ביאור שטיינזלץ על שבת קכ״ה

1 אם זרקה לגלימה בערב שבת מבעוד יום לאשפה — אסורה בטלטול בשבת, שגילה דעתו מאתמול שמבטלה ומקצה אותה מן השימוש.

2 אמר בר המדורי שכך אמר שמואל: קרומיות שיירים של מחצלת — מותר לטלטלם בשבת. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רבא: בר המדורי אסברא הסביר לי את טעם הדבר, והוא: המחצלת גופא למאי חזיא עצמה למה היא ראויה — לכסויי ביה עפרא לכסות בה עפר, הני נמי חזיין לכסויי בהו אלה השברים גם כן ראויים לכסות בהם את הטינופת.

3 אמר ר' זירא שכך אמר רב: שירי פרוזמיות מיני בגדים — אסור לטלטלן בשבת. אמר אביי: מדובר כאן במטלניות מטליות קטנות שאין בהן שלש על שלש אצבעות, דלא חזיין שאינן ראויות לשימוש לא לעניים ולא לעשירים.

4 א תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: שברי תנור ישן הרי הן ניטלים בשבת בחצר, ככל שאר הכלים הניטלין בשבת בחצר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אין ניטלין. העיד ר' יוסי משום בשם ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו שאינו צריך בית יד.

5 ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון הם חולקים? אמר אביי: בעושין מעין מלאכה, ואולם אין עושין מעין מלאכתן הראשונה קמיפלגי נחלקו, אם מותר שבר כלי כזה בשימוש. ואזדא והלך ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו, ור' מאיר לטעמיה לטעמו, לשיטתו כשם שנחלקו במשנתנו.

6 מתקיף לה הקשה על כך רבא: אי הכי, אדמיפלגי עד שהם נחלקים בשברי תנור, ליפלגו שיחלקו בשברי כלים בעלמא בכלל ומדוע דווקא בתנור?

7 אלא אמר רבא: בשברי דהאי זה התנור המיוחד קמיפלגי חלוקים הם. דתנן שכן שנינו במשנה: תנור של חרס שלא הדביקו, כרגיל בתנורים, בטיט לאדמה, אלא נתנו על פי הבור או על פי הדות בור שקירותיו בנויים ונתן שם אבן בין קיר הבור לתנור להחזיק את התנור במקומו, ר' יהודה אומר: אם מסיק מלמטה בתוך הבור והוא התנור נסוק על ידי כך מלמעלה — טמא, שכן התנור משמש לצורכו וכלי שלם הוא, הראוי לקבל טומאה. ואם לאו לא, שאינו מהודק עד כדי כך ובשל כך אף אינו ניסוק למעלה — טהור, שהוא כתנור שלא נגמרה מלאכתו. וחכמים אומרים: הואיל והוסק מכל מקום — טמא, שכן הוא משמש לתפקידו.

8 ובמאי קמיפלגי ובמה, באיזה ענין נחלקו — בהאי קרא בפסוק זה: "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" ויקרא יא, לה. שר' יהודה סבר סבור: תנור המחוסר נתיצה, כלומר, שהוא שלם, ואפשר לשבור אותו — טמא, זהו המקבל טומאה. ואילו שאין מחוסר נתיצה, אלא אינו עומד במקום ראוי כל צרכו והריהו כבר כשבור ממילא — טהור הוא, אינו מקבל טומאה. ורבנן סברי ואילו חכמים סבורים שבא הפסוק להוסיף: "טמאים יהיו לכם" — מכל מקום ובכל דרך.

9 ושואלים: ורבנן נמי, הכתיב ולדעת חכמים גם כן הרי נאמר "יתץ", ומדוע אינם מפרשים כר' יהודה? ומסבירים: את הפסוק ההוא הם מבינים לאידך גיסא לצד אחר, דסלקא דעתך אמינא שיעלה על דעתך לומר: כיון דחבריה בארעא שחיברו בארץ — כגופא דארעא דמי כגוף הארץ נחשב, וכל דבר המחובר לארץ חיבור של קבע אינו מקבל טומאה, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי כיון שאפשר לנתקו הריהו טמא.

10 ושואלים: ואידך נמי, הכתיב והצד האחר, ר' יהודה, גם כן, הלא נאמר "טמאים יהיו לכם "! ומתרצים: ההיא, דבר זה מבין הוא כדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל. שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל : מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא דווקא בהיסק ראשון. כלומר, שהיה התנור עדיין חרס שלא נתייבש כל צרכו ולא הוסק מעולם, והיסקו הראשון הוא העושה אותו כלי, אבל בהיסק שני אין הם חולקים, ואפילו תלוי בצואר גמל — טמא.

