ביאור שטיינזלץ על שבת ל׳

1 א גמרא מדקתני סיפא ממה ששנה בסוף המשנה שהמכבה את הנר בשבת חייב, הרי שמע מינה למד ממנה שמשנה זו לשיטת ר' יהודה היא, שלדעתו מי שעשה מלאכה בשבת, אף אם אינו צריך לגופה חייב עליה חטאת. שהרי בכיבוי הנר אינו צריך לדבר הנוצר מן הכיבוי כי אם למניעת האור. ואם כן, רישא במאי עסיקנא בראש, המשנה, במה אנו עוסקים? אי אם מדובר במכבה את הנר בגלל חולה שיש בו סכנה — הרי הלשון "פטור" אינה מדוייקת, אלא לשון "מותר" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שמפני הסכנה מותר חילול שבת אף לכתחילה. ואי ואם מדובר בחולה שאין בו סכנה מדוע פטור המכבה? "חייב חטאת " מיבעי ליה צריך היה לו לומר!

2 ומשיבים: לעולם המדובר בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני שישנה לשון "מותר", ואיידי דבעי למתני סיפא ואולם מתוך שהיה צריך לשנות בסוף "חייב", תנא נמי רישא שנה גם כן בראש "פטור" כדי להעמיד את המשנה בסגנון אחד, ואולם להלכה לא רק פטור אם עשה כן, אלא גם מותר לכתחילה. ושואלים: והתני והרי שנה ר' אושעיא: אם רוצה לכבות את הנר בשבת בשביל החולה שיישן — לא יכבה, ואולם אם כבה — בדיעבד פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן! ומשיבים: אין הדבר דומה, שברייתא ההיא מדברת בחולה שאין בו סכנה ולשיטת ר' שמעון היא, שאמר שמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ומשנתנו מדברת בחולה שיש בו סכנה.

3 ב מסופר: שאול שאילה שאלו שאלה זו לעילא לפני ר' תנחום שמן העיירה נוי: מהו הדין לענין לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא נר בוער מלפני החולה בשבת? ומסופר כי מסביב לשאלה זו דרש ר' תנחום דרשה שלמה באגדה ובהלכה. ופתח ואמר: אנת אתה שלמה המלך אן היכן חכמתך, אן סוכלנותך היכן תבונתך? לא דייך שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין אף זה את זה. כי דוד אביך אמר: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" תהלים קטו, יז, ואת ואתה אמרת "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" קהלת ד, ב. וחזרת ואמרת "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" קהלת ט, ד, הרי שיש כאן דעות שונות בהערכת החיים והמוות!

4 ותירץ את הסתירות הללו כך: לא קשיא אין הדבר קשה, כי הא דקאמר זה שאמר דוד "לא המתים יהללו יה" הכי קאמר כך אמר, כך היתה כוונתו: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שכבר מת, כלומר, אחר מותו הריהו בטל מן התורה ומן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח הנאה בו עוד. והיינו וזהו שאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב מה משמעות זה שנאמר "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" תהלים פח, ו — כיון שמת אדם הריהו נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.

5 ומה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו" — לא בכל המתים אמר כך, אלא בשבח מתים מסויימים. שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" שמות לב, יג — מיד נענה. ואם כן לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "? ובודאי יפה זכות האבות המתים מן הצדיקים החיים. או דבר אחר: מנהגו של עולם שכאשר שר מלך בשר ודם גוזר גזרה על הציבור — ספק הם מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה. ואם תמצי לומר ואף אם תרצה לומר שמקיימין אותה — הרי רק בחייו מקיימין אותה ואילו במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים. וכי לא יפה אם כן מה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "?!

6 ג דבר אחר ניתן לפרש את דברי הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו "כמו שאמר רב יהודה שאמר בשם רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מה משמעות כתוב זה שנאמר בהסברת הכתוב "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו" תהלים פו, יז — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון בענין בת שבע. אמר לו: מחול לך. אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי שידעו הכל שמחלת לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע שנמחל לך, ואולם בחיי שלמה בנך אני מודיע.

