ביאור שטיינזלץ על שבת קל״ד

1 חספניתא פצעים. ואם לא עשה כן ונעשו בגופו פצעים מאי תקנתיה מה תקנתו — לימשי טובא במיא דסילקא שירחץ הרבה במי תרדים.

2 א שנינו במשנה שאם לא שחק את הכמון מערב שבת שוחקו בשינוי בשבת. תנו רבנן שנו חכמים: דברים שאין עושין למילה בשבת — עושין לה ביום טוב. וכגון: שוחקין לה לצורכה כמון, וטורפין מערבים לה יין ושמן.

3 אמר ליה לו: אביי לרב יוסף: מאי שנא במה שונה כמון שמותר לשוחקו ביום טוב — משום דחזי שהוא ראוי לקדרה לבישול. ואולם אם משתמשים אנו בטעם זה, הלא יין ושמן טרופים חזי נמי ראויים גם כן בשבת לחולה, דתניא שכן שנינו בברייתא: אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר ר' שמעון בן אלעזר משום בשם ר' מאיר: אף טורפין יין ושמן בשבת.

4 ואמר ר' שמעון בן אלעזר: מעשה היה ופעם אחת חש ר' מאיר במעיו בשבת, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן לרפואה ולא הנחנו. אמרנו לו: וכי דבריך יבטלו בחייך?! שהרי אתה מתיר לטרוף לחולה. אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך וחבירי אומרים כך, ואין אני חוזר בי מדברי, מכל מקום — מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי ולעשות מעשה כדעתי. ומכאן נסיק: הוא ניהו זה שמחמיר אנפשיה על עצמו, אבל לכולי עלמא — שרי לכל העולם — מותר!

5 ומתרצים, שיש לחלק בין הדברים: התם שם לצורך רפואה — לא בעי ליכא אין צריך טריפה יפה, ואילו הכא כאן במילה בעי ליכא צריך טריפה יפה. ושואלים: הכא נמי ניעביד כאן גם כן נעשה, נטרוף ואולם לא לילך נטרוף יפה! ומשיבים: אמנם כן עושים, והיינו דקתני זהו ששנינו: נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, שהכוונה היא שמותר לו לערבם, אבל אינו טורפם היטב.

6 ב תנו רבנן שנו חכמים בעבודת יום טוב: אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת. אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן במה שונה דבר זה מזה ששנינו במשנה: נותנים בשבת ביצה במסננת של חרדל כדי שתסתנן?

7 אמר ליה לו רב יוסף: יש לחלק בין הדברים ולומר כי התם שם — לא מיחזי אינו נראה כבורר, ואילו הכא כאן — מיחזי נראה כבורר. שכן הביצה אינה מסתננת ממש ואין מתבררים חלקים ממנה בתוך המסננת כמו החרדל.

8 מקודם שנינו שאין ממתקין אותו, את החרדל, בגחלת. ושואלי ם: והתניא והרי שנינו בברייתא: ממתקין אותו בגחלת! ומשיבים: לא קשיא אין הדבר קשה, וניתן לחלק ולומר כי כאן שהתירו — מדובר בגחלת של מתכת, שאין בכיבויה איסור מן התורה, ואילו כאן שנאסר הדבר — הרי זה בגחלת של עץ.

9 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מאי שנא מבישרא אגומרי במה שונה החרדל מבשר שמניחים על גחלים שמותר אף אם הגחלים כבו על ידי הדם הנוטף מן הכבש! אמר ליה לו רב יוסף לאביי: אין הדברים דומים, שכן התם שם — לא אי אפשר לעשות זאת בדרך אחרת, ואולם הכא כאן בחרדל — אפשר לעשות זאת בדרך אחרת.

10 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מהו הדין האם מותר לגבן גבינה ביום טוב? אמר ליה לו: אסור. ושאל אביי: מאי שנא במה שונה הדבר מלישה של פת המותרת ביום טוב? אמר ליה לו רב יוסף: התם שם — לא אי אפשר שיהא הלחם מאתמול טוב כל כך ולכן מותו ללושו אף בו ביום, ואולם הכא כאן בגבינה מאתמול — אפשר.

11 והקשה לו: והא אמרי נהרדעי והרי אמרו חכמי נהרדעא שגבינה בת יומא יום מעליא מעולה היא, ומדוע אין עושים אותה בו ביום? ענה לו, הכי קאמרי כך אמרו: שאפילו גבינה בת יומא יום מעליא מעולה היא, ואולם גבינה ששהתה זמן מרובה טובה יותר. ומשום כך לא התירו לגבן, שאין זה מצורכי יום טוב.

