ביאור שטיינזלץ על שבת קמ״א

1 דאית שיש לה רירי רירים.

2 והא דקתני וזו ששנינו "ונוטלין מלפני בהמה שפיה רע" — אף הוא כוונתו בחמור, ואומרים שפיהו רע — דלא דייק ואכיל שאינו מדקדק ואוכל הכל. "ונותנין לפני בהמה שפיה יפה" — מדובר בפרה, דדייקא ואכלה שמדקדקת במה שאוכלת.

3 א משנה הקש שהיה צבור ומונח על גבי המטה ורצה אדם לשכב עליו — לא ינענענו בידו, שקש זה מן הסתם מוקצה הוא להסיק בו, אלא מנענעו ומיישרו בגופו, וכיון שלא עושה טלטול כדרכו — מותר. ואם היה קש זה מוכן למאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין שברור שהניחו את הקש על המטה כדי לישון עליו — שוב אינו מוקצה, ומנענעו אפילו בידו.

4 הלכה אחרת אמרו: מכבש שכובשין בו את הכביסה הלחה ליבשה ולגהצה, זה של בעלי בתים שאינו מהודק כל כך ואין צורך בו במלאכת אומן — מתירין בשבת להוציא ממנו בגדים, אבל לא כובשין בו בגדים בשבת. ושל כובסין שמיוחד למלאכה וקשירתו והתרתו מעשי אומן הן — לא יגע בו. ר' יהודה אומר: אם היה מכבש זה של כובס מותר מערב שבת במקצת — מתיר את כולו בשבת ושומטו לבגד שבתוכו.

5 ב גמרא לענין טלטול מוקצה הביאו את מה שאמר רב נחמן : האי פוגלא צנון זה שהיה טמון בתוך העפר, אם היה טמון מלמעלה למטה, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי מותר להוציאו בשבת, לפי שבאופן כזה אינו מטלטל את העפר בשעת הוצאת הצנון ממנו. אבל אם היה הצנון טמון בעפר מלמטה למעלה, שהצד הרחב למטה — אסיר אסור.

6 אמר רב אדא בר אבא, אמרי בי אומרים בני בית מדרשו של רב: תנינא שנינו שלא כדברי רב נחמן. שנאמר במשנתנו שהקש שעל גבי המטה — לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין — מנענעו בידו. שמע מינה למד מכאן כי טלטול מן הצד שלא במעשה בידים ממש — לא שמיה אין שמו, אינו נחשב טלטול: ומסכמים, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

7 ג ודרך אגב הביאו דבר דומה במקצת. אמר רב יהודה: הני פלפלי, מידק חדא חדא בקתא דסכינא פלפלים אלה, לדוכם אחד אחד בקת הסכין — שרי מותר, תרתי שנים — אסיר אסור, שנראה הדבר כמלאכה. רבא אמר: כיון דמשני שמשנה ועושה שלא בדרך המקובלת — אפילו טובא נמי הרבה גם כן מותר.

8 ועוד אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא — לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק מי שמתרחץ במים — שינגב עצמו בראשונה מיד כשיוצא, ואחר יעלה לחוף. שאם ישארו המים עליו דילמא אתי לאתויי שמא יבוא להביא את טיפות המים שעליו ארבע אמות בכרמלית.

9 ושואלים אי הכי אם כך, שאתה חושש לטלטול המים, כי קא נחית נמי, קא דחי כאשר יורד למים גם כן, נדחה מכחו חלק מן המים ארבע אמות בנהר, ואסיר ואסור! ומשיבים: על דבר היוצא רק מכחו בכרמלית, כיון שאינו עושה מעשה בעצמו אלא הדבר בא רק מכוחו־מסיבתו, ובנהר שאינו אלא כרמלית שאיסורה רק מדברי סופרים — לא גזרו בה חכמים.

10 ד ועוד גזירה הדומה לכך אמר אביי, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו — מקנחו בשבת בקרקע, ואין מקנחו בכותל.

