1שלא ילקה יתקלקל הכותל — אינו ב"כי יותן", שאין המים נחשבים כמים שנשאבו לצורך זה. ומכאן שתנא זה אינו מחשיב את ההצלה מן הלכלוך בכותל כמטרה חשובה למדי, ולפי אותה שיטה לא ייחשב כיסו של הזב שנעשה להגנה מן הלכלוך ככלי חשוב! ודוחים: מי דמי האם זה דומה? התם לא קא בעי להו להני שם אינו צריך לאותם המשקין, מי הגשמים, כלל, ולכן אין חושבים שהכלי נועד לקבלם. ואולם הכא קא בעי להו להאי כיס לקבולי ביה כאן הוא צריך לכיס זה כדי לקבל בו זיבה, לבדוק אם ראה זוב. ואף שביום זה אינו זקוק לכיס, בדרך כלל זקוק הזב לכיסו לצורך הבדיקה.2אלא הא לא דמיא זו, ההלכה בענין הזב, אינה דומה אלא לסיפא לסוף המשנה בדבר מי הגשמים. ששנינו בה: עריבה שירד דלף הגשם לתוכה, מים הניתזין מן העריבה או הנצפין העוברים על גדותיה של העריבה אינם נחשבים למים שנשאבו לצורך, ואינן ב"כי יותן". ואילו המים שבתוכה נחשבים כאילו נאספו לשם כך והרי זה ב"כי יותן". הרי אף שביסודו של דבר אין הוא מעונין כלל בדלף, בכל זאת כיון שכבר ירד הדלף הריהו מעונין שהמים הנמצאים בעריבה ישארו בה ולא ילכלכו את הבית. ורצון זה דיו להחשיב את המים שבעריבה כאילו הכניסם לתוכה מרצונו. והוא הדין לגבי כיסו של הזב, שבמצב הדברים הנוכחי הוא מעונין בהחזקתו. והקושי הראשון בסתירה שבין שתי הברייתות עומד עדיין בעינו!3אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא שאמרו שניהם שאין זה קשה, אין סתירה בין הברייתות, אלא הא ברייתא זו שנאמר בה שהזב חייב מן התורה על הוצאת כיסו, הריהו לדעת ר' יהודה, שלשיטתו אם עשה אדם מלאכה, גם אם אינו מעונין בגופה של המלאכה אלא בתוצאת לואי — חייב הוא עליה. והא וברייתא זו הפוטרת נאמרה לדעת ר' שמעון, הסבור כי מלאכה שאין אדם צריך לעצם גופה — פטור הוא על עשייתה. ומכיוון שהזב אינו מעונין כל עיקר בזוב ובכיס — אינו מחויב מן התורה על נשיאת הכיס.4א תני דבי נשנתה ברייתא בבית מדרשו של ר' ישמעאל: יוצא אדם מלכתחילה בהיותו חבוש בתפילין בערב שבת עם חשיכה, שאף שאין מניחים תפילין בשבת ויציאה בהם יש בה משום הוצאה, אין חוששים שמא ישכח ויוציאם בשבת. מאי טעמא מה טעם הדבר? — כיון שאמר רבה בר רב הונא שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה כשהם עליו, ודבר זה למדים בקל וחמר מן הציץ של הכהן הגדול בדרך זו: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה' אמרה התורה: "והיה על מצחו תמיד" שמות כח, לח, והכוונה שתמיד צריך הכהן הגדול לזכור שהציץ מונח על ראשו, שלא יסיח דעתו ממנו, התפילין שיש בהן אזכרות הרבה של השם — על אחת כמה וכמה. הלכך מידכר דכיר להו על כן זוכר הוא אותן ואינו עשוי לשכוח בשבת שהתפילין בראשו ולטלטלן. בהקשר לכך מזכירים כי תניא שנינו בברייתא, שהיה חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה כדי לבדוק אם לא שכח חפץ כלשהו בכיסיו, ועלול לבוא ולטלטלו בשבת. והעיר ואמר רב יוסף: הלכתא רבתי הלכה גדולה היא זו לשבת, וראוי לעשות כן כדי שלא להכשל באיסור.5ב שנינו במשנה שלא יפלה את כליו, ולא יקרא בספר לאור הנר מחשש שמא יטה. איבעיא להו נשאלה להם לחכמים שאלה זו: האם כוונת הדבר היא שלא יפלה את כליו ביום מחשש שמא יהרוג את הכינה שהוא מוצא בבגדו, ומשנתו כשיטת ר' אליעזר היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' אליעזר: ההורג כינה בשבת — כאילו הורג גמל, ואין הבדל בחומרת האיסור. ומה שאמרו ולא יקרא לאור הנר הרי זה מתוך חשש שמא יטה, והוא ענין לעצמו. או דילמא תרוייהו שמא שניהם מפני הטעם שמא יטה את הנר אליו. ושניהם נאמרו בלילה, אבל ביום מותר לפלות