12 ג שנינו במשנה שאין עושין לה למילה חלוק כעין כיס לתחבושת בשבת. אמר אביי, כך אמרה לי אם אומנתי: האי חלוק חלוק זה ששמים כתחבושת על המילה דינוקא של תינוק, לפניה לסיטרא לעילאי, דילמא מידביק גרדא מיניה, ואתי ישים אותו מצידו העליון ואת החוטים מלמטה, שמא ידבק חוט ממנו במילה, ויבוא התינוק לידי מצב בו יחתוך החוט את בשרו וייהפך לכרות שפכה. ומסופר כי אימיה אומנתו של אביי עבדא כיסתתא לפלגא היתה עושה כעין כיס למחצית, לאמצע כדי שלא תבוא המילה במגע עם שפת הבגד המלאה בחוטים. אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה תינוק זה שאין לו חלוק למילתו — לייתי בליתא דאית ליה שיפתא, וליכרכיה לשיפתא לתתאי, ועייף ליה לעילאי שיביא בגד בלוי שיש לו אימרה, ויכרוך את אימרתו מלמטה, ויקפל אותה מלמעלה, שלא ידבקו בפצע חלקי חוטים מן הבלאי.

13 ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה תינוק זה שאין יודעים יציאתו, מקום פי הטבעת שלו שהעור מכסה אותה — לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא, והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא שימרחוהו בשמן ושיעמידוהו מול אור היום, ובמקום שרואים שהוא שקוף שיקרעו באמצעות שעורה שתי וערב, אבל בכלי מתכות — לא יעשה זאת, משום דזריף שגורם לדלקת ונפיחות. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דלא מייץ תינוק זה שאיננו יונק — הרי זה כיון שמיקר דקר פומיה שקירר את פיו ואינו יכול לינוק. ומאי תקנתיה מה תקנתו — ליתו כסא גומרי, ולינקטיה ליה להדי פומיה, דחיים פומיה ומייץ שיביאו כוס של גחלים, וישימו אותה ליד פיו שיתחמם פיו ויינק. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דלא מנשתיה תינוק זה שאיננו יכול להטיל מים — לינפפיה בנפוותא ומנשתיה שיכניסו אותו בנפה וינערו אותו בה ויוכל להטיל מים.

14 ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דלא מעוי תינוק זה שאינו נושם — ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה, ומעוי יביאו את שיליית אמו, וישימו עליו, וינשום. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דקטין תינוק זה שהוא קטן מידי, לייתו לסילתא דאימיה, ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא שיביאו את שיליית אמו וישפשפנה בו מצידה הקצר לצידה הרחב. ואי אלים ואם חזק, גדול הוא מדי — יעשה כן מאולמא לקוטנא מן הצד הרחב אל הצד הקצר. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: האי ינוקא דסומק תינוק זה שהוא אדום — הרי זה משום דאכתי שעדיין לא איבלע ביה דמא נבלע בו הדם, ותקנתו: ליתרחו ליה ימתינו לו עד דאיבלע ביה דמא, ולימהלוה שיבלע בו הדם, וימולו אותו. וכן בתינוק שהוא ירוק חיור ואכתי לא נפל ביה דמיה ועדיין לא נכנס בו דמו — ליתרחו שימתינו עד דנפל ביה דמיה, ולימהלוה שיבא בו דמו, וימולו אותו.

15 דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת באה אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי שמא ימות אף הוא, הביאתו לפני, וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה: המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין לאותו התינוק "נתן הבבלי" על שמי.

16 ועוד סיפר ר' נתן: שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת באה אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי הביאתו לפני, וראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, כלומר, שהיה מחוסר דם. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו "נתן הבבלי" על שמי.

17 א משנה מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה ובין לאחר המילה בשבת, ומזלפין מתיזים עליו מים חמים ביד, אבל לא בכלי, בכדי לעשות שינוי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן, אפילו ביום השלישי למילתו שחל להיות בשבת, שהרי ביום השלישי למילה התינוק נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר באנשי שכם שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" בראשית לד, כה, והרי שאף ביום השלישי כאב המילה קרוב לסכנה.

18 תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו, וכן אנדרוגינוס מי שיש לו איברי זכר ונקבה — אין מחללין עליו את השבת כדי למולו, כיון שאין מילתו מחוייבת ודאי, וחילול שבת יש בכך. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס.

19 ב גמרא מתחילה מקשים על סגנון המשנה נאמר בה שמזלפים על הקטן ביד, ומקשים: והא והרי אמרת ברישא מתחילה שמרחיצין אותו, ואם להרחיץ מותר — לזלף לא כל שכן!

20 רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שמשנה זו בדרך הסגנון של "כיצד" תני שנוי ומשפט אחד בא לבאר את משנהו. וכך יש להבינה: מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד עושים זאת? — מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי.

21 אמר רבא: והא והרי בלשון "מרחיצין" קתני שנינו, והרחצה אינה זילוף! אלא אמר רבא: הכי קתני כך שנינו: מרחיצין את הקטן בין מלפני המילה בין לאחר המילה, ביום הראשון למילה — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — רק מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי, ובודאי שאין מרחיצין. ואילו ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת, שהרי הוא נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים.

