ביאור שטיינזלץ על שבת קי״ב

1 קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא הקשר שקושרים בחח והקשר שקושרים בטבעת חרטום הספינה, ובאלה חיובא חיוב הוא דליכא שאין הא איסורא — איכא אבל איסור — יש. ויש שמותרין בעשייה בשבת לכתחילה, ומאי ניהו ומה הם — האשה שקושרת מפתחי חלוקה.

2 א שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת מפתח חלוקה. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שמותר, הלא קשר זה עשוי להתירו ואינו של קיימא! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית ליה תרי דשי שיש לו, לפתח שני דשים וקושרים בשניהם יחד. מהו דתימא שתאמר כי חדא מינייהו בטולי מבטיל אחד מהם בטל משימוש כיון שיכולה לפשוט הבגד אף אם תתיר רק אחד מהם, וממילא נחשב זה שבטל כקשר של קיימא, ומאחר ואיננו יודעים איזהו ייאסרו שניהם, על כן קא משמע לן השמיע לנו ששניהם אינם נחשבים כקבועים.

3 ב ועוד שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת חוטי סבכה. ושואלים: הלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שמותר לקושרם! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא לאופן דרויחא שמרווחת לה הקשירה. מהו דתימא שתאמר: מישלף שלפא לה נוהגת היא לחלוץ אותה ולהשאיר את הקשר קבוע, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאשה חסה על שערה וחוששת שייתלש בדרך זו ומישרא שריא לה ולכן מתירה אותה, את הסבכה.

4 ג שנינו במשנה: ומתירים לקשור בשבת רצועות מנעל וסנדל. איתמר נאמר ששנו בברייתא במקום אחר: מי שהתיר בשוגג בשבת רצועות מנעל וסנדל, תני חדא שנויה ברייתא אחת שהעושה כן חייב חטאת. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת שהוא פטור מחטאת אבל אסור לו לעשות כך מלכתחילה. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: מותר לכתחילה. ואם כן קשיא קשה מענין מנעל על ענין מנעל, וכן קשיא קשה מענין סנדל על ענין סנדל.

5 ומתרצים: מענין מנעל על ענין מנעל לא קשיא קשה, שכן אפשר לומר כי הא דקתני ברייתא זו ששנינו בה שחייב חטאת — מדברת בדאושכפי בקשר הסנדלרים, שהם קושרים במנעל קשר קבוע שלא יינתק. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדרבנן במנעל של חכמים, כשלעתים הם מתירים את קשר הרצועה, וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחלה מדברת במנעל של בני העיר מחוזא המקפידים בלבושיהם ורצועות מנעליהם עשויות להיפתח ולהיקשר בכל יום.

6 וכן מענין סנדל על ענין סנדל לא קשיא קשה, שכן ניתן לחלק ולומר כי הא דקתני ברייתא זו ששנינו בה שחייב חטאת — מדברת בדטייעי דקטרי אושכפי בסנדלי הערבים שקושרים הסנדלרים בהם קשר קבוע. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדחומרתא דקטרי אינהו ברצועות שקושרים הם, שאר בני האדם. וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחילה — מדברת בסנדל דנפקי ביה בי תרי שיוצאים בו שנים לסירוגין, וכל אחד מהם מתירו וקושרו לפי מידתו כסנדלו של רב יהודה. וכפי שמסופר שרב יהודה אחוה אחיו של רב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי היו לו זוג סנדלים, זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה ינוקיה פעמים שיצא בהם הוא, ופעמים יצא בו ילדו. אתא לקמיה הגיע רב יהודה לפני אביי, ואמר ליה לו לאביי: כהאי גונא מאי באופן כזה מהו הדין, האם יכול אני לקשור את רצועותי בשבת. אמר ליה לו אביי: חייב חטאת.

7 אמר ליה לו רב יהודה: השתא עכשיו אפילו אם פסק דינו הוא שפטור אבל אסור קא קשיא היה קשה לי, ואם כן "חייב חטאת" קאמרת אומר אתה לי?! שאל אותו אביי: מאי טעמא מה טעם אומר אתה כך? אמר ליה לו רב יהודה: משום שבחול ימות החול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא גם כן פעמים יוצא בו אני, פעמים יוצא בו הילד. אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך, מותר להתיר את רצועותיו לכתחילה.

