ביאור שטיינזלץ על שבת ל״ה

1 תרי תילתי מילא שני שלישי מיל. ומסבירים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה — איכא בינייהו פלגא דדנקא יש ביניהם הבדל בחצי ששית מיל, הרי שיש אחידות בחלוקתם, ושיעורו של רב יוסף בבין השמשות קטן משיעורו של רבה.

2 א ומעירים: וחילופה בחלתא וההיפך בדין כוורת, ששם השעור שקצב רב יוסף גדול הוא מן השיעור שקבע רבה. שאמר רבה: חלתא כוורת בת המחזיקה תרי כורי שני כורים — שרי לטלטולה מותר לטלטלה בשבת, ובת תלתא כורי שלושה כורים — אסור לטלטולה לטלטלה, שגדולה היא הרבה משיעור כלי, ולא הותר לטלטל בשבת אלא כלים. ורב יוסף אמר: בת תלתא כורי שלושה כורים — נמי שרי גם כן מותרת בטלטול, ורק בת ארבעה כורי כורים — אסור לטלטלה.

3 אמר אביי: בעי מיניה דמר שאלתי את רבי, רבה בשעת מעשה, כשהייתי צריך לדעת בפועל מה לעשות, ואפילו בת תרי כורי שני כורים לא שרא התיר לי לטלטל. ומסבירים: כמאן כדעת מי נהג כך רבא הלכה למעשה — כהאי כאותו התנא דתנן שכן שנינו דעתו במשנה בדיני טהרות: כוורת הקש וכוורת העשויה קנים ובור ספינה אלכסנדרית שעושים כלי גדול בספינה וממלאים אותו מים מתוקים לשתייה, אף על פי שכלים אלה יש להם שולים, כיון שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח נוזלים שהן כוריים ביבש — טהורים, אפילו נגע בהם דבר טמא, כי כלים גדולים מעבר לגבול מסויים שוב אינם נחשבים ככלים, ואינם מקבלים עוד טומאה. ועל כך סמך רבה כשאסר לטלטל אפילו כוורת בת שני כורים, שהרי לענין טומאה אינה נחשבת עוד כלי. על המשנה העיר ואמר אביי: שמע מינה האי גודשא תילתא הוי למד ממנה כי גודש זה שגודשים דברים בכלי, הרי הוא שליש ממה שהכלי מכיל. שהרי במשנה נאמר שכלי המכיל ארבעים סאה בלח, מכיל שני כורים, שהם שישים סאה, ביבש. הרי שביבש שאפשר לגדוש בו מוסיפים עוד שליש.

4 ב מסופר: אביי חזייה ראהו את רבא דקא דאוי שהוא צופה בערב שבת לצד מערב, לדעת האם האדימו השמים ולידע בכך את זמן בין השמשות. אמר ליה לו אביי לרבא: והא תניא והרי שנינו בברייתא שזמן בין השמשות הוא כל זמן שפני מזרח מאדימין ומדוע מסתכל אתה למערב? אמר ליה לו רבא: מי סברת האם סבור אתה שהכוונה לפני המזרח ממש? לא, הכוונה היא לפנים של הרקיע המאדימין את המזרח, שהם ממולם, כלומר, בצד מערב. איכא דאמרי יש אומרים כי סיפור זה היה שונה ממה ששנינו. ומספרים סיפור זה בנוסחה שונה קצת. רבא חזייה ראהו את אביי דקא דאוי שהוא צופה לצד מזרח. אמר ליה לו מי סברת האם סבור אתה כי הכוונה לפני המזרח ממש? הכוונה היא פנים המאדימין את המזרח, כלומר, צד מערב. וסימניך וסימנך: כוותא, שממול לחלון רואים עד כמה נכנסה בו השמש.

5 ג על מה ששנינו בברייתא שר' נחמיה אומר ששיעור בין השמשות הוא בכדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. אמר ר' חנינא: הרוצה לידע באופן מדוייק אימתי הוא שיעורו של ר' נחמיה יעשה כן: יניח חמה בראש הכרמל, שכאשר הוא על שפת הים עדיין רואה הוא את ראש הכרמל מואר בשמש. וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של ר' נחמיה.

6 משום דמיון הביטוי מביאים את מה שאמר ר' חייא: הרוצה לראות את בארה של מרים שהיתה עוברת עם ישראל ממקום למקום, יעשה כן: יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה סלע כמין כברה נפה בים, וזו היא בארה של מרים. ואמר רב בענין זה: מעין המיטלטל שעובר ממקום למקום — טהור ודינו כמעין ממש, ולא כמים שאובים. ואיזה הוא מעין המיטלטל? זהו בארה של מרים.

