ביאור שטיינזלץ על שבת ע״ג

1 אלא לאו האם לא ודאי שהרישא ראשה של הברייתא דן בהשוואה בין שבת לעבודה זרה, וסיפא וסוף הברייתא מדבר בהשוואה לשאר מצות. ושגג בלא מתכוין בשאר מצות היכי דמי כיצד הוא בדיוק? — כגון שסבור בדבר מסויים ששומן הוא, ומותר באכילה, ואכלו, ולבסוף נודע שחלב הוא. מה שאין כן בשבת שבכגון זה פטור, שאם נתכוון לחתוך את התלוש ולעשות דבר המותר וחתך את המחובר הרי זה פטור, ואם כן קשה מכאן לדברי אביי! ואילו אביי מסביר ששגג בלא מתכוין בשאר מצוות היכי דמי איך הוא בדיוק? — הריהו במקרה של מתעסק ממש, שהיה לו לאדם דבר בפיו, וסבור היה שרוק הוא, ובלעו ולא נתכוון כלל לאכילה ונמצא שבלע חלב, והרי זה חייב בשאר מצוות. מה שאין כן בשבת כיוצא בזה, שפטור, שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אף אביי מודה שפטור. אבל מי שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כיון שנתכוון למלאכת חיתוך — חייב. ואין להוכיח מברייתא זו.

2 א איתמר נאמר בברייתא שנחלקו אביי ורבא בענין דומה: מי שנתכוון לזרוק דבר ברשות הרבים שתים, שתי אמות, שמדין תורה אינו חייב, ואירע לו שזרק ארבע אמות ובכך עבר על איסור מן התורה בטלטול חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב. וביאור דבריהם: רבא אמר שפטור — משום דלא קמיכוין שאינו מתכוין לזריקה של ארבע אמות, ולא נתכוון אם כן למעשה של איסור. ואביי אמר: חייב, דהא קמיכוין שהרי מכל מקום התכוין לזריקה בעלמא בכלל, ומכיון שבסופו של דבר היתה הזריקה למקום אסור — חייב. ועוד נחלקו: כסבור היה אדם שהוא ברשות היחיד וזרק שם יותר מארבע אמות, ונמצאת בסופו של דבר רשות הרבים — רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב. וטעמם: רבא אמר שפטור — דהא לא מיכוין אינו מתכוין לזריקה דאיסורא שיש בה איסור, שהרי ברשות היחיד מותר לו לזרוק חפץ לכל מרחק שירצה. ואביי אמר שחייב — דהא קמיכוין שהרי הוא מתכוין לזריקה בעלמא בכלל

3 ומעירים: וצריכא וצריך להודיענו את שלוש המחלוקות שביניהם, שאף שהן דומות זו לזו, מכל מקום אינן זהות, ובכל אחת יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה בענין הרוצה לחתוך תלוש וחתך את המחובר, הייתי אומר כי דווקא בדין ההוא, במקרה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר קאמר אמר רבא שפטור דהא לא קמיכוין שהרי אינו מתכוין לפעולת חתיכה דאיסורא שיש בה איסור, ולא נתכוון אם כן לדבר שיש בו חילול שבת. אבל במקרה שעמד ברשות הרבים ונתכוון לזרוק שתים, שתי אמות, וזרק ארבע אמות, חמור יותר, שהרי ארבע בלא תרתי שתים לא מיזרקא ליה אינן נזרקות, נמצא שזריקה של שתי אמות אינה דבר נפרד מזריקה של ארבע אמות, אלא חלק ממנה, ואימא אמור כי בכגון זה מודה רבא לאביי, כיון שעשה דבר שיש בו צד איסור. ואי אשמעינן בהא ואילו השמיענו גם בזו של זריקת שתי אמות, עדיין הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר בזו אמר רבא שפטור — דהא לא קמיכוין שהרי אינו מתכוין בכך לזריקה של ארבע אמות, ובפחות מארבע אמות אין זו עבירה, אבל במקרה שכסבור שהיא רשות היחיד ונמצא שהיא רשות הרבים, דמכוין שהתכוין לזריקה של ארבע אמות שהיא זריקת איסור אימא מודי ליה מודה לו רבא לאביי שחייב, על כן צריכא צריך להודיענו שלוש מחלוקות אלה.