11 אמר עולא: והיסק ראשון לרבנן לדעת חכמים, אפילו תלוי בצואר גמל, כיון שניסוק הריהו תנור לכל דבר, וטמא.

12 מתקיף לה מקשה עליה על סברה זו רב אשי: אי הכי, אדמיפלגי אם כך, עד שנחלקו בשברי תנור, ליפלגו שיחלקו בתנור גופה עצמו. השתא עכשיו הרי תנור גופה עצמו לשיטת ר' יהודה לא הוי מנא אין הוא נחשב כלי, אם כן שבריו מיבעיא נצרך לומר שאינם כלי?!

13 אלא אמר רב אשי: לעולם יש לפרש כדאמרן מעיקרא כמו שאמרנו מתחילה שמדובר בשברי כל תנור שהוא ומשברי תנור אלה עושה מעשה טפקא כעין רעף חרס שצולים עליו, וכך יש להבין: ר' מאיר לדבריו של ר' יהודה קאמר אמר, וכך אמר: לדידי לשיטתי אפילו בשברים העושין מעין מלאכה כלשהי יש לומר שהם מותרים בטלטול, אלא לדידך, אודי לשיטתך, הודה לי מיהא לפחות דכהאי גוונא שבכגון זה מלאכתו הוא! שהרי אף השברים עשויים לשמש לאפייה!

14 ור' יהודה דוחה: לא דמי אינו דומה, שכן התם שם בתנור שלם — הסקו מבפנים, ואילו הכא כאן בשבר — הסקו מבחוץ, וכן התם שם כשהתנור שלם — החלק הוא מעומד, ואילו הכא כאן — השבר לאו לא מעומד הוא ולכן אינו משמש מעין מלאכתו.

15 ב באותה תוספתא הובא שהעיד ר' יוסי משום בשם ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו של תנור שאינו צריך בית יד, שהוא נחשב ככלי ראוי לטלטול כמות שהוא. אמר רבינא: כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי דתנורי כשיטת מי מטלטלים אנו עתה כיסויי תנורים של מתא מחסיא שאין להם בית אחיזה? כמאן כשיטת מי — כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

16 ג משנה האבן שבקירויה דלעת ששואבים בה מים, אם ממלאין בה בדלעת מים, והאבן אינה נופלת — ממלאין בה בשבת, ואם לאו לא, שהאבן נופלת — אין ממלאין בה.

17 זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח כעין דלי לשאיבה — ממלאין בה בשבת, שהזמורה נעשתה חלק מן הכלי.

18 פקק החלון, ר' אליעזר אומר: בזמן שהוא קשור בחלון, ותלוי, שאיננו נוגע בארץ — פוקקין בו את החלון, שאין בכך משום בניה, ואם לאו לא — אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך — פוקקין בו.

19 א גמרא תנן התם שנינו שם במשנה: אבן שעל פי החבית וברצונו לפתוח את החבית — מטה את החבית על צידה, והיא, האבן, נופלת. אמר רבה שכך אמר ר' אמי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בשוכח, שהניח את האבן על החבית בלא משים, אבל במניח את האבן על פי חבית בכוונה — נעשה החבית בסיס לדבר האסור האבן ואסור לטלטל אף את החבית. ואילו רב יוסף אמר בשם ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין זה בחבית אלא בשוכח, אבל במניח — נעשה האבן כיסוי להחבית ומותר להשתמש בה כבשאר כיסויי חבית.

20 אמר רבה: מותבינן אשמעתין מקשים אנו על ההלכה שלנו מן המשנה כאן, שהלא שנינו: האבן שבקירויה דלעת אם ממלאין בה בקרויה מים והאבן אינה נופלת ממנה — ממלאין בה, ונמצא שאם מייחדים את האבן לצורך, היא מפסיקה להיות מוקצה! והוא עצמו מתרץ: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם שם באבן שבקרויה, כיון שהדקה לאבן אל הדלעת — שויא עשה את האבן דופן, ונעשתה כחלק מן הכלי, מה שאין כך בכיסוי חבית.

