1דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו — מותר.2איתיביה הקשה לו אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: מדוכה, אם יש בה עדיין שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו לא — אין מטלטלין אותה. נמצא שאסור להשתמש כלל במדוכה אף למלאכת היתר, כיון שעיקר מלאכתה לאיסור.3אמר ליה לו: הא מני תוספתא זו של מי היא — כדעת ר' נחמיה היא, שאמר: אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולא לכל שימוש אחר.4ועוד איתיביה הקשה לו אביי: למדנו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי הגדול של מכתשת שמלאכתו לאיסור כדי לקצב לחתוך עליו בשר ביום טוב. ובית הלל מתירין משום שמחת החג. ושוין הכל מסכימים שאם קצב עליו בשר לצורך החג ששוב אסור לטלטלו, לפי שאין בו עוד צורך יום טוב. הרי שדבר שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול אף לצורך היתר!5סבר לשנויי ליה סבור היה רבה בתחילה לתרץ לו שמשנה זו כשיטת ר' נחמיה שאין כלי מיטלטל אלא לצורך המלאכה המיוחדת לו, ואולם כיון ששמעה להא להלכה זו שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה משמו של רב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי ביתדות הכובסים, במכבשים, ובמחבטי בגדים ערוך שכיון דקפיד עלייהו שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, והריהו מייחד להו להם מקום, ואינו מטלטלם לכל צורך אחר, ולכך הריהם אסורים בטלטול לכל הדעות, הני נמי אלה גם כן העלי והמדוכה המיוחדים למלאכה מדוייקת מייחד להו להם מקום ולכך הריהם אסורים בטלטול.6בנושא דומה איתמר נאמר שנחלקו אמוראים אחרים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: קורנס שאמרו כאן קורנס של זהבים צורפי זהב שנינו, שאף שמקפיד עליו הצורף שישאר חלק ומדוייק ומשתדל לא לעשות בו מלאכות שאינם לצורך ייעודו, מכל מקום לא נאסר בטלטול לצורך מלאכת היתר. ורב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים שנינו שמשתמשים בו לשחיקת בשמים.7ומפרשים: מאן דאמר מי שאומר שמותר לפצע בשבת אגוזים בקורנס של בשמים — כל שכן שמותר בשל זהבים. ואולם מאן דאמר מי שאומר שמותר בשל זהבים, אבל לדעתו בשל בשמים קפיד עלייהו מקפיד עליהם שאם משתמשים בהם לצורך אחר קולט הקורנס ריח ויקלקל את הבשמים.8א ועוד שנינו במשנה שמטלטלים את הכוש ואת הכרכר לתחוב בהם. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: פגה תאנה בלתי בשלה שטמנה בתבן שתתבשל וכן חררה עוגה שטמנה בגחלים להתחמם, אם מגולה מקצתה — מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו לא אלא שמכוסה כולה — אסור לטלטלה, שמא יטלטל אגב כך את התבן או הגחלים שהם מוקצה ואסור אף לגרום לטלטול מוקצה.9ר' אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר, כלומר את הכוש או הכרכר בפגה וכך מוציאים אותה ממקומה, והן התבן או הגחלים מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה בענין זה כר' אלעזר בן תדאי!10ושואלים: למימרא דסבר האם נאמר שסבור רב נחמן שטלטול מן הצד, כלומר, טלטול שאיננו כדרכו ממש, ואיננו נעשה במישרין, לא שמיה אין שמו, אינו נחשב לטלטול ומותר בשבת? והאמר והרי אמר רב נחמן: האי פוגלא צנון זה שהטמינו בעפר לשמירה, אם היה זה מלמעלה למטה, כלומר, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי מותר להוציאו מהעפר. אבל ממטה למעלה, שהיה חלקו הרחב מונח למטה — אסיר אסור משום שמטלטל עפר, אף שטלטול זה הוא מן הצד בלבד, ונמצא שאסר רב נחמן טלטול מן הצד! ומשיבים: הדר ביה חזר בו רב נחמן מההלכה ההיא בענין הצנון.11ב שנינו במשנה שמחט של יד מותרת בטלטול בשבת כדי ליטול בה את הקוץ. שלח ליה לו רבא בריה בנו של רבה לרב יוסף שאלה זו: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה החור שבה או עוקצה חודה, מהו הדין, האם מותר לטלטלה בשבת?12אמר ליה לו רב יוסף: כבר תניתוה שניתם אותה, את התשובה שכן שנינו במשנתנו: מחט של יד מיטלטלת בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, ויש