה שליף ערימה של תבואה — מניח ראשו תחתיה, ומסלקו, את השליף, לצד אחר, והוא נופל מאליו. שאמנם לא התירו טלטול כדרכו, אבל באופן זה שמטלטל בשינוי — אין לחשוש.15ומסופר: חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת, למוצאי שבת מתה מחמת עייפות. ושואלים: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנה שנוטל את הכלים הניטלין, ומדוע אם כן לא נטל רבן גמליאל את הדבש? ומשיבים: כשהדביש התקלקל הדבש. ושואלים שוב: הדביש למאי חזי למה ראוי? ולשם מה הביאו רבן גמליאל? ומשיבים שהוא ראוי לכתיתא דגמלי למשוח בו פצעי גמלים.16ושואלים: ויתיר את החבלים ויפלו השקין מאליהם! ומשיבים: לא עשה זאת משום החשש שמא מיצטרו זיקי יבקעו הנאדות שהדבש מונח בהם. ושואלים: ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן! ומשיבים: יש חשש שמא מטנפי יתלכלכו וקמבטל והרי הוא מבטל בכך כלי מהיכנו. ומקשים: והאיכא והרי יש בדבר משום צער בעלי חיים וראוי לו לוותר על הפסדו משום כך! ומשיבים: קסבר סבור הוא רבן גמליאל שאיסור צער בעלי חיים אינו מן התורה אלא דרבנן מדברי סופרים בלבד, ואינו חייב להפסיד משום כך רמב"ן.17ב מסופר: אביי אשכחיה ליה מצא אותו את רבה דקא שהוא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא את בנו לשעשעו על גב החמור בשבת אמר ליה לו: והלא קא משתמש מר משתמש הוא אדוני בבעלי חיים, ואסרו חכמים כל שימוש בבעלי חיים בשבת! אמר ליה לו רבה: לא הנחתי את הילד על גבי החמור אלא בצידו, וצדדין הן, וצדדין לא גזרו בהו רבנן גזרו בהם חכמים איסור. מנא תימרא מנין תאמר שכן הוא — דתנן שכן שנינו במשנתנו: מתיר את החבלים והשקין נופלין מאליהם. מאי לאו האם לא מדובר כאן באופן שחבר את השקים כדרך גוולקי, שהצמידם באמצעות רצועות לבהמה באופן אינו יכול להתיר את השקים אלא אם כן ישען על צידי הבהמה ויתירם, ונמצא דהוו להו שהרי הם צדדין וצדדין לא גזרו בהו רבנן בהם חכמים איסור.18ענה לו אביי: לא, אין זו הוכחה גמורה ויתכן שכאן מדובר בחבר את השקים כדרך אגלווקי, שלא הצמידם לבהמה בקשר טוב שכדי להתירו צריך להשען על צידי הבהמה, אלא תפוסים לאוכף על ידי וו שדי בשמיטתו בקלות כדי לנתקם מן הבהמה, ואין צריך להשען על צידי הבהמה לשם כך, דלא הוו שאין אלה בכלל צדדין. אי נמי, בלכתא או גם כן, בחבל שהיו השקים קשורים לצידי הבהמה בחבל, ויכול להתירם בלא להשען עליה.19איתיביה הקשה לו ממה שאמרו במשנה: סוכה שבנה לה שתים שתי דפנות בידי אדם על הקרקע, ודופן אחת באילן — הרי זו סוכה כשרה למצוותה, ואולם אין עולין לה ואין משתמשים בה ביום טוב, שאסור להשתמש בשבת ויום טוב באילנות המחוברים לארץ. מאי לאו האם לא מדובר כאן באופן דחק ביה שחקק בו באילן ובתוך החור שנוצר הכניס קורה המחזיקה את הדופן דהוו להו צדדין ונמצא משתמש בצידי האילן, הרי שצדדין אסורין!20ודחה רבה: לא, מדובר כאן באופן דכפייה שכפפו לאילן ואנח והניח סיכוך סכך עילויה דקמשמש על גביו שהרי הוא משתמש באילן עצמו. והקשה לו אביי: אי הכי אימא סיפא אם כך אמר את סופה של המשנה שלש דפנות בידי אדם ואחת באילן; הרי זו סוכה כשרה, ועולין לה ביום טוב. ואי דכפייה לאילן — אמאי ואם כפף את האילן ובנה עליו, מדוע עולין לה ביום טוב?21ודחה רבה: ואלא מאי מה תאמר שצדדין אסורין? ואולם גם אם צדדים אסורים קיימת אותה בעייה: סוף סוף אמאי מדוע עולין לה ביום טוב? אלא בעל כרחך עליך לפרש באופן אחר: התם בגואזא פרסכנא שם בענפים פרושים שהאילן גופיה עצמו דופן בעלמא בלבד הוא דשוויה שעשאו, ולא סמך דופן אחר לאילן. דיקא נמי מדוייק גם כן כהסבר זה, ולכן אם הדופן היא חלק מהכשר הסוכה ושצריכה שלוש דפנות — אין להשתמש בה, אבל כדופן רביעית אינה פוסלת משימוש ביום טוב, ששנינו זה הכלל: כל אילו שינטל האילן ויכולה הסוכה עדיין לעמוד — עולין לה ביום טוב. נמצא שאין הדפנות נשענות באילן, אלא האילן עצמו משמש דופן. ומסכמים: שמע מינה למד מכאן שכן הוא.22ומציעים: לימא כתנאי האם לומר שכמחלוקת תנאים היא שנויה בענין שימוש בצדדים, ששנינו בתוספתא לגבי סוכה הנשענת באילן שאין עולין לה ביום טוב. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום בשם ר' מאיר: עולין לה ביום טוב. מאי לאו, בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו; דמר סבר שחכם זה, חכמים, סבור שצדדין אסורין ומר סבר וחכם זה, ר' מאיר סבור: מותרין?23אמר אביי: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא לדעת הכל צדדין אסורין, ואולם הכא כאן בצדי צדדין קמיפלגי נחלקו, כלומר,: לא בדבר הנשען על האילן עצמו, אלא בדופן הנתמכת בקורה והקורה נשענת בצידו של האילן. מר סבר חכם זה, חכמים סבור שצדי צדדין אסורין, ומר סבר וחכם זה, ר' מאיר סבור שצדי צדדין מותרין.24רבא אמר: מאן דאסר מי שאוסר בצדדין — אסר נמי גם כן בצדי צדדין, מאן דשרי מי שהתיר בצדי צדדין — שרי נמי התיר גם כן בצדדין. איתיביה הקשה לו רב משרשיא לרבא ממה ששנינו: נעץ