כליו, ואין חוששים להריגת כינה?!6תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא האומרת: אין פולין ואין קורין בשבת בספר לאור הנר. ומסגנון הברייתא נראה שנאסרו שני הדברים מאותו טעם. ודוחים: מי אלימא ממתניתין וכי חזקה היא, ראיה זו, יותר ממשנתנו, שאף במשנה נאמרו שני הדברים יחד, ולא הצלחנו להוכיח שיש להם טעם משותף.7תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא אחרת האומרת: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואלו שתי הגזירות מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. שמע מינה דתרוייהו למד ממנה שבשתיהם הטעם הוא מחשש שמא יטה, שכן בשתיהם הוזכר איסור העשייה לאור הנר, והוא מחשש שמא יבוא להטותו.8אמר רב יהודה אמר שמואל: אסור להשתמש לאורו של הנר אפילו כדי להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. שכן מצריך הדבר עיון מסויים, ויש חשש שמא יטה את הנר אליו כדי להיטיב לראות. על כך אמר רבא: יש לסייג את הדברים ולומר כי לא אמרן אמרנו כן אלא בבגדים של בני העיר מחוזא, שגם הגברים היו לבושים בבגדים רחבים ומקושטים, הדומים לבגדי נשים, אבל של בני חקליתא החקלאים, בני הכפר מידע ידעי יודעים הם את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה, שאצלם יש הבדל גדול בין בגדי גברים לבגדי נשים. ואף של בני מחוזא נמי גם כן לא אמרן אמרנו אלא בבגדים של זקנות אבל של ילדות צעירות מידע ידיעי יודעים הם את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה.9ג תנו רבנן שנו חכמים: אין פולין את הבגד מכינים ברשות הרבים מפני הכבוד, כבוד הבריות, שהעוברים ושבים נפגעים מכך. וכיוצא בו אמר ר' יהודה, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' נחמיה: אין עושין אפיקטויזין סם הקאה ברשות הרבים מפני הכבוד. בענין פילוי הבגד מכינים בשבת מביאים את מה שתנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: המפלה את כליו מולל, כלומר, לוחץ וממעך קצת את הכינה, וזורק אותה, ובלבד שלא יהרוג אותה. ואילו אבא שאול אומר: נוטל וזורק את הכינה, ובלבד שלא ימלול אותה, שלדעתו הריגת כינה אסורה מן התורה, ולכן אפילו למלול אסור, שמא יבוא להרוג. אמר רב הונא: הלכה היא שמולל וזורק את הכינה, וזהו כבודו, ואפילו בחול. כלומר, אף בימות החול שאין חשש איסור בהריגת כינה, אף על פי כן מוטב שלא יהרגנה, מפני המיאוס, ודיו אם זורקה בלבד מאירי. ומסופר כי רבה מקטע להו היה הורג אותן, את הכינים. וכן רב ששת מקטע להו היה הורג אותן. ואילו רבא שדי להו לקנא דמיא היה זורק אותן לתוך ספל מים ולא היה הורגן בידיים ממש. ומסופר שאמר להו היה אומר להן רב נחמן לבנתיה לבנותיו: קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי הרגון והשמיעו לי את קול המסרקות, כלומר, יכולות אתן להרוג את הכינים כרגיל על גבי המסרק.10וביסודו של דבר, תניא שנינו בברייתא שר' שמעון בן אלעזר אומר כי בדבר הריגת הכינה בשבת נחלקו בית שמאי ובית הלל, ששנינו אין הורגין את המאכולת כינה בשבת, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין, שלדעתם אין הכינה כשאר היצורים שחייבים על הריגתם בשבת.11וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות לארס אותם בשבת, ולא עושים את ההסכמים לקחת את התינוק ללמדו קריאת ספר או ללמדו אומנות, וכן אין מנחמין אבלים בשבת, ואין מבקרין חולין בשבת, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם כל אלה הם דברי חול שאין ראוי לעשותם בשבת. ובית הלל מתירין בכל אלה, כי יש צד של מצוה בכל הדברים, ולכך לדעתם מותר