7 וכשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה ולא ניתן היה לפתחם. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות, שאמר בתפילתו עשרים וארבע לשונות של תפילה, רינה וכו' מלכים א, ח, ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" תהלים כד, ז. מיד רהטו בתריה למיבלעיה רצו אחריו לבולעו שחשבו שבמלים "מלך הכבוד" הוא מתכוון לעצמו, ואמרו לו: מי הוא זה מלך הכבוד" תהלים כד , ח. אמר להו להם: "ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" תהלים כד, ח. וחזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" תהלים ט, י, ולא נענה. כיון שאמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" דברי הימים ב' ו, מב, מיד נענה וירדה האש מן השמים. דברי הימים ב' ז, א. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה תחתיתה המפוחמת של קדירה. וידעו ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. ואם כן וכי לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו", כלומר, את דוד, יותר "מן החיים" שלא נענה להם הקדוש ברוך הוא.

8 והיינו דכתיב וזהו שנאמר: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" מלכים א' ח, סו. ומפרש: "וילכו לאהליהם" — לפי הביטוי הרגיל של "ביתו זו אשתו" מפורש שמצאו נשותיהן כשהן בטהרה מטומאת נדה בבואם. "שמחים" — שנהנו מזיו השכינה בחנוכת המקדש. "וטובי לב" — שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. "על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", "לדוד עבדו" — שראו הכל באותה הזדמנות שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. "ולישראל עמו" — דאחיל להו שמחל להם על העון של יום הכפורים שבאותה שנה לא צמו עיין מלכים א' ח, סה.

9 ד וממשיכים: ודקאמר ומה שאמר שלמה כי "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" קהלת ט, ד — יש להבינו על פי מה שסיפר רב יהודה שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מה משמעות כתוב זה שנאמר שאמר דוד "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני" תהלים לט, ה — כך פירושו: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, מתי, בעוד כמה זמן, אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וביקש עוד: "ומדת ימי מה היא", כלומר, באיזה יום בשנה ימות. אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין לבשר ודם מדת ימיו של אדם. ושוב ביקש: "ואדעה מה חדל אני", באיזה יום בשבוע אמות? אמר לו: בשבת תמות. בקש דוד מה': אמות באחד בשבת שלא יגע כבוד השבת בצער המוות. אמר לו: ביום זה כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת מן הקצוב לה אפילו כמלא נימא שערה. אמר לו: אוותר על יום אחד מחיי ואמות בערב שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" תהלים פד, יא — טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח עיין מלכים א' ג, ד.

10 כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא יום השבת היה יושב ולומד כל היום להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד מלאך המות קמיה לפניו ולא יכיל ליה יכול היה לו, משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא היה פוסק פיו מלימוד. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה מה אעשה לו? הוה ליה בוסתנא היה לו בוסתן, גן אחורי ביתיה ביתו, אתא בא מלאך המות סליק ובחיש באילני עלה ונענע באילנות. נפק למיחזי יצא דוד לראות. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר.

11 וכיון שמת בגן שלח שלמה לבי מדרשא לבית המדרש שאלות אלה: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים ויש לחשוש שמא יבואו להזיק לגופו מה אעשה? שלחו ליה לו בתשובה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, שבשביל שהכלבים הרעבים מותר לטלטל את הנבילה ולהאכיל אותם בה. וביחס לאביך, אין היתר לטלטלו במישרין, אלא הנח עליו ככר לחם או תינוק וטלטלו למקום הצל אגב התינוק או הכיכר. וכי לא יפה אמר שלמה: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", ואם כן מסקנת כל הדברים היא שעדיפים החיים. ומכאן לענין שאילה דשאילנא קדמיכון השאלה ששאלתי לפניכם, שאמר בלשון ענוה, כלומר, השאלה ששאלתם אותי, הרי הנר קרויה "נר" וגם נשמתו של אדם קרויה "נר" "נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז, מוטב שתכבה נר של בשר ודם כדי שלא יכבה נרו של הקדוש ברוך הוא. ומותר איפוא לכבות את הנר לצורך החולה.

