ביאור שטיינזלץ על שבת כ״ז

1 מנא ליה מנין לו שהיא מקבלת טומאה? ומשיבים: לדעתו נפקא יוצא, נלמד דבר זה מהכתוב בטומאת שרצים "או בגד או עור או שק" ויקרא יא, לב, שהתוספת "או" באה לכלול בתוכה גם פריטים שאינם מוגדרים בעצם המלה "בגד". דתניא שכן שנינו בברייתא: ממה שנאמר "בגד" אין לי להבין אלא כפשטו בגד שלם ממש, ואולם אריג של שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים מניין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "או בגד".

2 ושואלים: ואביי האומר שלדעת הכל שאר בגדים אינם מקבלים טומאה כלל, אם כן המילים "או בגד " מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, ומה בא ביטוי זה להוסיף? ומשיבים: מיבעי ליה צריך הוא לו לרבות פיסת אריג קטנה בת שלש על שלש אצבעות בצמר ופשתים שלמרות היותה קטנה כל כך הריהי מטמא בטומאת שרצים.

3 ורבא סבור שאין צורך שידון המקרא במפורש בנושא זה, שכן גלי רחמנא גבי גילה הכתוב אצל נגעים שדבר זה נחשב לבגד, והוא הדין לטומאת שרצים.

4 ואביי סבור שאין ללמוד מדיני נגעים על דיני שרצים, שכן איכא למיפרך אפשר לפרוך, לשבור את ההשוואה בדרך זו: שכן מה להשוואה עם הנגעים שחמורים דיני טומאת נגעים, שכן אפילו שתי וערב בלבד מטמא בהם, מה שאין כן בטומאת שרצים, ולכן אף פיסות קטנות מיטמאות בנגעים.

5 ואידך האחר, רבא אומר: אי סלקא דעתך אם יעלה על דעתך לומר כי הנגעים חמירי חמורים, אם כן לכתוב רחמנא גבי תכתוב התורה אצל שרצים וליתו ויבואו, יילמדו הנגעים מינייהו מהם, שהרי סוף סוף מושווים שני הדינים בתורה ופשוט היה יותר לכתוב במפורש בדיני שרצים וללמוד מהם. ומאחר שאין הדבר כך הרי זו הוכחה שאפשר ללמוד דיני שרצים מנגעים.

6 ואידך והאחר, אביי אומר כי טענה זו אינה מבוססת מעיקרה כי נגעים משרצים לא אתו אינם באים, נלמדים דאיכא למיפרך שכן יש אפשרות לפרוך, לשבור לימוד ולהקשות: מה לטומאת שרצים שחמורה היא מטומאת נגעים, שכן השרץ מטמא אפילו בגודל עדשה, מה שאין כן בשאר טומאות. ולכן הוצרכו הכתובים גם בשרצים וגם בנגעים.

7 א אמר אביי: האי זה התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי מוציא, חולק, על תנא אחר מבית מדרשו של ר' ישמעאל. דתני שכן שנה התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל: ממה שנאמר "בגד" אין לי להבין אלא כפשטו בגד צמר ופשתים שהוא המקבל טומאה, ואולם מניין לרבות בגד העשוי מצמר גמלים או מצמר ארנבים, או נוצה שיער של עזים וכן השירין והכלך והסריקין מיני משי שכולם מקבלים טומאה? — תלמוד לומר: "או בגד" שבאה המלה "או" לרבות ולכלול את כל מיני האריגים.

8 ואילו רבא אמר: אין צורך לומר שיש פה מחלוקת בין תנאים מבית מדרש אחד, אלא: כי לית ליה להך כאשר אין לו לזה התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל שהוזכרה דעתו קודם, טומאה בשאר בגדים, הרי זה רק כאשר מדובר בפיסת אריג של שלש על שלש אצבעות, אבל אריג של שלשה על שלשה טפחים אית ליה יש לו אף הוא סבור כי הוא מקבל טומאה. והדברים הקודמים היו למעט בגד קטן מקבלת טומאה, וכאן המדובר בבגד גדול יותר של שלושה על שלושה טפחים.

