ביאור שטיינזלץ על שבת קמ״ו

1 שבא הנחש על חוה כשפתה אותה לאכול מעץ הדעת הטיל בה זוהמא, וזוהמה זו נשארה קיימת בכל בני האדם, אלא ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן, ואילו גוים כיון שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן. אמר ליה לו ר' אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: גרים מאי מה? כיצד תסביר את ביטול זוהמתן? אמר ליה לו רב אשי: אף על גב דאינהו אף על פי שהם עצמם לא הוו היו בהר סיני מכל מקום מזלייהו הוו מזלם היה. דכתיב שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" דברים כט, יג–יד — להביא את הגרים.

2 ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ר' אבא בר כהנא שאמר: עד שלשה דורות לא פסקה אותה זוהמא מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, שלא היה הגון. יצחק הוליד את עשו, ורק יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי, הרי שהוא סבור שפסקה זוהמה מאבות האומה עוד לפני מעמד הר סיני.

3 א משנה שובר אדם בשבת את החבית כדי לאכול הימנה גרוגרות תאנים יבשות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של חבית כדי להוציא ממנה את היין, אלא מורידים את המגופה כולה, שעל ידי כך אינו יוצר פתח חדש, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים מתירין, ואולם אף הם הגבילו את הדבר אמרו שלא יקבנה למגופת החבית מצדה. ואם היתה נקובה כבר, מכל מקום לא יתן עליה שעוה לסתום את הנקב, מפני שבשעת נתינת השעוה הוא ממרח ועושה מלאכה אסורה של הממחק. אמר ר' יהודה: מעשה כעין זה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בעיר ערב, ואמר: חוששני לו שמא נתחייב על ידי כך בקרבן חטאת .

4 ב גמרא אמר ר' אושעיא: לא שנו שמותר לשבור את החבית אלא כשהיו התאנים דרוסות ודבוקות זו לזו בחזקה, שכיון שמותר לו לקחת כלי לחתוך ולהפריד את התאנים הדבוקות, אף מותר לו להשתמש בכלי זה בשבירת החבית, אבל אם היו התאנים מפורדות — לא, שאסור לו לטלטל כלי לצורך פתיחת החבית בלבד. ושואלים: וכי מפורדות אסור לפתוח?

5 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם את החבית של יין ומתיז ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש משום טלטול ומשום יצירת כלי, והרי שמותר לטלטל בשבת כלי רק לצורך פתיחת החבית! ומתרצים לשיטת ר' אושעיא: הברייתא ההיא של רבן שמעון בן גמליאל כשיטת רבנן חכמים היא, ואילו מתניתין משנתנו לשיטת ר' נחמיה היא, שאמר שאסור לטלטל כל כלי בשבת אלא לצורכי מלאכתו המיוחדת לו בלבד.

6 ושואלים: ומאי דוחקיה ומה דוחקו של ר' אושעיא לאוקמי מתניתין להעמיד את משנתנו כדעת היחיד של ר' נחמיה ובתאנים דרוסות דווקא? לוקמה שיעמידנה אף במפורדות ורבנן וכשיטת חכמים! אמר רבא, מתניתין קשיתיה משנתנו היתה קשה לו: מאי איריא דתני מה שייך דווקא ששנה "גרוגרות"? ליתני שישנה "פירות" סתם! אלא שמע מינה למד ממנה שדיבר בגרוגרות דרוסות דווקא, משום שלצורכן מותר לו לטלטל כלי ואגב כך גם לפתוח בו את החבית.

7 ג תניא חדא: שנויה ברייתא אחת: חותלות סלים קלועים וסגורים של גרוגרות ושל תמרים — מתיר בשבת את קשר הסל, ומפקיע פותח את הקליעה, וחותך. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, והרי זו סתירה בין הברייתות! ומתרצים: לא קשיא אין הדבר קשה, הא זו הברייתא המתירה — כשיטת רבנן חכמים היא, ואילו הא זו הברייתא האוסרת — לשיטת ר' נחמיה. דתניא שכן שנינו בברייתא שר' נחמיה אומר: אפילו תרווד כף גדולה ואפילו טלית, ואפילו סכין — אין ניטלין בשבת אלא לצורך תשמישן המיוחד להם, ואסור לטלטל סכין כדי לחתוך את חותלות הפירות.

8 בעו מיניה שאלו ממנו התלמידים מרב ששת: מהו הדין לענין ההיתר למיברז חביתא בבורטיא בשבתא לנקוב חבית ברומח בשבת, האם לפיתחא קמיכוין, ואסיר לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור, או דילמא שמא: להראות עין יפה קמיכוין, ושרי הוא מתכוין, ומותר? אמר להו להם רב ששת: לפיתחא קא מכוין, ואסיר לעשות פתח בחבית הוא מתכוין, ואסור.