8 ד מסופר כי ר' ירמיה הוה קאזיל בתריה היה הולך בשבת אחרי ר' אבהו בכרמלית. איפסיק נפסקה הרצועה דסנדליה של סנדלו. אמר ליה לו ר' ירמיה לר' אבהו: מאי ניעבד לה מה נעשה לו לסנדל? אמר ליה לו רב אבהו: שקול גמי לח דחזי הראוי למאכל בהמה, וכרוך עילויה עליו, על הסנדל להחזיקו. ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה היה עומד לפני רב יוסף בשבת, איפסיק ליה נפסקה לו הרצועה של הסנדל. אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מאי איעביד ליה מה אעשה בו? אמר ליה לו: שבקיה הניחנו ואל תטלטלו. אמר לו אביי: מאי שנא מה שונה מקרה זה מזה של ר' ירמיה? ענה לו: התם — לא מינטר, הכא — מינטר שם — לא היה הסנדל נשמר. כאן — נשמר הוא. אמר לו אביי: ובכל זאת והא מנא והרי עדיין כלי הוא ומותר אם כן לטלטלו בשבת, דאי בעינא הפיכנא ליה שהרי אם אני רוצה אני יכול להפוך אותו מצד ימין לצד שמאל, ואפשר עדיין להשתמש בו. שכן בכל סנדל היו קבועות שתי רצועות, חיצונית ופנימית מימין ומשמאל, ומשנפסקה החיצונית אף שבדרך כלל שוב אין הסנדל ראוי לשימוש כיון שאין דרך בני אדם לקושרו בפנימית, מכל מקום עדיין יכול הוא לנעול את של ימין בשמאלו ואת של שמאל בימינו ובכך להפוך את מקום השרוכים, שהרצועה שהיתה קודם לכן פנימית נעשית עתה חיצונית! אמר ליה לו רב יוסף: ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא על פי שיטת ר' יהודה, וכפי שיבואר, שמע מינה למד ממנה שהלכה כשיטת ר' יהודה, ומכאן אפשר להסיק שסנדל אינו נחשב כלי אם הופכים אותו.

9 ושואלים: מאי מה היא אותה הלכה? דתניא שכן שנינו בברייתא: סנדל טמא שנפסקו שתי אזניו המחזיקות את הרצועות, או שתי תרסיותיו רצועות הסנדל. גאונים או שניטל כל הכף הסוליה שלו — טהור, ששוב אינו כלי. אבל אם נפסקה רק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, או שניטל רק רוב הכף שלו — עדיין הוא טמא. ר' יהודה אומר: אם נפסקה התרסית הפנימית — טמא, שאפשר עוד להשתמש בחיצונה. ואם נפסקה החיצונה — טהור. ואמר עולא, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת, אם מותר או אסור ללכת בסנדל כזה. אבל לא לענין חליצה.

10 והוינן והיינו עוסקים בה בבעיה זו: ר' יוחנן אליבא דמאן כשיטתו של מי הוא סבור? אילימא אליבא דרבנן אם תאמר כשיטת חכמים ונפרש כך: ממה שלענין טומאה מנא הוי כלי הוא — לענין שבת נמי מנא הוי גם כן כלי הוא, אבל לא לחליצה, דלאו מנא שבעניינה לא כלי הוא, והתנן והרי שנינו במשנה: חלצה כשהיתה נעל של שמאל ברגל ימין — חליצתה כשרה. והרי שאף במינעל הפוך אפשר לחלוץ, ואין לומר שסנדל כגון זה אינו כלי ראוי לחליצה! ואלא יש לומר שאמר ר' יוחנן דבריו אליבא כשיטת ר' יהודה, והתכוון: ממה שלענין טומאה לאו מנא לא כלי הוא, לענין שבת נמי לאו מנא גם כן לא כלי הוא, אבל לא לחליצה שבעניינה מנא לכלי, מנעל ראוי, הוא נחשב.

11 ומקשים: אימר דאמרינן אמור שאנו אומרים שאם חלצה נעל של שמאל ברגל ימין חליצתה כשרה, הרי זה דווקא היכא דלמילתיה מנא היכן שלעניינו כלי הוא, שהרי לענין חליצה ראוי הסנדל אף לרגל שמאל, ואולם הכא למילתיה לאו מנא כאן אפילו לענין שבת וטומאה לצורכו לא כלי הוא, דהא שהרי אמר ר' יהודה: נפסקה רצועת הסנדל החיצונה — טהור. אלמא מכאן שר' יהודה סבור כי לאו מנא לא כלי הוא! ונמצא שקשים דברי ר' יוחנן לפי כל שיטה. ומתרצים: לעולם תאמר שדבריו אליבא כשיטת ר' יהודה הם, ואולם אימא אמור, תקן שאמר ר' יוחנן: וכן לחליצה. והא קמשמע לן ודבר זה השמיע, חידש לנו: דכי אמרינן שכאשר אנו אומרים שאם חלצה נעל של שמאל בשל ימין שחליצתה כשרה — הרי זה דווקא היכא היכן, במקום

12 דלמילתיה מנא שלעניינו כלי הוא, אבל הכא — למילתיה לאו מנא כאן — גם לעניינו לא כלי הוא.

13 א ומקשים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך, שהלכה כדברי רב יהודה האומר שאם נפסקה הרצועה החיצונית הסנדל טהור? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן ושנויה משנה: סנדל שהיה טמא במדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה — עדיין טמא מדרס, שאוזן שנפסקה אינה פוסלת את הסנדל משימוש ועדיין כלי גמור הוא, נפסקה האוזן השניה ותיקנה — טהור מלטמא מדרס, שכן בניתוק שתי אוזניו בטל מלהיות עוד כלי ונטהר אבל עדיין טמא הוא מחמת מגע מדרס, שכיון שבפועל יש בו רק אוזן אחת קרועה עדיין כלי הוא והרי יש בו עוד אפשרות לקבל טומאה, ונחשב כאילו קיבל טומאה מעצמו במצבו הקודם. מאי לאו האם לא נאמר כי לא שנא הדין לענין זה בין את נקרעה הרצועה הפנימית ולא שנא שונה אם נקרעה הרצועה החיצונה, ואוזן סנדל אחת שנפסקה אינה מבטלת אותו ונסתרו איפוא דברי ר' יוחנן!

14 ודוחים: לא, המדובר במשנה הוא בפנימית דוקא, ובשנפסקה הפנימית אף לדעת רב יהודה הסנדל טמא. ושואלים: אבל אם נפסקה הרצועה החיצונה מאי מה דין הסנדל — טהור, אי הכי, אדתני אם כך, עד שהוא שונה בהמשך הדברים: נפסקה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, ניפלוג בדידה שיחלוק בהלכה זו עצמה באופן זה: במה דברים אמורים — שנפסקה הפנימית, אבל אם נפסקה החיצונה — טהור הסנדל! אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו מתפרשת בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים ונפרש את האמור בה "נפסקה שניה" — אוזן חיצונית שניה. כדי שלא לשבור לסתור את דבריו של ר' יוחנן.

15 כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל מסר שאמר רב חנן בר אבא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהודה. ור' יוחנן אמר: אין הלכה כשיטת ר' יהודה. ומקשים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך שאין הלכה כר' יהודה? והא והרי ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא לשיטת ר' יהודה, שמע מינה למד מכאן כי כשיטת ר' יהודה סבירא ליה סבור הוא! ומתרצים: אמוראי נינהו אמוראים הם שנחלקו בדבר ואליבא ועל פי שיטת ר' יוחנן נחלקו.

16 ב בהקשר עם ההלכה הקודמת מביאים, תנן התם שנינו במשנה שם במסכת כלים: כל כלי בעלי בתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו, שיעורן כדי להטהר בנקב כגודל רמונים. בעי שאל חזקיה: ניקב הכלי בחור שגודלו כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב בצידו כמוציא זית וסתמו, וכן הלאה עד שהשלימו באותם נקבים לכדי מוציא רימון, מהו דינו? האם נאמר שבסך הכל הלא ניקב הכלי בכמוציא רימון וטהור, או כיון שלא היתה נקיבתו בבת אחת, ובכל פעם לא ניקב כשיעור עדיין טמא הוא?

17 אמר ליה לו ר' יוחנן תלמידו: רבי, והלא שנית לנו שסנדל טמא מדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה שעדיין הוא טמא מדרס. נפסקה הרצועה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ואמרינן ואמרנו לך: מאי שנא במה שונה דין הראשונה שאם נקרעה עדיין הוא טמא — דהא קיימא שהרי עדיין מצוייה השניה, ואם כן כאשר נקרעה השניה נמי גם כן הרי מתקנה מתוקנת הראשונה ורק אוזן אחת קרועה! ומדוע נטהר הסנדל ממדרס?

18 ואמרת לן עליה לנו על כך שטעם הטהרה הוא משום שפנים חדשות באו לכאן. שהסנדל שתיקנו את שתי אוזניו שוב אינו נחשב כסנדל הראשון, אלא כסנדל חדש, ואם כן הכא נמי כאן גם כן בכלי שניקב כמה פעמים ובכל פעם סתמו מחדש נאמר כי פנים חדשות באו לכאן וייטהר.

19 התפעל חזקיה מר' יוחנן שפתר לו את השאלה מדבריו שלו, קרי עליה קרא עליו ואמר: לית דין בר אינש אין זה בן אדם אלא מלאך. איכא דאמרי יש שאומרים שאמר עליו: כגון דין בר אינש זה הוא אדם. ובדומה קצת אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל ר' פנחס בן יאיר שהראו בינה יתירה אלא כשאר חמורים רגילים.

20 ג ועוד שנינו במשנה שקשרי נודות נאדות יין ושמן אינם נחשבים כקשרים של קיימא ומותר לעשותם בשבת. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית ליה תרתי אוני שיש לו לנאד שתי אוזניים, פתחים, שכן מהו דתימא שתאמר: חדא מינייהו בטולי מבטל לה אחת מהן מבטל אותה ורוצה שהקשר בה יהא קשר קבוע, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כך.

21 עוד שנינו במשנה שאף מותר לקשור בגד על קדירה של בשר לכסותה. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית שיש לה לקדירה שלאכא שרוך הקושר פתח נוסף שיש בה בקדירה זו, מהו דתימא שתאמר כי מאחר ובדרך כלל די בפתח אחד ולכן בטולי מבטל לה מבטל הוא אותו, את הקשר שבקדירה על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן.

22 ד עוד שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שקושרה לחבל בשבת לפני הבהמה לרוחב הפתח בשביל שלא תצא. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, ומדוע לא יותר לו לעשות כן? ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית שיש לה לאותו פתח תרתי איסרי שני קשרים, ומכיון שכן מהו דתימא שתאמר