להעיר: וכי מה איכפת ליה לו לקוץ התחוב בבשרו בין מחט נקובה לבין שאינה נקובה? וכיון שראויה המחט לצורך זה הריהי מותרת לטלטול.13איתיביה הקשה לו ממה ששנינו במשנה: מחט טמאה שניטל ממנה חררה או עוקצה — טהורה, משום שבטלה מתורת כלי, וכיון שאיננה כלי עוד, מדוע תהיה מותרת בטלטול?14אמר אביי: וכי מדין טומאה על דין שבת קרמית אתה מקשה? והלא לענין טומאה כלי מעשה בעינן צריכים אנו כדי לטמאו או להעמידו בטומאתו, ומה שאינו כלי מעשה גמור — נטהר מטומאתו, ואילו לענין שבת מידי דחזי בעינן דבר הראוי לשימוש צריכים אנו, והא נמי חזיא למשקלא וזו גם כן ראויה ליטול בה את הקוץ, ונחשבת אם כן לענין זה ככלי וממילא מותרת היא בטלטול.15אמר רבא: מאן דקמותיב, שפיר קמותיב מי שמקשה בענין זה יפה מקשה, כיון שלענין טומאה לאו מנא לא כלי הוא נחשב — לענין שבת נמי לאו מנא לא כלי הוא, ודבר שאינו כלי הריהן מוקצה בשבת.16מיתיבי מקשים על רבא ממה ששנינו: מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה — מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו שיש דין מיוחד במחט נקובה אלא לענין טומאה בלבד!17תרגמא הסבירה אביי אליבא לפי שיטת רבא: במשנה זו בגולמי עסקינן במחטים גולמיות עוסקים אנו, זימנין דמימלך עלייהו, ומשוי להו מנא שפעמים שנמלך עליהן, ועושה אותן כלי לשימושים אחרים בלא לנקוב את חורן כלל. אבל היכא במקום שניטל חררה או עוקצה של מחט שלמה — בטלה מתורת כלי, שכן אדם זורקה לבין גרוטאות.18ג לענין ההיתר לאסובי ינוקא ליישר את אברי התינוק עם לידתו, כשצריך ליישרם, רב נחמן אסיר אוסר לעשות זאת בשבת, שהוא חושש משום איסור מתקן, ורב ששת שרי התיר. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה מנין אומר, לומד אני אותה הלכה — דתנן שכן שנינו במשנה: אין עושין19אפיקטויזין סם הקאה בשבת. והרי שאסרו בשבת דברים שיש בהם משום תיקון הגוף! ורב ששת מסביר: התם שם בענין סם הקאה — לאו אורחיה אין זו דרכו לשתותו, והרי זה ודאי לרפואה, ואולם הכא כאן ביישור התינוק — אורחיה זו דרכו ואין זו רפואה.20אמר רב ששת: מנא אמינא לה מנין אומר, לומד אני אותה הלכה — דתנן שכן שנינו במשנה: מחט של יד — מותרת בטלטול בשבת ליטול בה את הקוץ, ואין אנו חוששים משום התיקון שבדבר, ונמצא אם כן שלא כל דבר של ריפוי נאסר! ורב נחמן אומר: אין זו ראיה, כי התם שם בקוץ — פקיד שמור הוא במקומו ואינו חלק מן הגוף, ואין בהוצאת גוף זר משום תיקון ושינוי יסודי בו, ואולם הכא כאן ביישור האיברים — לא פקיד אינו שמור אלא עושה בכך מלאכת תיקון וריפוי.21א משנה קנה של זיתים שהוא קנה שמשתמשים בו כדי להפוך את הזיתים שבערימה, אם יש קשר בראשו כעין פקק — הריהו מקבל טומאה משום כלי, ואם לאו לא — אין הוא מקבל טומאה, שאינו כלי. בין כך ובין כך — ניטל בשבת לצורך מלאכת היתר.22ב גמרא ושואלים: אמאי מדוע יקבל קנה זה טומאה? והלא מפשוטי כלי עץ הוא, שאין בו בית קיבול, וכלל בידינו שפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה, מאי טעמא מה טעם הדבר? — דומיא בדומה לשק בעינן אנו צריכים, שלמדנו דיני טומאה משק המוזכר בתורה כדוגמה, ואם אין בו בית קיבול אינו דומה לשק האמור בתורה ואינו מקבל טומאה. כדי להסביר זאת מביאים את מה שתנא משמיה ששנה החכם בברייתא משמו של ר' נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו, שהרי יש חלל קטן בקצה הקנה ליד הקשר, והופך ורואה אם התמלא קשר זה בשמן וראויה כבר הערימה לכבישה. וכיון שיש בו כעין כלי קיבול קטן הרי הוא ראוי לקבל טומאה בשל כך.23ג משנה ר' יוסי אומר: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר משור הגדול ויתד להב של מחרישה, שכיון שדרוש שיהיו חדים ומוכנים למלאכתם וחוששים להם שמא יפגמו, אדם מקצה אותם מדעתו, ואינו מוכן להשתמש בהם למלאכה אחרת.24ד גמרא אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי מזלף הכובסים — כיתד של מחרישה דמיא הוא נחשב ואסור לטלטלו בשבת שכן חוששים לו שמא יתקלקל ומקצים אותו משימוש.25אמר