9 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם בשבת חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף, ומדוע אם כן אסר רב ששת לפתוח חבית אחרת ברומח? ענה להם: התם שעל יד כך מקלקל את החבית, ודאי לעין יפה קמיכוין הוא מתכוון, ומראה שהוא שובר חבית במיוחד עבור אורחים אלה, ואולם הכא בנקיבת חבית אחרת ברומח — אם איתא יש מקום לומר שלעין יפה קמיכוין הוא מתכוין אם כן לפתוחי מיפתח שיפתח את מגופתה, ומאחר שרק נוקבה אינו מראה בכך רוחב לב, אלא כוונתו לעשות חור קטן דווקא.

10 ד שנינו במשנה שלדעת ר' יהודה אין נוקבין מגופה של חבית בשבת וחכמים מתירים. אמר רב הונא: מחלוקת זו היא רק באופן שרוצה לעשות נקב למעלה, בראש המגופה, אבל אם רוצה לעשות נקב מן הצד — לדברי הכל אסור, שכן דרך לנקוב לפעמים חבית מתחת למגופה באופן זה. והינו דקתני וזהו ששנינו: "לא יקבנה מצדה". ואילו רב חסדא אמר: מחלוקת זו היא באופן שרוצה לעשות את הנקב מן הצד, אבל כאשר רוצה לעשות אותו על גבה — לדברי הכל מותר. והא דקתני וזו ששנינו "לא יקבנה מצדה" — התם שם מדובר בנוקב בגופה של החבית עצמה ולא במגופה.

11 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין נוקבין נקב חדש בשבת בכל כלי, ואם בא להוסיף ולהרחיב נקב ישן — מוסיף. ויש אומרים: אף אין מוסיפין. ושוין כולם בדעתם, ואף האוסרים מודים שנוקבין נקב ישן שנסתם אפילו לכתחילה. ולשיטת התנא קמא הראשון שואלים: מאי שנא במה שונה נקיבת נקב ישן שנסתם שמותר מנקב חדש שלא הותר לעשותו — משום דקא שבכך הוא מתקן פיתחא פתח, ואולם אם כן הרי באוסופי נמי קא בהוספת והגדלת נקב הרי גם כן הוא מתקן פיתחא פתח!

12 אמר רבה: לאמיתו של דבר אף עשיית הנקב הראשונה אינה אסורה, כי דבר תורה — כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כדוגמת נקב שבחבית שאינו עשוי אלא להוציא — אינו פתח, ורבנן הוא דגזור וחכמים הם שגזרו שלא לעשות נקב בכלי משום שדומה הדבר לנקב בלול של תרנגולין, ונקב זה שבלול אסור מן התורה שהוא פתח גמור העשוי להכניס ולהוציא, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא שעשוי להכניס אויר ולהוציא חום. ולכן אף שנינו שאם בא להוסיף ולהרחיב נקב קיים — מוסיף, שאין מקום לגזור כאן משום לול, שכן אוסופי להוסיף ודאי בלול של תרנגולים — לא אתי לאוסופי יבוא להוסיף

13 משום ריחשא שרצים שלא יכנסו דרכו ללול. ומה ששנינו שיש אומרים שאין מוסיפים, אף הם טעמם משום גזירת לול תרנגולים, והם מסבירים: זימנין פעמים שלא תקניה מעיקרא תקנו מתחילה לנקב זה, ואתי לארוחי ביה ובא לעשותו מרווח יותר, שרק על ידי הרחבה זו נעשה הפתח ראוי לשימוש. ונמצא שבאותו זמן נעשה הפתח. דרש רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים.

14 א בברייתא שנינו: ושוין בדעתם המחמירים למקילים שלדעת הכל נוקבין בשבת נקב ישן שנסתם לכתחלה. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לא שנו שנוקבים אלא במקום העשוי לשמר להוציא את היין מן השמרים, לסננו, אבל אם היה עשוי לחזק את הכלי — אסור גאונים. ושואלים: היכי דמי איך בדיוק נחשב לשמר, היכי דמי איך בדיוק נחשב לחזק? אמר רב חסדא: אם נוקב בחבית למעלה מן היין — זהו לשמר, ואם נוקב למטה מן היין — זהו לחזק. רבא אמר: למטה מן היין נמי גם כן זהו נחשב לשמר. והיכי דמי ואיך בדיוק נחשב לחזק — כגון שניקבה החבית למטה מן השמרים.