11 אמר רבא: מאי טעמא מה טעם בכותל לא יקנח? משום דמיחזי שנראה כבונה, שמוסיף טיט לכתלים, ואולם הא זה בנין של חקלאה שדה הוא, ואינו דומה כלל לבניה ממש, ואין לחוש בכגון זה.

12 אלא אמר רבא להיפך: מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע. וטעמו של דבר — משום החשש דילמא אתי לאשוויי שמא יבוא להשוות, ליישר גומות שבקרקע, אגב ניקוי הרגל.

13 איתמר נאמר שהיתה מחלוקת אמוראים בדבר: מר בריה בנו של רבינא אמר: אחד זה ואחד זה, בין בכותל בין בקרקע — אסור לקנח את הטיט. רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה — מותר.

14 ושואלים: ולשיטת מר בריה בנו של רבינא במאי מקנחי ליה במה מקנחים אותה את הרגל? ומשיבים: אף לשיטתו יש היתר, מקנחי ליה מקנח אותה בקורה המוטלת בארץ.

15 אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא אל ישב אדם בשבת על פי הלחי, שעושים פס צר בפתחו של מבוי שאינו מפולש כדי שיהא כעין מחיצה סמלית להתיר את הטלטול בו. וטעמו של דבר: דילמא מיגנדרא ליה שמא יתגלגל לו חפץ לרשות הרבים ואתי לאתויי ויבוא להביאו, שהרי אין הבדל ניכר לעין בין תוך המבוי וחוץ לו.

16 ועוד אמר רבא כגזירה בדברים דומים: לא ליצדד איניש כובא, דילמא אתי לאשוויי גומות אל יצדד, יישר, אדם חבית, שמא יבוא ליישר גומות שבקרקע, כדי לתת לחבית מקום נוח וחלק יותר.

17 — ועוד אמר רבא: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא, דילמא אתי אל יהדק אדם בשבת סמרטוט בפי הכד, שמא יבוא לידי סחיטה של המים העשויים להישפך מתוכו.

18 ה אמר רב כהנא: טיט שעל גבי בגדו בשבת — מכסכסו משפשפו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ, שהוא כעושה מלאכת מכבס.

19 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: טיט שעל גבי מנעלו — מגררו בגב סכין לשם שינוי, ושעל בגדו — מגררו בצפורן, ובלבד שלא יכסכס, מאי לאו האם לא שלא יכסכס כלל! ודוחים: לא הכוונה היא שלא יכסכס מבחוץ, אלא מבפנים.

20 אמר ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר שכך אמר ר' ינאי: מגררין בשבת מנעל חדש מן הטיט שדבק בו, אבל לא מנעל ישן, שיש בכך משום תיקון והרי זה בכלל מלאכת ממחק.

21 במה מגררו? אמר ר' אבהו: בשינוי, בגב סכין.

22 אמר ליה ההוא סבא לו זקן אחד לר' אבהו: סמי דידך מקמי הא דתני מחוק את ההלכה שלך מלפני הלכה זו ששנה ר' חייא: אין מגררין כלל לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ששמן זה נספג בעור הנעל ומתקנו, ואסור משום מלאכת מעבד. אבל סך הוא את רגלו שמן כדרכו, ומניח כך אותה אחר כך בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ואינו חושש שיועיל שמן זה לעור הנעל. וכן סך כל גופו שמן, ומתעגל מתגלגל על גבי קטבליא שטיח של עור, ואינו חושש.

23 אמר רב חסדא: לא שנו כך אלא כשעושה זאת כדי לצחצחו, אבל אם עושה לעבדו — אסור.

24 ותוהים: לעבדו, פשיטא פשוט, מובן מאליו, הרי זו מלאכה האסורה מן התורה, וכי יש צורך לומר שאסור לעשותה? ותו ועוד: אם עושה כן כדי לצחצחו, מי איכא מאן דשרי האם יש מי שהתיר שיכוון אדם לעשות מלאכה לכתחילה בשבת?