9 ושואלים: והא והרי רבא הוא שאמר מקודם בשלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים לר' שמעון בן אלעזר אית ליה יש לו, הוא סבור שהוא מקבל טומאה, ואילו לתנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל לית ליה אין לו, אינו סבור שהם מקבלים טומאה! ומשיבים: הדר ביה חזר בו רבא מהדעה ההיא כדי להשוות שיטות תנא דבי ר' ישמעאל. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר, כי הא אימרה זו רב פפא אמרה, ולא רבא, אלא כיון שהיה רב פפא תלמיד מובהק של רבא, ייחסו את דבריו אלה לרבו.

10 רב פפא עצמו הבין את דברי תנא דבי ר' ישמעאל הראשונים ואמר באופן שונה לגמרי, שלדעתו אותו לימוד מדיני נגעים שאמר שאף כל הבגדים האמורים בתורה סתם הם צמר ופשתים, הוא לענין דיני כלאים שעטנז, שאסרה התורה ללבוש בגדים שיש בהם שני סוגי חוטים. ורצה להוכיח שאין דין שעטנז אלא בצמר ופשתים בלבד. ושואלים: לשם מה צריך הוא ללימוד זה על איסור כלאים והלא זה שהאיסור הוא בצמר ופשתים בהדיא כתיבי ביה במפורש כתובים בו, כאמור: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" דברים כב, יא. ומשיבים: בכל זאת דרוש היה לימוד נוסף כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה שאיסור שעטנז הוא רק בצמר ופשתים, הרי זה דווקא כאשר משתמש הוא בהם יחד בדרך לבישה, אבל בהעלאה כשמניח עליו בגדים כאלה, ואינו לובשם כל תרי מיני שני מינים אסור, והיה צורך להוכיח ש"בגד" האמור כאן הוא רק מצמר ופשתים.

11 טענה זו נדחית: ולאו והאם לא קל וחומר הוא? שכן יכול אתה לומר: מה לבישה דקא מיתהני כולי גופיה שנהנה כל גופו מהכלאים, אמרת שצמר ופשתים — אין כן נכלל באיסור, אבל מידי אחרינא דבר אחר לא נכלל באיסור. העלאה של הבגד בלבד לא כל שכן שלא נחמיר בה יותר? אלא ודאי שההלכה שיוחסה לרב פפא בדותא היא, והוא לא אמרה.

12 ג רב נחמן בר יצחק אמר אף הוא כי אותם דברי תנא דבי ר' ישמעאל לא נאמרו לענין דיני טומאה אלא בנושא אחר! שלדעתו בא התנא דבי ר' ישמעאל לומר כי כשם שבדיני נגעים בגדים הם צמר ופשתים בלבד אף כל

13 לאתויי להביא דין ציצית, שאין חובת ציצית אלא בחומרים אלה. ושואלים: לשם מה יש צורך בלימוד זה, והרי ציצית בהדיא במפורש כך כתיב נאמר בה "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" דברים כב, יא, וכתיב ונאמר בפסוק הסמוך "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה "ומסמיכות זו למדנו שמצות גדילי הציצית היא רק בדברים שיש בהם דין שעטנז. על כך משיב רב נחמן בר יצחק שאין הדבר ברור כל כך, כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כדברי רבא, שרבא רמי השליך הראה סתירה בין דברים: שכן מצד אחד כתיב נאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" במדבר טו, לט, ונראה מכאן שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, שמאותו אריג שממנו נעשה הבגד יש לעשות את חוטי הציצית. ואילו בספר דברים כתיב נאמר בהיקש לדיני שעטנז "צמר ופשתים יחדו", הרי שהציצית נעשית רק מחמרים אלה, ואם כן הא הרי כיצד אתה מיישב בין הכתובים? אלא אומר רבא: פתילים העשויים מצמר ופשתים פוטרין את הבגד ומקיימים בו חובת ציצית בין במינן בבגד העשוי מצמר או פשתים, בין שלא במינן. ואילו שאר מינין במינן פוטרין הם ואילו שלא במינן אין הם פוטרין. ואם כן, סלקא דעתך היה עולה על דעתך לפרש כשיטת רבא, על כן קא משמע לן השמיע לנו תנא זה שרק בצמר ופשתים יש חיוב ציצית ולא בחמרים אחרים.