4 ב תנן שנינו במשנה "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", והוינן ועסקנו בה בשאלה זו, ושאלנו: מנינא מנין זה ששנינו למה לי? ואמר ר' יוחנן: לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, בשלמא נניח לשיטת אביי שאמר כי האי גוונא שבמקרה כגון זה שדובר מקודם חייב, משכחת לה מוצאים אנו אותה אפשרות באופן שידע דאסורא שאסורה שבת בעשיית מלאכות שונות וידע לה ויודע הוא איסור מלאכות, שיודע על מלאכות מסויימות שהן האסורות בעשייה בשבת, וקא טעה אלא שטעה בשיעורין שנתכוון לעשות פחות מכשיעור האיסור, ועלה בידו כשיעור. שלשיטת אביי הרי זו שגגה המחוייבת בקרבן. אלא לרבא שאמר שבכגון זה פטור, היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה אפשרות של זדון שבת ושגגת מלאכות שזכר ששבת היום וידע שאסורות בה מלאכות שונות, ואולם שכח את כל איסורי המלאכות.

5 הניחא אי סבר לה זה נוח אם סבור הוא כשיטת ר' יוחנן שאמר כי כיון ששגג אדם בעבירה ולא ידע שיש בעשייתה עונש כרת, אף על פי שהזיד בלאו שידע שאסור לעשותה והעושה אותה עובר על מצות לא תעשה — אף זה נקרא שוגג, הרי משכחת לה מוצא אתה אותה אפשרות בכגון שידע לה אותה את השבת שידע שאיסורה הוא בלאו לא תעשה, אלא אי סבר לה אם סבור הוא רבא כשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שגגה אלא עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אם כן שידע לה אותה את השבת שבכך יהיה זדון שבת במאי במה מוצא אתה כאן אפשרות כזו? ומשיבים: שיכול להיות שידע לה אותה בכך שידע שיש בה איסור תחומין, ואליבא ועל פי שיטתו ר' עקיבא הסבור שאיסור זה מן התורה.

6 ג משנה משנה יסודית זו מונה את אבות יסודות המלאכות האסורות בשבת, שהן ארבעים חסר אחת, והן מסודרות בקבוצות לפי שימושיהן: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר אוסף את התבואה לערימה, והדש מוציא את הגרעין מן המוץ, והזורה את התבואה הנידושה ברוח, והבורר את הפסולת מן הראוי לאכילה, והטוחן, והמרקד מסנן את הקמח בנפה, והלש את הבצק, והאופה.

7 ועוד באבות המלאכות: הגוזז את הצמר, והמלבנו מכבסו והמנפצו סורק ומיישר את גיזת הצמר, והצובעו, והטווה את הצמר, והמיסך מותח את חוטי השתי בתוך הנול, והעושה שני בתי נירין שיוצר את הקשרים הראשונים בין חוט השתי ובסיס הנול, והאורג שני חוטין, והפוצע קורע לצורך המלאכה שני חוטין, הקושר קשר, והמתיר קשר, והתופר שתי תפירות במחט, וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות.

8 ואבות נוספים: הצד בעל חיים כגון צבי, והשוחטו, והמפשיטו והמולחו את עורו שהוא חלק מן העיבוד, והמעבד את עורו, והממחקו מחליק ומישר את העור על ידי הורדת שערות ורירים והמחתכו לחלקים קצובי מידה.

9 הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. ועוד: הבונה בנין והסותר אותו, המכבה אש והמבעיר, המכה בפטיש על הכלי בסיום המלאכה ובהבאתה לגמר שכלולה ר"ח, והמוציא חפץ מרשות לרשות הרי כל אלו אבות הן מלאכות, ומניינן ארבעים חסר אחת.

10 א גמרא שנינו במשנה שמספר אבותתת המלאכות הוא ארבעים חסר אחת. ושואלים: מנינא המנין למה לי לאומרו? די לרשום את אבות המלאכה, בלי להודיע את מספרם! אמר ר' יוחנן: המנין בא ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת.

11 ב שנינו במשנה בין אבות המלאכות את הזורע והחורש. ושואלים: מכדי מכרב כרבי ברישא הלא לחרוש חורשים בתחילה ורק אחר כך זורעים, ואם כן ליתני שישנה התנא קודם חורש והדר ליתני ואחר ישנה זורע! ומשיבים: התנא שכתב את המשנה כמנהג בארץ ישראל קאי עומד, מתבסס הוא דזרעי ברישא והדר כרבי שהם זורעים בתחילה ואחר כך חורשים, שנוהגים בארץ ישראל לחרוש חרישה שניה לאחר הזריעה, כדי לכסות את הזרעים.