25 אלא, יש לדחות את הנוסח שאמרנו, ואי איתמר הכי איתמר אם נאמר כך נאמר, אמר רב חסדא: לא שנו שמותר לעשות כך בשבת אלא כשסך עצמו בשיעור שדיו כדי לצחצחו בלבד, אבל כשסך עצמו בשיעור שיש בו כדי לעבדו — אסור, ואפילו לא נתכוין לכך.

26 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: לא יצא אדם קטן בקומה במנעל גדול ממידתו, שמא יפול המנעל ויבוא לטלטלו ברשות הרבים. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאף שאינו כמידתו ודאי לא יפול מעליו.

27 ולא תצא אשה בשבת במנעל מרופט קרוע מאוד מלמעלה שמא יצחקו עליה, ותורידנו מרגלה ותטלטל אותו בשבת. ומנעל כזה לא תחלוץ בו היבמה ליבם, שאינו מנעל ראוי, ואם חלצה — חליצתה כשרה, שהרי סוף סוף מנעל הוא.

28 ואין יוצאין בשבת במנעל חדש, שמא ימצא שאינו מכוון לרגל, ויחלצנו ויטלטלנו. ומעירים: באיזה מנעל אמרו — במנעל של אשה, שמקפידה ביותר על המנעל שיהיה מכוון לרגלה.

29 תני שנה בר קפרא: לא שנו שלא תצא בו בשבת אלא שלא יצאה בו עדיין שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאה בו מערב שבת, שוודאי מצאה אם מתאים הוא לה — מותר לה לצאת בו בשבת.

30 ב תני חדא שנויה ברייתא אחת: שומטין בשבת מנעל מעל גבי אימוס אימום, תבנית שעליה תופרים נעל. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת אין שומטין. ומסבירים: לא קשיא אין זה קשה הא זו הברייתא האוסרת — היא כשיטת ר' אליעזר, והא זו זו המתירה — כשיטת רבנן חכמים. שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בדיני טומאה וטהרה.

31 דתנן שכן שנינו במשנה: מנעל שמצוי עדיין על גבי אימוס, ר' אליעזר מטהר אותו, שאינו מקבל טומאה, שלדעתו מנעל זה לא נגמרה מלאכתו עדיין ואינו בגדר כלי גמור המקבל טומאה, וחכמים מטמאים, שלדעתם נגמרה מלאכתו וכל כלי שנגמרה מלאכתו יכול לקבל טומאה.

32 ובהתאם לעקרון זה, חכמים הסבורים שהמנעל שעל האימום הוא כלי גמור מתירים הם לטלטלו בשבת. ושואלים: הניחא זה נוח, מתקבל לשיטת רבא שאמר: דבר שמלאכתו לאיסור, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו — מותר לטלטלו בשבת ממקומו, אם כן שפיר יפה, מובן הדבר שמטלטלים מעט את האימום אגב הסרת המנעל משום שצריך למקומו של האימום.

33 אלא לאביי שאמר שלצורך גופו — מותר, ואילו לצורך מקומו — אסור. מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי אי אפשר לטלטל את האימום שהוא במפורש כלי שמלאכתו לאסור וכיצד ישמוט את המנעל בלא טלטול האימום?

34 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — ברפוי. שאפשר להוריד את הנעל מבלי להזיז את האימום. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: אם היה רפוי — מותר.

35 ומדייקים: טעמא הטעם, דווקא שהוא רפוי, הא הרי אם לא היה רפוי — לא הותר. הניחא זה נוח לשיטת אביי שאמר : שדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך שימוש בגופו — מותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומו — אסור לטלטלו, שפיר יפה הדבר, מותר.

36 אלא לרבא שאמר כי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו — מותר, מאי איריא מה שייך, מדוע רק רפוי? אפילו לא רפוי נמי גם כן יהא מותר לטלטלו!