אביי: חרבא דאושכפי סכין הסנדלרים וסכינא דאשכבתא וסכין השוחטים וחצינא דנגרי ומעצד הנגרים — כיתד של מחרישה דמי הם נחשבים, שבעליהם מקפידים עליהם שלא יפגמו, ומקצים אותם מכל שימוש.26ה תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: בראשונה היו אומרים ששלשה כלים בלבד ניטלין בשבת, והם: מקצוע של דבילה המיוחד לחתוך בו את התאנים היבשות, וזוהמא ליסטרן כף ומזלג יחד גאונים של קדרה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן, שכל אלה נחוצים לאוכל ומשתמשים בהן, אבל אסור לטלטל כל כלי אחר. ואולם במשך הדורות, כשראו שישראל מדקדקים באיסורי שבת, התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו במשנה אחרונה: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.27ומעתה דנים בפירושה של תוספתא זו: מאי מהו בדיוק התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, מה היו שלבי ההיתר?28אמר אביי: התירו מתחילה דבר שמלאכתו להיתר להשתמש בו לצורך גופו, למלאכה מותרת. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לטלטל אותו לצורך מקומו אם רוצה לשבת או להשתמש באותו מקום, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין כן ואולם לצורך מקומו — לא. ועדיין בידו אחת — אין כן התירו לטלטל, אבל בשתי ידיו — לא, כדי לעשות היכר בדבר, שיש מקצת איסור בטלטול, עד שאמרו היתר גמור: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.29אמר ליה לו רבא: מכדי הרי "התירו" קתני שנינו ומה לי לצורך גופו, ומה לי לצורך מקומו, ולמה לחלק בדבר שאינו מפורש? אלא אמר רבא כך יש לפרש: התירו דבר שמלאכתו להיתר מתחילה בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו לטלטלו אפילו מחמה לצל כשאינו זקוק למקום הכלי או לשימוש בו אלא רוצה לשמור את הכלי עצמו שלא יתקלקל בחמה וכיוצא בזה. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין כן מחמה לצל — לא. ועדיין אם החפץ מיטלטל על ידי אדם אחד — אין כן, בשני בני אדם — לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו היו כבדים כמשא שני בני אדם.30איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו לא — אין מטלטלין אותה. ולשיטת רבא שהכל הותר בטלטול, מדוע אין מטלטלים אותה? ענה לו: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בטלטול המדוכה מחמה לצל וכיוצא בזה. ועוד איתיביה הקשה לו ממה ששנינו: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב חתך עליו, על העלי בשר די צורכו ליום טוב שאסור לטלטלו, והרי לדעת רבא הכל מותר בטלטול! ענה לו: הכא נמי כאן גם כן בטלטול מחמה לצל.31אמר ר' חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, ובאותם הימים החמירו וגזרו הרבה באיסורי שבת, דכתיב שנאמר "בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מיכרם ציד" נחמיה יג, טו, וכיון שזלזלו בקדושת השבת עשה נחמיה כמה וכמה תקנות להחמיר בכל דיני השבת, כדי לחנך את העם לשמירת השבת.32ו אמר ר' אלעזר: המשניות בענין קנין, ומקלות, גלוסטרא קצהו העב של הנגר, שהוא יתד המיועד לנעילת הדלת, ומדוכה — כולן קודם התרת טלטול כלים נשנו, ונאמרו באותם דורות שעדיין אסרו לטלטל את רוב הכלים בשבת והתירו רק כלים מעטים שמלאכתם להיתר.33ומעתה מפרטים אותן עניינים כפי שנשנו במשניות השונות: קנין, שבבית המקדש היו שמים בין לחם ללחם בלחם הפנים קנים עשויים זהב להחזיק את הלחמים ולאווררם, ובאותם דורות אסרו לטלטל את הקנים כיון שחששו בהם משום מוקצה. דתנן שכן שנינו במשנה: לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת.34ומקור לענין המקלות — דתנן שכן שנינו במשנה: מקלות דקין חלקין היו שם, בבית המקדש, ובכל ערב פסח מניחו את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה בו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ואמר ר' אלעזר: ביום ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן פסח שחל להיות בשבת היו עושים שינוי ולא השתמשו אף במקלות אלה, אלא מניח