15 אמר ליה לו אביי לרבא: תניא דמסייע שנויה ברייתא שמסייעת לך, לשיטתך, שפתח דינו תמיד כפתח אלא אם כן מוכח באופן שאין בו ספק, שאינו משמש עוד לצורך זה. ששנינו: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבתוכה מקבל כל בעל בית, נוסף לחלקו בחצר, גם ארבע אמות ליד כל פתח של ביתו. ואמרו: כי בית סתום, שסתמו אחד מפתחיו — יש לו ארבע אמות לאותו פתח, כיון שהפתח עשוי לחזור ולהפתח, ורק אם פרץ את פצימיו מזוזותיו של הפתח וסתמו, בטלה תורת פתח לגמרי — ואין לו ארבע אמות, שפריצת הפצימים מוכיחה שביטל פתח זה לחלוטין. וכן בדיני טומאה: בית שהיה בו מת מטמא רק כנגד פתחיו, ואף בית סתום שסתם את פתחו — אינו מטמא את כל סביביו, אלא כנגד פתחו בלבד, ואולם אם פרץ את פצימיו שוב אין כאן פתח — ובית זה מטמא כל סביביו במגע כקבר סתום.

16 ב בענין גובתא קנה שמכניסים בנקב החבית להוציא משם את היין, רב אסר ושמואל שרי התיר. ומפרטים: מחתך לכתחלה ומתקין קנה זה — דכולי עלמא הכל לא פליגי נחלקו שאסור, לפי שיש בכך עשיית כלי ממש. אהדורי — דכולי עלמא לא פליגי דשרי להחזיר למקומו קנה מוכן, הכל אינם חלוקים שמותר. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה דחתיכה ולא מתקנא כשהקנה חתוך ואינו מותקן. מאן דאסר מי שאוסר, רב סבור כי גזרינן דלמא אתי למיחתך גוזרים אנו שמא יבוא לחתוך לכתחלה קנה לצורך זה. ומאן דשרי ומי שמתיר, שמואל סבור כי לא גזרינן אין אנו גוזרים.

17 ומעירים: מחלוקת רב ושמואל בענין זה הריהי כתנאי כתנאים, שכבר נחלקו בדבר זה. ששנינו: אין חותכין שפופרת של קנה ביום טוב, ואין צריך לומר שאסור לחותכה בשבת. ואם היתה חתוכה כבר אלא שנפלה ממקומה — מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר שמותר להחזירה ביום טוב. ור' יאשיה מיקל.

18 ושואלים: ר' יאשיה אהייא על מה מוסבים דבריו, אילימא ארישא אם תאמר שהוא מדבר על ראש הברייתא, בענין חיתוך שפופרת — איך הוא מיקל, הא קמתקן מנא הרי בכך הוא מתקן כלי וכיצד יתיר מלאכה ממש? אלא תאמר כי הוא מדבר אסיפא על הסוף בענין החזרת השפופרת שנפלה למקומה — והלא התנא קמא נמי מישרא קשרי הראשון גם כן מתיר, ומה יש להקל עוד בדבר? אלא ודאי באופן דחתיכה ולא מתקנא איכא בינייהו שחתוכה ואינה מותקנת יש ביניהם מחלוקת, שמר סבר חכם זה, התנא קמא סבור: גזרינן גוזרים אנו איסור בכך. ומר סבר וחכם זה, ר' יאשיה סבור: לא גזרינן אין אנו גוזרים. ומסכמים: דרש רב שישא בריה בנו של רב אידי בפומבי משמיה משמו של ר' יוחנן: הלכה כר' יאשיה.

19 ג ועוד שנינו במשנה שאם היתה החבית נקובה — אסור לסתום אותו נקב בשעוה. ושנינו שנחלקו אמוראים אם מותר לסתום נקב במישחא שמן, שרב אסר, ושמואל שרי התיר. ומסבירים: מאן דאסר מי שאוסר, רב — לדעתו גזרינן גוזרים אנו איסור אף בשמן משום שעוה. ומאן דשרי ומי שהתיר, שמואל — לדעתו לא גזרינן אין אנו גוזרים בשמן משום שעוה. אמר ליה לו רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: איך מביאים משם רב לאסור סתימת נקב החבית בשבת בשמן, והלא בפירוש אמרת לן משמיה לנו משמו של רב כי מישחא שרי שמן מותר לסתום בו!

20 ומביאים עוד מה שאמר טבות רישבא הצייד שכך אמר שמואל: האי טרפא דאסא עלה זה של הדס — אסור לשים אותו כמרזב בנקב חבית. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? רב יימר מדפתי אמר: גזירה היא שגזרו משום החשש שמא יבוא לעשות מרזב ממש לצורך זה. רב אשי אמר: גזירה היא שמא יקטום לצורך זה עלה מענף ההדס. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה באופן דקטים ומנחי שקטומים העלים מכבר ומונחים, ואינו צריך לקטום עלים נוספים לצורך זה, שבמקרה כזה מתיר רב אשי, ולדעת רב יימר אף בכגון זה אסור.