37 ומשיבים: הברייתא ההיא שיטת ר' יהודה משום בשם ר' אליעזר הוא, ולא ביאורה של שיטת חכמים. ואף שסבור ר' אליעזר שהמנעל עדיין לא נגמר, בכל זאת לדעת ר' יהודה בשם ר' אליעזר מותר לטלטלו. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר : אם היה כבר רפוי ואינו צריך עוד לאימום — מותר לטלטלו שהוא כלי גמור.

39 א משנה נוטל אדם בשבת את בנו על ידיו ואף על פי שהאבן בידו של התינוק, ואין אוסרים ליטול את הבן משום שהוא מטלטל מוקצה על ידי כך. וכן מטלטלים בשבת כלכלה סל והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה שאסור לאכול אותה ומוקצה היא מטלטול עם הטהורה, וכן עם החולין.

40 ר' יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. שאם נפלה כמות של תרומה והתערבה בתוך חולין והוא הקרוי 'דימוע' אם היו שם מאה שיעורים כנגד הכמות שנפלה — אומרים שבטלה התרומה, אלא שתקנו חכמים שיעלה משם אותה כמות שנפלה ויתננה לכהן, והשאר נחשב כחולין. והתיר ר' יהודה להעלות את המדומע בשבת לתקנו ולהכשירו לאכילה לכול.

41 ב גמרא אמר רבא: מי שהוציא בשבת לרשות הרבים תינוק חי וכיס כעין שקיק לכסף תלוי בצוארו של התינוק — חייב משום הוצאת כיס. ואם הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור.

42 ועל מה ששנינו שאם הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו — חייב משום כיס, שואלים: וליחייב נמי ושיתחייב גם כן משום נשיאת התינוק עצמו!

43 ומשיבים: רבא כשיטת ר' נתן סבירא ליה סבור הוא, שאמר ר' נתן: חי נושא את עצמו, ולכן המוציא חי מרשות לרשות אינו חייב על הוצאתו.

44 ושואלים: וליבטל ושיתבטל הכיס לגבי התינוק, ויהא פטור אף על הכיס. מי האם לא תנן שנינו במשנה שהמוציא בשבת את החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, לפי שהמטה טפילה לו. ומדוע לא נאמר כן לגבי הכיס והתינוק?

45 ומשיבים: מטה לגבי חי — מבטלי ליה מבטלים אותה, שהרי דרושה המטה להוצאתו והיא טפילה לו, ואולם כיס לגבי תינוק — לא מבטלי ליה אין מבטלים אותו, שהוא חשוב לעצמו.

46 אמרנו כי אם הוציא בשבת תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור על הוצאתו. ושואלים: וליחייב ושיתחייב משום הוצאת התינוק עצמו! ומשיבים: רבא כשיטת ר' שמעון סבירא ליה סבור שאמר : כל מלאכה שאין צריך לגופה — פטור עליה אם עשה אותה בשבת, ומשום כך המוציא את המת, כיון שאין מוציאו משום שהוא נזקק למת אלא לצורך המת, כגון לקבורה או שלא ישאר במקום של בזיון — אין זו מלאכה האסורה מן התורה. ועל הכיס פטור משום שמתוך צערו ואבלו מבטל הוא אותו לגבי התינוק.

47 תנן שנינו במשנתנו: נוטל אדם בשבת את בנו והאבן בידו, נמצא שאנו סבורים כי האבן בטלה לתינוק ומדוע יחייבו בתינוק חי שכיס תלוי בצוארו? אמרי דבי אמרו בני בית מדרשו של ר' ינאי: אין להבין שהאבן בטלה ואין איסור בטלטולה, אלא שמדובר כאן בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ואם לא יטלנו בידיו עלול התינוק לחלות, ומשום כך התירו לו את טלטול האבן.

48 ומקשים: אי הכי אם כך,