לעשותם אף בשבת.12ד תנו רבנן שנו חכמים: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אינו מדבר כדרך שנוהגים בחול, אלא אומר: "שבת היא מלזעק ולבקש רחמים ותחנונים כביום חול, ורפואה קרובה לבוא". ור' מאיר אומר שראוי להוסיף: "יכולה היא זכות השבת שתרחם".13ר' יהודה אומר שראוי לומר: "המקום ה' ירחם עליך ועל חולי ישראל". ור' יוסי אומר שראוי לומר: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", שכולל את החולה הזה בכלל ישראל. שבנא איש ירושלים כשהיה בא לבקר חולה, בכניסתו היה אומר "שלום", וביציאתו היה אומר: "שבת היא מלזעק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו, של ה', מרובים, ושבתו בשלום ". ומעירים: כמאן אזלא הא כשיטת מי הולכת הלכה זו שאמר ר' חנינא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתפילתו בתוך חולי ישראל? כמאן כשיטת מי? — כשיטת ר' יוסי.14ואמר ר' חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. שהמבקר והמנחם מביא עצמו לידי צער ביום השבת, ורק משום המצוה שבדבר התירו. אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה כאשר הייתי הולך אחריו אחרי ר' אלעזר לשיולי בתפיחה לשאול בשלומו של חולה, זימנין אמר לפעמים היה אומר: "המקום יפקדך לשלום". וזימנין אמר ליה ולפעמים היה אומר לו: "רחמנא ידכרינך לשלם "ה' יזכרך לשלום, ואמר זאת בארמית כשלא הבין החולה עברית רא"מ הורוביץ. ושואלים: היכי עביד הכי איך עשה כך להתפלל בארמית? והאמר והרי אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. וכן אמר ר' יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי — אין מלאכי השרת נזקקין לו מטפלים בו להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד, שאין מלאכי השרת מכירין מבינים בלשון ארמי, אלא לשון הקודש בלבד! ומשיבים: שאני שונה החולה כיון שהשכינה עמו, אינו נזקק למלאכים כדי להכניס תפלתו לפניו.15וכפי שאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד ומסייעת את החולה? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" תהלים מא, ד. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף בטליתו באימה ובכבוד, ויושב לפניו, לפני החולה ונמוך ממנו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של החולה. שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", וצריך לנהוג כבוד בשכינה. ומעין זה אמר רבא שכך אמר רבין: מנין שהקדוש ברוך הוא זן את החולה בשעת חוליו? — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי".16א שנינו במשנה שלא יקרא אדם בספר לאור הנר בשבת. אמר רבה: כיון שנגזרה גזירה — אין מבחינים בה אם הנר קרוב אליו בכדי הטיה, ואותו איסור שייך אפילו היה הנר גבוה שתי קומות אדם, ואפילו גבוה כשתי מרדעות מוטות ארוכים המשמשים לנהוג את הבהמה, ואפילו היה גבוה עשרה בתים זו על גב זו. שנינו במשנה ש"לא יקרא אדם", ומדייקים: חד אחד הוא שלא ליקרי יקרא, הא תרי הרי אם הם שנים — שפיר דמי יפה נחשב, אינו עושה בכך שום איסור, וזאת משום ששני אנשים יחד ודאי לא ישכחו את איסור השבת. והתניא והרי שנינו בברייתא שלא יקרא לאור הנר לא אחד ולא שנים! אמר ר' אלעזר: לא קשיא אין זה קשה, שאפשר לחלק ולומר כי כאן שהתירו לשניים, הרי זה כשעוסקים בענין אחד ויזכירו זה לזה. וכאן, שאסרו בשניים, הרי זה כשעוסקים הם בשני ענינים. וכיון שכל אחד מעיין במקום אחר — אינם שמים לב להזכיר זה לזה. אמר רב הונא: ובמדורה שהכל יושבים מסביבה ולא בסמוך, אפילו היו עשרה בני אדם — אסור לקרוא לאורה, שדרך היושבים מסביב למדורה שכל אחד יושב במרחק מה מחבירו, ולכך אינם רואים זה את זה וכל אחד עלול להטות אליו את האודים להאיר לו.17אמר רבא: אף על פי שאסרו לקרוא לאור הנר גזירה שמא יטה, אם אדם חשוב הוא — מותר. משום שאף בימות החול אין הוא נוהג להטות אליו נר שהוא מלוכלך בשמן. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בתוספתא: לא יקרא אדם בספר בשבת לאור הנר, שמא יטה. וסיפרו שפעם אחת אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה, שבוודאי לא אשכח את השבת. ואולם פעם אחת קרא בספר לאור הנר ובקש להטות את הנר. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים שלא יקרא לאור הנר, שהרי אפילו אדם שכמוני ביקש להטות. ר' נתן אומר שלא כך היה המעשה, אלא קרא והטה ממש וכתב אחר כך על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע, קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה לכפרה על חטא זה. ומכאן שאפילו אדם חשוב כר' ישמעאל בן אלישע עשוי להטות את הנר! אמר ר' אבא: שאני שונה ר' ישמעאל בן אלישע, הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט כאדם פשוט ואינו מקפיד על כבודו, אבל אדם חשוב אחר מן הסתם לא יטה. ובנושא מביאים שתי ברייתות הסותרות לכאורה זו את זו.18שכן תני חדא שנויה ברייתא אחת שהשמש בודק את הכוסות וקערות לאור הנר לראות אם נקיות הן. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת שלא יבדוק! ומסבירים: לא קשיא אין זה קשה, אלא כאן שאסרו, מדובר בשמש קבוע, שהוא מתיירא מרבו ובודק היטב, ולכך יש לחשוש שמא יטה. ואילו כאן שהתירו, מדובר בשמש שאינו קבוע, שאינו מתיירא מפני הרב, ולכך אינו בודק יפה, ולכן אין לחשוש שמא יבוא להטות את הנר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי הא והא זה וזה בשני הברייתות מדובר בשמש קבוע, ולא קשיא ואין זה קשה, אלא שאינן מדברות באותו סוג נר, הא זה שאסרו מדובר בדמשחא בנר של שמן, שיש לחשוש שמא יטהו, והא וזה שהתירו מדובר בדנפטא בנר של נפט, שכיון שהוא מלוכלך ודאי לא יגע בנר של נפט, בשעת בדיקת הכוסות.19איבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה זו: שמש שאינו קבוע בנר של שמן מהו דינו, האם מותר לו לבדוק את הכוסות לאור הנר, או שמא לא? שכן מצד היותו שמש בלתי קבוע — יש להתיר, אך בגלל נר השמן יש לאסור. אמר רב: הלכה היא שמותר ואולם אין מורין כן מלכתחילה ברבים, שלא להכשילם. אבל היודע הלכה זו — מותר לו לנהוג כך. ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר : הלכה ומורין כן אפילו לרבים. ומסופר שר' ירמיה בר אבא איקלע לבי הזדמן לבית רב אסי בשבת. קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא עמד שמשו של ר' ירמיה ובדק את הכוסות לאור הנר, שהרי הוא לא היה שמש קבוע בבית רב אסי. אמרה ליה דביתהו אמרה לו אשתו של רב אסי לרב אסי: ומר והרי אדוני לא עביד הכי עושה כן, ומדוע עושה זאת שמשו של ר' ירמיה? אמר לה: שבקיה, כרביה סבירא ליה עזבי אותו, כרבו סבור הוא.20ב שנינו במשנה כי באמת אמרו שהחזן יכול לראות היכן התינוקות אוחזים בקריאתם בספר ואפילו לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. ושואלים: והאמרת רישא והרי אמרת בראש המשפט כי החזן "רואה", מאי לאו לקרות האם הכוונה היא לא שרואה כדי לקרוא, וכיצד אומרים בסוף המשפט שלא יקרא?! ומשיבים: לא הכוונה אינה שמותר לחזן לקרוא ממש, אלא רק להסתכל ולסדר את ראשי פרשיותיו שצריך הוא לקרוא מחר. וכן אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו, וכולה ואולם את כל הפרשה הוא לא יכול לקרוא.