12 תנא שנויה ברייתא בענין מלאכת הזורע: הזורע, והזומר את ענפי הגפנים שהוא חלק מהטיפול בעידוד צמיחתם, והנוטע שתיל והמבריך עץ, כגון גפן, שכופף אחד מענפיה לארץ על מנת שיכה שורשים בעודו צמוד לגזעו. והמרכיב אילן באילן — כולן מלאכה אחת הן, שבכולן יש יסוד משותף שהוא הצמחה, סיוע לגידול. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? ומסבירים כי דבר זה השמיע לנו: שהעושה בשבת בשוגג מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, כגון המלכות האמורות כמו זורע ונוטע אינו חייב אלא חטאת אחת, שהן נחשבות כפרטי אותה מלאכה. אמר ר' אחא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר ר' אמי: זומר חייב משום מלאכת נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום מלאכת זורע. ותוהים: וכי המרכיב והמבריך משום זורע אין כן חייב, ומשום נוטע לא? והרי מלאכות אלה נעשות בעצים וקרובות יותר לנטיעה. אלא אימא אמור, תיקן כך: חייב אף משום זורע שבהלכות שבת אין הבדל בין זריעה ונטיעה.

13 אמר רב כהנא: מי שהיה זומר אילן וצריך לעצים שהוא זומר, להסקה או לצורך אחר — חייב שתים, שתי חטאות, חטאת אחת משום מלאכת קוצר, שכל התולש דבר מגידולו משום שנזקק לדבר שתלש הרי זה מעין מלאכת הקצירה. ואחת חייב משום מלאכת נוטע, שכן בכך הוא מסייע לצמיחה. ובדומה לכך אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא מי שקוצר אספסת חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום קוצר, שהוא צריך לאספסת להאכילה לבהמתו, ואחת משום נוטע, שקצירה זו מסייעת לגידול האספסת. וכן אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא הקוצץ עלי סילקא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע.

14 ג שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את החורש. תנא שנויה ברייתא בענין מלאכת החורש: החורש והחופר והחורץ העושה חריץ בקרקע כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית של אדמה ונטלה ויישר בכך את השטח, אם היה זה בקרקע הבית — חייב משום מלאכת בונה, שכן בכך הוא משלים ומתקן את בנין הבית. ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש. וכן אמר רבא, מי שהיתה לו גומא וטממה סתמה, אם היה זה בבית — חייב משום בונה, בשדה — חייב משום חורש.

15 אמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך את הגומא עצמה אלא שנזקק הוא לעפרה — פטור עליה, על חפירה זו, שאין זו מלאכת חפירה האסורה מן התורה בשבת. ואפילו לשיטת ר' יהודה שאמר בדרך כלל שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו רוצה להשתמש בתוצאותיה הישירות חייב עליה — גם הוא יודה במקרה זה. שכן הני מילי דברים אלה שאמר ר' יהודה דווקא במתקן, כאשר עושה הוא מלאכה שיש בה משום יצירה ותיקון, אבל האי זה שחופר גומא — מקלקל הוא, וכיון שאינו עושה מלאכת תיקון ואף אינו זקוק למלאכה — פטור לדעת הכל.

16 ד שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את הקוצר. ועל מלאכת הקוצר תנא שנינו בתוספתא: הקוצר, והבוצר ענבים, והגודר בתמרים והמסיק בזיתים והאורה בתאנים — כולן מלאכה אחת הן, שכולן מלאכת קטיפת פרי. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי מי שזרק צרור לדקל והשיר תמרים חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום תולש, שהיא תולדת מלאכת קוצר ואחת משום מפרק, שהיא תולדת מלאכת דש, כלומר, הוצאת דבר הראוי לאכילה מתוך כיסוייו. ואילו רב אשי אמר: במקרה זה פטור, כיון שאין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך, ומלאכה שעושה אותה שלא כדרך המקובלת בעשייתה — אינו חייב עליה.

17 שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את המעמר. והוסיף ואמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא מי שאוסף מלח מבריכות המלח חייב משום מלאכת מעמר. שכן עושה הוא פעולה דומה, שהוא אוסף מן השדה את הדברים שהוא נצרך להם לערימה אחת. אביי אמר: אין הדבר כן, ואין איסור עימור חל מן התורה אלא בגידולי קרקע בלבד.

18 בן המלאכות שנשנו במשנה הוזכרה גם מלאכת הדש. תנא שנינו בתוספתא: הדש והמנפץ את הפשתן ומוציא אותו מן הכיסוי הקשה של גבעולו, והמנפט, שמוציא את גרעיני צמר הגפן מן הכותנה, כולן מלאכה אחת הן.

19 ה ברשימת המלאכות השנויה במשנה מוצאים אנו את הזורה, הבורר, והטוחן והמרקד. ושואלים: היינו זוהי בדיוק מלאכת זורה, היינו זוהי מלאכת בורר, היינו זוהי מלאכת מרקד, שכולן דומות זו לזו בדרך עשייתן, וזהות במטרתן, שכולן דרכים שונות להפרדת המאכל מן הפסולת. אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם תירוץ לדבר, וקבעו כלל: כל מילתא דהויא דבר שהיה במשכן, שנעשתה מלאכה זו בודאי לצורך המשכן,