21 ד ודבר נוסף שנחלקו בו רב ושמואל: בי סדיא לבדים שנוהגים בדרך כלל לשבת עליהם, אבל אפשר גם להתעטף בהם, שנחלקו חכמים אם מותר בשבת להתעטף בהם ולהעבירם ממקום למקום דרך רשות הרבים, רב אסר ושמואל שרי מתיר. ומפרטים: בלבדים רכין — דכולי עלמא לא פליגי דשרי הכל אינם חלוקים שמותר שהם כשאר לבושים. בקשין — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שאסור. כי פליגי כאשר נחלקו — היה זה במיצעי בממוצעים: מאן דאסר מי שאוסר, רב הרי זה משום שלדעתו הלובש בגדים אלו — מיחזי כמשוי נראה כנושא משא, ומאן דשרי ומי שמתיר, שמואל הרי זה משום שלדעתו לא מיחזי כמשוי נראה כנושא משא, אלא כמלבוש.

22 ומעירים: והא ודבר זה של רב לאו לא בפירוש איתמר נאמר על ידו אלא מכללא איתמר מכלל דברים אחרים שנהג נאמר, הובן שזו דעתו. שרב איקלע לההוא אתרא הזדמן למקום אחד שלא הוה ליה רווחא היה לו רווח מספיק בתוך הבית, ולכן נפק יתיב יצא וישב בכרמלית. אייתו ליה בי סדיא הביאו לו לבדים דרך מלבוש, ולא יתיב ישב על לבדים אלה. מאן דחזא מי שראה מעשה זה סבר שאינו יושב עליהם משום דבי סדיא שלבדים אסור לטלטלם כך, ולא היא, אין הדבר כן, שהלא רב אכרוזי להכריז היה הולך ומכריז: בי סדיא שרי לבדים מותרים לטלטלם בדרך זו, ואולם משום כבוד רבותינו שהיו באותו מקום לא ישב עליו, שלא רצה שישב הוא במקום גבוה ומכובד יותר משלהם. ומעירים: ומאן נינהו ומי הם רבותינו אלה — רב כהנא ורב אסי שהיו תלמידים וחברים של רב.

23 ה משנה נותנין תבשיל לתוך הבור הריק בשביל שיהא שמור מפני החום, ואת המים היפים לשתיה מכניסים בכלי ואותו נותנים בתוך המים הרעים, בשביל שיצננו המים הטובים. וכן נותנים את הצונן בחמה בשביל שיחמו המים. ועוד אמרו: מי שנשרו נפלו כליו בגדיו בלכתו בדרך במים — מהלך בהן ואינו חושש משום סחיטה וכיבוס. הגיע לחצר החיצונה של מקום שאפשר לשמור בו חפצים — שוטחן את הבגדים הללו בחמה להתייבש, אבל לא כנגד העם שיחשדוהו שכבסם בשבת.

24 ו גמרא על ההלכה ששנינו במשנה שנותנים תבשיל בבור תוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שמותר! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: ניגזר נגזור איסור בכך משום אשוויי השוואת, יישור גומות בבור שבא לשים בו את התבשיל, שהיא מלאכה אסורה בשבת, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אוסרים משום כך.

25 ועוד שנינו במשנה שמכניסים בשבת את המים היפים ברעים כדי לצננם. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שמותר! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה הסוף, ההמשך, היה נצרך לו שמותר להטמין את הצונן בחמה, ותוהים: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט, מובן מאליו! ומסבירים, מהו דתימא שתאמר: ניגזור דילמא אתי לאטמוני שמא יבוא להטמין ברמץ אפר חם, שגם כך מחמם את המים ולא על האש ממש, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין גוזרים עד כדי כך.

26 ז שנינו במשנה שמי שנשרו בגדיו בלכתו בדרך במים שמהלך בהם, ואינו חושש משום סחיטה וכיבוס, ושוטחם בחמה לייבשם, אבל לא כנגד העם, כדי שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת. ובקשר לזה מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים לעשות דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים אסור לעשותו, שלא הבדילו חכמים בדבר. ולכאורה תנן משנתנו ששנינו בה ששוטחן בחמה אבל לא כנגד העם היא בניגוד לשיטה זו! ומסבירים: תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין וכדברי רב יהודה בשם רב.

27 אמר רב הונא