12 א ומאחר שהוזכרו הסתירות בספר קהלת, מביאים דברים נוספים בענין זה. אמר רב יהודה בריה בנו של רב שמואל בר שילת משמיה משמו של רב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ועשוי הוא לבלבל את קוראיו. ומפני מה לא גנזוהו? — מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. והפרטים הנראים כסותרים טפלים הם לעיקר הספר המכוון לתורה. ומפרטים: תחילתו דברי תורה — דכתיב שכן נאמר בו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" קהלת א, ג, ואמרי דבי ואמרו חכמי בית מדרשו של ר' ינאי: יש להבין זאת ש"תחת השמש " הוא שאין לו לאדם יתרון בעמלו, אבל קודם השמש, כלומר, בעיסוק בתורה שהיא קדמה לשמש — יש לו יתרון. וכן סופו דברי תורה, דכתיב שכן נאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" קהלת יב, יג: ואגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי מה פירוש הכתוב "כי זה כל האדם"? אמר ר' אליעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו. ושמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה ויש אומרים ששמעון בן זומא אומר זאת: יתר על כן, לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות להתחבר לזה, שלא יהיה בודד.

13 ולגופו של ענין שואלים: מאי מה התכוין בדבריו "דבריו סותרין זה את זה"? שבפסוק אחד כתיב נאמר: "טוב כעס משחוק" קהלת ז, ג, ומצד שני כתיב נאמר שם "לשחוק אמרתי מהולל" קהלת ב, ב. והבינוהו שהכוונה "משובח"?! וכן בפסוק אחד כתיב נאמר "ושבחתי אני את השמחה" קהלת ח, טו ובמקום אחר כתיב נאמר "ולשמחה מה זה עשה קהלת ב, ב?! ומתרצים: לא קשיא אין הדבר קשה שכן יש להסביר כי "טוב כעס משחוק" משמעו: טוב הכעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על עם הרשעים ונותן להם כל טוב בעולם הזה. ואילו "לשחוק אמרתי מהולל" — זה השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא.

14 ובדומה לכך, "ושבחתי אני את השמחה" — זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עושה" — זו שמחה שאינה של מצוה. ומשבחה של השמחה למדנו שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה סתם, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכפי שנאמר באלישע, שלאחר שכעס על מלך ישראל לא שרתה עליו הנבואה, אלא לאחר שביקש "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" מלכים ב' ג, טו. אמר רב יהודה: וכן הוא, שיש להקדים דברי בדיחות ושמחה לפני אמירת דבר הלכה. אמר רבא: וכן יש לאדם להיות בשמחה לפני השינה אם רוצה שיחלום בשנתו חלום טוב.

15 ושואלים: איני וכי כן היא שיש לפתוח לפני אמירת הלכה בדבר שמחה, והאמר והרי אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מלאות מר מרירות מחמת אימת רבו, תכוינה שפתיים אלה, וכפי שנאמר: "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר" שיר השירים ה, יג. ודרש: אל תקרי תקרא "מור עבר", אלא "מר עבר ". וכן אל תקרי תקרא "שושנים " אלא "ששונים", כלומר, השפתיים השונות בתורה צריכות להיות מלאות מרירות. ומסבירים: אין כאן סתירה, שכן הא זה ששנינו שצריך להיות בשמחה לפני אמירת דבר הלכה הרי זה מדובר ברבה ברב, והא וזה ששנינו שצריך להיות מלא מרירות הרי זה בתלמיד שצריך להקשיב לרבו באימה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי הא והא זה וזה מדובר ברבה ברב, ולא קשיא ואין הדבר קשה, הא זה ששנינו שצריך להיות בשמחה, הרי זה מקמי דלפתח לפני שיפתח הרב בשיעורו, ואילו הא זה ששנינו שצריך להיות מלא מרירות מאימת רבו, הרי זה לבתר לאחר שכבר פתח הרב בדברי הלכה. כי הא כמו מנהג זה שנהג רבה, מקמי לפני שפתח להו לרבנן להם לחכמים בדבר הלכה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן היה אומר דברי בדיחה והיו מתבדחים החכמים, ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא לבסוף היה יושב באימה והיה פותח בהלכה.