21 אמר רב יוסף: ומותבינן אשמעתין ומקשים אנו על ההלכה שלנו ממה ששנינו במשנתנו: "אם לאו לא הידקה לאותה אבן אל הדלעת — אין ממלאין בה" נמצא שאבן שאינה מהודקת אינה נחשבת ככלי והריהי מוקצה! והוא עצמו מסביר: ולא היא, אין להשוות את הדברים. התם שם, כיון שלא הדקה — משמע שבטולי בטלה ביטלה ואינו מחשיבה ככלי, והריהי אם כן כשאר מוקצה.

22 ומסבירים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון נחלקו? מר סבר בעינן חכם זה, רבה, סבור כי צריכים אנו מעשה כדי להפוך אבן או חומר אחר ולהחשיבו ככלי, ומר סבר לא בעינן וחכם זה במשנתנו סבור כי אין אנו צריכים מעשה.

23 ואזדו לטעמייהו והלכו לטעמיהם ר' אמי ור' אסי, דכי אתא שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' זירא שכך אמר ר' חנינא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים, ואמר לתלמידיו: צאו וחשבו שאתם מכינים את האבנים לצורך שבת כדי שנשב עליהן למחר בשבת, ולא הצריכן רבי למעשה באותן אבנים, והסתפק במחשבה.

24 ואילו ר' יוחנן אמר: לא כך היה המעשה, אלא הצריכן רבי למעשה להכין את האבנים. ושאלו לשיטה זו: מאי מה, איזה מעשה אמר להו להם לעשות? ר' אמי אמר: "צאו ולמדום" סדרו אותם אמר להו להם רבי לתלמידיו. ר' אסי אמר: "צאו ושפשפום מן הטיט" אמר להו להם. הרי שר' אמי מצריך מעשה חשוב יותר באבן כדי להחשיבה ככלי.

25 איתמר נאמר שנחלקו תנאים בענין זה, ר' יוסי בן שאול אמר: סואר ערימה חדשה של קורות הוה היה. ור' יוחנן בן שאול אמר: גשוש של ספינה המוט המשמש בספינה לדעת את עומק המים הוה היה זה. מאן דאמר מי שאומר שהתיר רבי לשבת על גשוש — כל שכן התיר בסואר, ואולם מאן דאמר שהתיר בסואר, אבל אצל גשוש קפיד עליה מקפיד עליו שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, שמא יתעקם ויפגם.

26 ב שנינו במשנה שזמורה של גפן שהיא קשורה בדלי ממלאים בה בשבת. ומדייקים: רק אם היא קשורה — אין כן, מותר, ואולם כאשר היא לא קשורה — לא. לימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.

27 דתניא שכן שנינו בברייתא: חריות של דקל שגדרן קצצן לצורך עצים להסקה ונמלך עליהן להשתמש בהן לישיבה — צריך לקשור אותן יחד בערב שבת כדי להוציאן מגדר מוקצה להשתמש בהן בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשור והריהן כמוכנות מבעוד יום, נמצא שלדעת רבן שמעון בן גמליאל עץ קצוץ אין צורך להכינו במיוחד לצורך שבת.

28 אמר רב ששת: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואולם יש לומר כי הכא במאי עסקינן כאן במה עוסקים — באופן שזמורה זו עדיין מחוברת באביה בגפן. ומקשים: אי הכי, קא משתמש אם כך, הריהו משתמש בדבר המחובר לקרקע, והרי יודעים אנו שגזרו חכמים שלא להשתמש בכל דבר צומח בהיותו עדיין מחובר לקרקע! ומתרצים: שהיה זה מחובר למטה משלשה טפחים, וכל המחובר בפחות משלשה טפחים אין דינו כאילן, כפי שמותר להשתמש בשורשי האילן הסמוכים לקרקע. רב אשי אמר: אפילו תימא תאמר כי מדובר בזמורה תלושה, ואולם החידוש שבדבר שיש לחשוש גזירה שמא יקטום יחתוך, יישר זמורה ויכשירנה לשימוש בדלי, על כן השמיע לנו רבן שמעון שאין אנו חוששים לכך.

29 ג שנינו במשנה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בענין פקק החלון באיזה אופן מותר לפקוק בו את החלון בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל, אפילו הוא עראי, בתחלה ביום טוב, ואין צריך לומר שאין עושים בשבת. לא נחלקו חכמי המשנה אלא בלהוסיף על אהל קיים. שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר שאין מוסיפים בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין על אהל ארעי בשבת, ואין צריך לומר שמותר ביום טוב.

30 ועוד שנינו במשנה שחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו בפקק זה את החלון. ושואלים: מאי מה הפירוש המדוייק של "בין כך ובין כך" בענייננו? אמר ר' אבא שכך אמר רב כהנא: