ביאור שטיינזלץ על שבת מ״ב

1 מותר, כיון שאינו מתכוון למלאכה זו.

2 א על הדברים הקודמים שואלים: למימרא האם נאמר כי שמואל, המתיר להוסיף מים אפילו בכדי שיעור לצרף כשיטת ר' שמעון המתיר בכל מלאכה שאין מתכוין סבירא ליה סבור הוא? והאמר והרי אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת חתיכת מתכת לוהטת ברשות הרבים בשבת בשביל שלא יזוקו בה רבים. כי המתכת הלוהטת אינה אש ממש ואין בכיבויה איסור מן התורה אלא מגזירת חכמים "שבות", ובכל מקום שיש חשש היזק לרבים לא גזרו חכמים. אבל לא מכבים גחלת של עץ שכיבויה אסור מן התורה. ואי סלקא דעתך סבר לה ואם עולה על דעתך כי הוא סבור כשיטת ר' שמעון אפילו של עץ נמי גם כן יהא מותר לכבות! שהרי בשעת כיבוי הגחלת אינו מתכוון לעשות מלאכה, או ליהנות מכיבוי זה, אלא רק למנוע את הגחלת מלהזיק והוא הנקרא "מלאכה שאין צריכה לגופה", והרי אמר ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה!

3 ומשיבים: בדבר שאין מתכוין סבר לה סבור הוא שמואל כשיטת ר' שמעון, ובהלכה בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה — סבר לה סבור הוא כשיטת ר' יהודה האוסר. אמר רבינא: הלכך, לפי הדברים שאמרנו, אם נמצא קוץ ברשות הרבים ועלול להזיק מוליכו משם בשבת פחות פחות מארבע אמות בשבת. שאף שמן התורה אסור לטלטל חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, הרי בפחות מארבע אמות יש רק איסור מדברי סופרים, ומדברי שמואל למדנו שבכל דבר שיש בו כדי להזיק לרבים לא גזרו בו חכמים. ומשום כך, אם היה הקוץ בכרמלית שעיקר איסור הטלטול בה הוא מדברי סופרים מותר לטלטל את הקוץ אפילו טובא יותר מארבע אמות.

4 ב שנינו במשנה: אבל נותן אדם מים למיחם בשביל שיפשירו. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ואולם לא את הצונן לתוך החמין, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם מתחממים המים הצוננים מן המים החמים שמתחתם. ובית הלל אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר. ואולם לא בכל אופן התירו בית הלל, אלא במה דברים אמורים — בכוס. אבל באמבטי שמרובים בה המים מותר לשפוך חמין לתוך הצונן, ואולם לא צונן לתוך החמין. ור' שמעון בן מנסיא אוסר אפילו בנתינת החמין לצונן. אמר רב נחמן: הלכה כר' שמעון בן מנסיא בדבר זה.

5 סבר סבור היה רב יוסף למימר לומר שספל שהוא כלי המשמש לרחיצה הרי הוא כאמבטי ואסור למזוג בו מים. אמר ליה לו אביי: תני שנה ר' חייא בברייתא: ספל לענין נתינת מים לתוכו אינו כאמבטי. ושואלים: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא ולפי מה שעלה על הדעת מתחילה שספל לענין הלכה זו הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן כי הלכה בענין זה כר' שמעון בן מנסיא, אלא אם כן נמצא שבשבת איסור רחיצה בחמין ליכא אין, שלא שמענו איסור רחיצה כולל בחמין בשבת!

6 ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה כי ר' שמעון אסיפא קאי על סוף המשנה הוא עומד, מתייחס, לא, אלא ארישא קאי על ראשה הוא עומד, מתייחס, ששנינו בה שבית הלל מתירין בין נתינת חמין לתוך צונן ובין נתינת צונן לתוך החמין, ועל כך אמרו שר' שמעון בן מנסיא אוסר נתינת צונן לתוך חמין. ומקשים: אם כן לימא האם לומר כי ר' שמעון בן מנסיא שאמר דבריו כבית שמאי אמר? והלא נפסקה הלכה כללית כבית הלל! ומפרשים: הכי קאמר כך אמר, כך נתכוון לומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שהיתה לר' שמעון מסורת אחרת בדבר שיטות בית שמאי ובית הלל.

7 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: חזינא ליה ראיתי אותו את רבא דלא קפיד אמנא שאינו מקפיד על כלי ואינו מבחין בענין זה בין חמין לצונן. ומנין לו היתר זה — מדתני ממה ששנה ר' חייא: נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, ובין צונן לתוך חמין. אמר רב הונא לרב אשי: הרי יש חולשה בהוכחה זו, דילמא שאני התם דמיפסק שמא שונה שם שמפסיק כלי, שאינו שופך מים צוננים בספל עצמו אלא מכניס את הקיתון לתוכה ודפנותיו מפסיקות! אמר ליה לו: הלא באותה ברייתא לשון "מערה" איתמר נאמרה, וכך היא הגרסה הנכונה: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין. ואם כן אין מקום להבדיל בדבר.

8 ג משנה בהמשך לדיון באותם הדברים שיש בהם משום בישול, אף על פי שאינם מצויים ממש על האש, נקבע במשנה: האילפס והקדרה שהעבירן מן האש בעודם מרותחין רותחים אפילו לפני שבת — לא יתן לתוכן תבלין ביום השבת עצמו, שכן יכול לבוא לידי בישול בקדירה הרותחת שהיא כלי ראשון.

9 אבל נותן אדם לתוך הקערה או לתוך התמחוי קערה גדולה ששופכים לתוכה מן האילפס או הקדירה, שהם כלי שני, ואין בהם כדי לבשל. ר' יהודה אומר: לכל הוא נותן את התבלין בשבת, חוץ מלתוך כלי שיש בו דבר שיש בו חומץ או ציר של דגים מלוחים.

10 א גמרא איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים: ר' יהודה בהערתו החולקת, האם ארישא קאי, ולקולא על ראש המשנה הוא עומד, דבריו מוסבים, ובא להקל, שבמשנה נאסר לשים תבלין לכל קדירה רותחת, ור' יהודה סבור שיש להקפיד רק אם היו שם ציר או חומץ. או דילמא אסיפא קאי, ולחומרא שמא לסוף המשנה הוא מתכוון, ובא להחמיר, שאמרו חכמים שמותר לתת הכל לתוך קערה או תמחוי, ובא ר' יהודה להחמיר שלתוך חומץ או ציר אין לתת תבלין.

11 תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא במפורש שר' יהודה אומר: לכל אילפסין הוא נותן תבלין בשבת, לכל הקדירות אף הרותחות הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר, הרי שחלק ר' יהודה על המשנה להקל.

12 ב סבר סבור היה רב יוסף למימר לומר כי מלח הרי הוא כתבלין שדינו שבכלי ראשון שהיה על האש בשלה מתבשל המלח ולכך אסור לשים מלח בו בשבת. ובכלי שני ששפכו אליו מן הכלי הראשון לא בשלה, אין המלח מתבשל. אמר ליה לו אביי: הלא כבר תני שנה ר' חייא שמלח אינה כתבלין, וודאי כוונתו שבכלי שני נמי בשלה גם כן מתבשל! ומעירים כי מסקנה זו פליגא חולקת על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא צריך מלח להתבשל משך זמן כמו בשר שור, כלומר, בישול ממושך ומרובה.

13 ואיכא דאמרי ויש שאמרו דברים אלה בגירסה שונה מאד: סבר סבור היה רב יוסף למימר לומר כי מלח הרי הוא כתבלין, שבכלי ראשון — בשלה מתבשל, ואילו בכלי שני — לא בשלה אינו מתבשל. אמר ליה לו אביי: והלא כבר תני שנה ר' חייא שמלח אינה כתבלין, וכוונת הדברים שבכלי ראשון נמי לא בשלה גם כן אינו מתבשל, והיינו וזהו בדיוק שאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא צריך מלח להתבשל משך זמן כמו בשר שור.

14 ג משנה מדינים אלה ששנינו שעיקרם בדיני הטמנה וההכנה לשבת ואגב כך דובר קצת בדיני מלאכת הבישול בשבת עוברים לדיון קצר במקצת איסורי טלטול המוקצה, הקשורים בנר שבת. ואמרו חכמים: אין נותנין בשבת כלי תחת הנר בית קיבול לשמן ופתילה כדי לקבל בו את השמן הנוטף מפתילת הנר. ואם נתנוה את הכלי הנוסף בערב שבת מבעוד יום — מותר. ואולם בכל אופן אין ניאותין נהנים ומשתמשים ממנו מן השמן בשבת לפי שאינו מן המוכן מראש מערב שבת לשימוש אחר בשבת. ולפיכך כבר הוקצה השמן שבנר והוקצב לצורך הדלקה בלבד.

15 ד גמרא בקשר לדברי המשנה אמר רב חסדא: אף על פי שאמרו חכמים שאין נותנין בשבת כלי תחת תרנגולת העומדת להטיל ביצתה והיא במדרון כדי לקבל בו את ביצתה שתישמר בו הביצה ולא תשבר בנפילתה, אבל התירו אף בשבת להיות כופה הופך עליה, על הביצה כלי, כדי שלא ידרכו עליה ולא תשבר. אמר רבה: מאי טעמיה מה טעמו של רב חסדא — קסבר הוא סבור שתרנגולת עשויה להטיל ביצתה באשפה ועשויים אנשים או בעלי חיים לדרוך עליה, ואולם אינה עשויה כרגיל להטיל ביצתה במקום מדרון, שיכולה הביצה להתגלגל ולהשבר. ולכן, הצלה מצויה התירו חכמים, ולכן מותר לכפות את הכלי על הביצה שבמקום האשפה לשומרה משבירה ואילו הצלה שאינה מצויה, כגון לשים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצה שלא תתגלגל במדרון לא התירו.

16 איתיביה הקשה לו אביי: וכי הצלה שאינה מצויה לא התירו בשבת?! והתניא והרי שנינו בברייתא : מי שנשברה לו בשבת חבית של טבל תבואה שעדיין לא הופרש ממנה מעשר האסורה באכילה עד להפרשה הנמצאת בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה כדי שלא יאבד הטבל. ואף שהטבל אסור באכילה בשבת, מכל מקום התירו לטלטל כלי לצורכו אף במקרה בלתי רגיל של חבית שפקעה. והרי שהצלה שאינה מצויה הותרה! ענה לו רבה: אף זו הצלה מצויה היא, כי המדובר כאן בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי בחביות חדשות שמצוי שהן פוקעות.

17 ועוד איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו במשנה: נותנין כלי תחת הנר כדי לקבל בו את הניצוצות הבוערים של שמן המנטפים מן הפתילה הדולקת אף שאין זה רגיל? וענה רבה: כאן ניצוצות נמי שכיחי גם כן מצויים והצלה מצוייה היא זו.