16 אומרים עוד כי אף את ספר משלי בקשו החכמים לגנוז משום שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי אמרו: ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא האם לא עיינו ומצאנו טעם? הכי נמי ליעיינן אף כאן נעיין. ומאי ומה הם אותם דברים שאמרנו שדבריו סותרים זה את זה? — שמצד אחד כתיב נאמר "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" משלי כו, ד, ומצד אחר כתיב נאמר: "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" משלי כו, ה?! ומתרצים: לא קשיא, הא זה שנאמר שיש לענות לכסיל זהו כשהוא טוען בדברי תורה, ואילו הא זה שנאמר שאין לענות לו הרי זה במילי דעלמא בענייני העולם. וסיפרו כיצד נהגו חכמים בשני הדברים.

17 כי הא דההוא דאתא לקמיה כמו מעשה זה, שאותו אדם בא לפני רבי רבי ואמר ליה לו: אשתך — אשתי ובניך — בני. אמר ליה לו רבי: האם רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע מת. וכעין זה מסופר: ההוא דאתא לקמיה אותו אדם שבא לפני ר' חייא, אמר ליה לו ר' חייא: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. אמר ר' חייא על מה שקרה לרבי: אהניא ליה צלותיה הואילה לו תפילתו לרבי שלא לשווייה בני ממזירי יעשה את בניו ממזרים. שרבי כי הוה מצלי אמר כאשר היה מתפלל היה אומר אחר תפילתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים" ועזות פנים היא הממזרות. ומתוך תפילתו פקע אותו אדם, ולא הספיק להוציא לעז על בניו של רבי.

18 ואילו, בדברי תורה מאי מה היא שאמרו שמותר לענות כסיל כאיולתו? — כי הא דיתיב כמו מעשה זה שהיה יושב רבן גמליאל וקא דריש והיה דורש: עתידה אשה לעולם הבא שתלד בכל יום, שנאמר "הרה ויולדת יחדיו" ירמיהו לא, ז, ופירש שביום ההריון תהיה הלידה. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין הדבר יכול להיות, שכן כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש "! אמר לו רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן של דברים אלה בעולם הזה. נפק אחוי ליה יצא והראה לו תרנגולת שזה דרכה שהיא מטילה בכל יום.

19 ותו ועוד: יתיב ישב רבן גמליאל וקא דריש והיה דורש: עתידים אילנות לעולם הבא שיהיו מוציאין פירות בכל יום, וכפי שנאמר: "ונשא ענף ועשה פרי" יחזקאל יז, כג — מה ענף גדל בכל יום אף הפרי יהיה בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והכתיב והרי נאמר "אין כל חדש תחת השמש". אמר לו: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה. נפק אחוי ליה יצא והראה לו צלף, שבכל עונה בשנה יש בו חלק מסויים הראוי לאכילה.

20 ותו ועוד: יתיב היה יושב רבן גמליאל וקא דריש והיה דורש: עתידה ארץ ישראל לעתיד לבוא שתוציא גלוסקאות עוגות וכלי מילת צמר מובחר מוכנים שנאמר יהי פסת בר בארץ תהלים עב, טז. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והלא כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש". אמר ליה לו רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק אחוי ליה יצא והראה לו כמיהין ופטריות היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. ולגבי כלי מילת — הראה לו נברא בר קורא לבוש ענף הדקל, שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה.

21 ג וכיון שדובר בסבלנותם של תלמידי חכמים לשמוע הערות הבל ולשתוק, הביאו מעשים נוספים מעין זה. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. שסיפרו: מעשה בשני בני אדם