7 ד אמר ר' יהודה שכך אמר שמואל: בין השמשות של ר' יהודה, כהנים שנטמאו ורוצים לטבול לטהרתם מבעוד יום כדי שאחר טבילתם יהיה להם הערב שמש ויוכלו לאכול בתרומה, עדיין טובלים הם בו, לפי שלדעה זו בין השמשות עדיין נחשב ליום. ושואלים: למאן לדעת מי, לאיזו שיטה אומר אתה כך, אילימא אם תאמר שלשיטת ר' יהודה עצמו — והלא לדעתו המפורשת בין השמשות ספקא ספק הוא, וכפי ששנינו מקודם. ואם כן הטובל בו אינו יכול לאכול בתרומה עד לאחר הערב שמש שלמחרת. אלא הכוונה היא לזמן בין השמשות של ר' יהודה שהכהנים יכולים לטבול בו לשיטת ר' יוסי, שאותו זמן נחשב לר' יוסי כיום, ולאחריו אם כן יהיה להם הערב שמש.

8 ושואלים: אם כן פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי לפי ר' יוסי טובלים הם מבעוד יום! ומשיבים: מהו דתימא יכול הייתי לומר שבין השמשות לשיטת ר' יוסי מישך שייך שייך זמנו בתוך זמן בין השמשות של ר' יהודה, והוא בסופו, ואם כן משהסתיים זמן בין השמשות לר' יהודה אף לשיטת ר' יוסי הוא הסתיים, ולאחריו הוא לילה וכבר לא יוכל להיות באותו יום הערב שמש. על כן קא משמע לן השמיע לנו דשלים שקודם נגמר בין השמשות לשיטת ר' יהודה, והדר ורק אחר כך מתחיל בין השמשות לשיטת ר' יוסי והוא מאוחר לזה של ר' יהודה.

9 אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה לענין דיני שבת, והלכה כר' יוסי לענין תרומה. ושואלים: בשלמא נניח לענין הלכה כר' יהודה לענין שבת, אפשר לומר שכמו בשאר ספיקות בשבת פוסקים לחומרא להחמיר, כדין כל ספק שמן התורה. אבל לענין תרומה — מאי היא מה הוא המקרה שבו מדובר? אילימא אם נאמר לענין טבילה — והלא אף טבילה ספקא ספק שמן התורה היא, ומדוע נקל בו יותר מבדיני שבת?

10 אלא יש לומר שהכוונה היא לאכילת תרומה. שלא אכלי אוכלים הכהנים תרומה עד דשלים שייגמר בין השמשות שלפי שיטת ר' יוסי שהוא מעט אחר זה של ר' יהודה.

11 א בשיעור בין השמשות אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כשנראה בשמי הערב כוכב אחד עדיין יום הוא, שנים — בין השמשות, שלשה — לילה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, אמר ר' יוסי, אין המדובר לא בכוכבים גדולים הנראין אף ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא מאוחר בלילה, אלא בכוכבים בינונים.

12 אמר ר' יוסי בר' זבידא: העושה מלאכה בשני בין השמשות, בזה שבין ערב שבת לשבת ובזה שבין שבת למוצאי שבת — חייב להביא קרבן חטאת על מלאכה בשבת ממה נפשך. כי בין שנאמר שבין השמשות הוא יום או לילה — ודאי היה זה פעם אחת יום או לילה ועשה מלאכה בשבת. אמר ליה לו רבא לשמעיה לשמשו: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשמשא אריש דיקלי אתלו שרגא אתם שאינכם בקיאים בשעורי חכמים, בעוד השמש בראשי הדקלים, הדליקו נרות שבת. ושאלו השמש: ביום המעונן מאי מה נעשה? שהרי אין מבחינים אז בחמה בראש אילנות? אמר לו רבא: במתא חזי תרנגולא בעיר ראה את התרנגולים שלקראת הערב מתיישבים הם על קורותיהם. ואילו בדברא בשדה הסתכל על עורבי העורבים. שאף הם חוזרים לקניהם לקראת הערב אי נמי אדאני או גם כן הבט על צמחי האדני הפונים לצד מערב בלילה, ומשמתחילים לפנות לכיוון מערב הרי שהערב מתקרב.

13 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שש תקיעות תוקעין בערב שבת להודיע על השבת הנכנסת. ומפרטים מה באה כל אחת מהן מלהודיע ולרמז: תקיעה ראשונה עשויה כדי להבטיל את העם ממלאכה שבשדות. תקיעה שניה — להבטיל ממלאכה את העובדים בעיר, ולסגור את החנויות. שלישית — להדליק את הנר לשבת, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: תקיעה שלישית הרי היא כדי להודיע לאלו המניחים תפילין כל היום שיש להם לחלוץ את התפילין, שהרי אין מניחים תפילין בשבת. ושוהה אחר התקיעה השלישית כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, שמא שכח מישהו וזקוק לכך לצורך שבת, ותוקע ומריע ותוקע, כלומר, תקיעה, תרועה ותקיעה, ושובת. שאז הגיעה שבת לכל דבר.

14 אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לבבליים המשנים מן המנהג, שהם תוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, כלומר עם שמיעת קול התרועה. על כך שואלים: האם אכן הבבליים רק תוקעין ומריעין ולא מוסיפים לתקוע שוב? והרי אם כן הוו להו יהיו בסך הכל רק חמשה תקיעות, ולא שש כפי שאמרנו! אלא יש לגרוס: שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין, ושובתין מתוך מריעין. וזאת משום מנהג אבותיהן אשר בידיהן.

15 מתני ליה שנה לו רב יהודה לרב יצחק בריה בנו: התקיעה השניה שתוקעים בערב שבת היא כדי להודיע שיש להדליק את הנר. ושואלים: כמאן כדעת מי, לפי איזו שיטה אמר דבר זה? שהרי אין זה לא כדברי ר' נתן ולא כדברי ר' יהודה הנשיא, אלא וודאי אמר לו שהתקיעה השלישית היא כדי להזכיר שיש להדליק את הנר, וכמאן כדעת מי אמר כן — כר' נתן.

16 ובאותו ענין תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל בהרחבה: שש תקיעות תוקעין בערב שבת. התחיל לתקוע תקיעה ראשונה — נמנעו העומדים בשדה ועובדים שם מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות. ואולם אין הפועלים הקרובין הסמוכים לעיר, רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקין ויכנסו כולם כאחד. שאם לא כן, יחשדו במאחרים שהמשיכו לעבוד לאחר התקיעה. ועדיין בזמן זה החנויות שבעיר פתוחות ותריסין דלתות החנויות שהיו מניחים אותן לפני החנות ומסדרים עליהן את הסחורה מונחין במקומם. התחיל לתקוע תקיעה שניה, נסתלקו התריסין ממקום הנחתם וננעלו החנויות. ואולם בבתים, עדיין החמין מונחין על גבי הכירה להתבשל, וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית — סילק המסלק את התבשיל מן הכירה, והטמין המטמין חמין לשבת במקום שלא יפוג החום, והדליק המדליק נרות שבת. ושוהה התוקע כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

17 אמר ר' יוסי בר' חנינא: שמעתי שאם הזדקק אדם ובא להדליק נר שבת אחר שש תקיעות — מדליק ואינו חושש, שאפילו זמן התקיעה הששית עדיין אינה שבת. וראיה לדבר — שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן שמש הכנסת להוליך שופרו שבו היה תוקע על גג גבוה באמצע העיר לביתו, וברור אם כן שבתוך שיעור זמן זה עדיין אינו שבת. אמרו לו: אם כן אתה סבור, הרי נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקום יהא שיעור אחר לכניסת השבת, לפי מרחק מקום התקיעה מבית השמש. אלא מקום צנוע מוסתר יש לו לחזן הכנסת בראש גגו בו היה תוקע, ששם מניח את שופרו. ומיד אחר תקיעה אחרונה נכנסת השבת, ואין שהות בינתיים, שכן לדעת הכל לפי שההלכה היא שאין מטלטלין בשבת לא את השופר ולא את החצוצרות.

18 ג על ההלכה האחרונה שואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא שהשופר מיטלטל בשבת, וחצוצרות אינם מיטלטלין! אמר רב יוסי : לא קשיא אין זה קשה, שכן אפשר לומר כי כאן שהתירו לטלטל שופר מדובר בשופר של יחיד, משום שיש לו שימוש אף בשבת, וכאן שאסרו לטלטלו — מדובר בשופר של צבור שאין לו שימוש בשבת ולכן הוא נחשב כמוקצה. אמר ליה אביי: וביחיד למאי חזי למה, לאיזו מלאכה המותרת בשבת ראוי השופר? — הואיל וראוי לגמע להשקות בו מים