14 א אמר רב אחא בריה בנו של רבא את רב אשי: לדעת התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל, מאי שנא מה שונה, משום מה לענין טומאה דמרבי שהוא מרבה גם שאר בגדים מחוץ לצמר ופשתים — דכתיב שכן נאמר "או בגד" שהוא לשון ריבוי ותוספת, הכא נמי לימא כאן, בענין ציצית, גם כן יאמר לרבות שאר בגדים מהכתוב "כסותך אשר תכסה בה "הכולל כל מיני בגדים. ענה לו רב אשי: הריבוי ההוא נצרך למטרה אחרת — לאתויי להביא, לרבות כסות סומא עיוור הוא דאתא שבא מקרא זה שאף היא חייבת בציצית. דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר בציצית: "והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה'" במדבר טו, לט, ומן האמור "וראיתם" למדנו שבא הכתוב למעט ולומר: פרט לכסות לילה שאינה נראית, ולכך אינה חייבת בציצית. וממשיך התנא: אתה אומר שבא הכתוב ללמד פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא שאף הוא אינו יכול לקיים "וראיתם אותו"? על כן בא הנימוק: כשהוא אומר בספר דברים "כסותך אשר תכסה בה " הרי אף כסות סומא אמור, שהרי אף הוא מתכסה בכסות, הא הרי אם כן מה אני מקיים את המיעוט "וראיתם אתו" — הרי זה בא למעט ולומר פרט לכסות לילה.

15 ושואלים: מאחר שיש פסוק אחד הבא לרבות, ופסוק אחר הבא למעט, אם כן מה ראית לרבות סומא בחיוב ציצית ולהוציא כסות לילה? ומשיבים: מרבה אני את כסות הסומא שישנה בראייה לפחות אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אף אצל אחרים.

16 ושואלים: ואימא ואמור שריבוי זה לא לענין סומא אלא לרבות שאר בגדים שאינם צמר ופשתים, ולחייבם בציצית הוא בא, כדברי רבא? ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר כי כאשר הוא קאי עומד ודן בבגד צמר ופשתים הרי הוא ודאי מרבה בגד אחר שאף הוא צמר ופשתים, ולכן יש ללמוד מכאן ריבוי לענין כסות סומא, העשויה מצמר ופשתים. ואולם כאשר הוא קאי עומד ודן בענין צמר ופשתים שיהיה מרבה שאר בגדים בו?! אלא ודאי אין הלימוד לענין זה.

17 ב וחוזרים שוב לשיטת ר' שמעון בן אלעזר שפסל אפילו מטליות קטנות מלשמש כסכך מטעם שהן מקבלות טומאה. אמר אביי: ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. ומפרטים: ר' שמעון בן אלעזר הא דאמרן זה שאמרנו. וסומכוס — דתניא שכן שנינו בברייתא: סומכוס אומר הסוכה שסיככה בסכך העשוי מחוט טווי — פסולה מפני שהחוט הטווי מטמאה בנגעים.

18 כמאן כשיטת מי היא דעת סומכוס זו — כי האי כמו שיטת זה התנא, דתנן ששנוייה משנה: שתי וערב מטמא בנגעים מיד לאחר טוייתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: השתי מיטמא רק משישלה מן היורה שבה מבשלים אותו, ורק הערב מיטמא מיד. ואילו האונין של פשתן פשתן בלתי מעובד מקבלים טומאה משיתלבנו בתנור, ויהיו לפחות מוגמרים למחצה. וסומכוס תלמידו של ר' מאיר מחזיק בשיטתו.

19 ג משנה כל דבר היוצא מן גוף העץ עצמו אין מדליקין בו בשבת תוספות, לפי שאין בעירתו יפה, אלא פשתן. והוסיפו אגב כך: וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, שאם היה מת מצוי בתוך בית או אהל העשויים מכל דבר הבא מן העץ, אף על פי שכל אשר בבית נטמא, האהל עצמו לא נטמא, אלא רק אם היה עשוי מפשתן, שרק הוא מקבל בעצמו טומאה עם היותו אהל המת.

20 ד גמרא במשנה הוזכר הפשתן כאחד החומרים היוצאים מן העץ. ושואלים: מנלן מנין לנו שפשתן איקרי נקרא "עץ"? שהרי לפי צורתו החיצונית אינו דומה כלל לעץ! אמר מר זוטרא: דבר זה ממה שאמר קרא הכתוב: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" יהושע ב, ו.

21 ד שנינו במשנה כי כל היוצא מן העץ אינו מטמא בטומאת אהלים, אלא הפשתן לבדו. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? אמר ר' אלעזר: גמר למד גזירה שווה מזהות המילים "אהל" "אהל" שבענין טומאה