22 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: מרחיצין את הקטן בין לפני ובין לאחר מילה, ביום הראשון — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — מזלפין עליו ביד, אבל אין מרחיצין. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואף על פי שאין ראיה גמורה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, וכפי שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים".

23 וממשיכה הברייתא: וכשהן מזלפין — אין מזלפין מים לא בכוס ולא בקערה ולא בכלי אחר, אלא ביד. ומעירים: אתאן באנו לשיטת התנא קמא הראשון, שהרי הביאור כיצד נעשה הזילוף אינו לשיטת ר' אלעזר בן עזריה אלא המשך לדברי התנא הראשון.

24 ומעירים: מאי מה פירוש "אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר"? מדוע קורא לכך "זכר לדבר"? והלא לכאורה ראיה גמורה היא שביום השלישי עדיין גדול כאב המילה! ומשיבים: אכן אין זו ראיה גמורה משום שבאדם גדול מבוגר לא סליק בישרא הייא אין הבשר מתרפא מיד, קטן סליק ביה בישרא הייא בקטן מתרפא הבשר מיד ושמא ביום השלישי שוב אינו מסוכן.

25 ומסופר: ההוא דאתא לקמיה אדם אחד בא לפני רבא לשאול בענין רחיצת תינוק לאחר מילה, אורי ליה כשמעתיה הורה לו כשמועתו, כהלכתו שלדעת הכל מותר לרחוץ את התינוק ביום הראשון. אחר כך איחלש נחלש, חלה רבא בחולי, ואמר: אנא בהדי תרגימנא דסבי אני בין שיטותיהם של הזקנים למה לי להתערב, שהרי חכמי הדור הקודם פירשו את הדברים בדרך אחרת ולחומרה, וסבר רבא שנענש בידי שמים על שהקל בדעת חכמי הדור הקודם.

26 אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: והתניא כוותיה דמר והרי שנויה ברייתא כשיטתו של אדוני, ומשום מה חושש אתה לפירושך? הרי ראויה היא! אמר להו להם: מתניתין כוותייהו דיקא משנתנו כשיטתם מדוקדקת.

27 וממאי ממה אפשר להסיק זאת — מדקאמר ממה שאמר שם שר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שלדעת התנא קמא הראשון מזלפין בלבד קאמר אמר, ולא התיר כלל להרחיץ את התינוק, אף ביום הראשון — היינו דקאמר ליה זהו שאמר לו ר' אלעזר בן עזריה שלדעתו אף מרחיצין. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי התנא קמא הראשון אף מרחיצין ביום הראשון קאמר אמר, ומזלפין ביום השלישי, אם כן האי ביטוי זה שר' אלעזר בן עזריה אומר שמרחיצין אינו במקומו, ו"אף מרחיצין" מיבעי ליה היה לו לומר, שהרי לא נחלק על עיקר היתר הרחיצה, אלא על רחיצה ביום מסויים. וכיון שדקדוק דברי המשנה מסייע לאמוראים ההם אין כוחה של ברייתא לעקור את הדבר.

28 ולגופה של הלכה, כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

29 ג הוו עסקו בה בשאלה זו במערבא במערב, בארץ ישראל: האם מה שנאמר בענין רחיצה הכוונה להרחצת כל גופו של התינוק או הרחצת מקום המילה בלבד?

30 אמר להו ההוא מרבנן להם אחד החכמים, ור' יעקב שמיה שמו: מסתברא מסתבר לומר שהמדובר בהרחצת כל גופו, דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר שנחלקו בהרחצת מילה, מי גרע האם גרוע הדבר מחמין ששמים על גבי מכה פצע, שכן אמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת, ואם כן בודאי מותר לרחוץ אף את המילה!

31 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: אין מקום לפתרון זה, ולא שני לך וכי אין זה שונה לך, בעיניך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת? שחמין שהוחמו מערב שבת יש בהם רק החשש שבגזירת איסור רפואה, ואילו חמין שהוחמו בשבת הוא חילול שבת.

32 מתקיף לה מקשה על כך רב דימי על דברי רב יוסף: וממאי דהכא וממה מסיק אתה שכאן בחמין שהוחמו בשבת פליגי נחלקו? דילמא שמא בחמין שהוחמו בערב שבת פליגי נחלקו?! אמר אביי: אנא בעאי דאישני ליה אני רציתי לתרץ לו, וקדם ושני ליה ותירץ לו רב יוסף שבודאי אין מדברים אלא בחימום חמין בשבת מפני שסכנה הוא לו.

33 איתמר נמי נאמר גם כן בשם אמורא אחר שכי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר, ואמרי לה ויש אומרים שכך אמר ר' אבהו שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מקום המילה בלבד, מפני שסכנה היא לו.

34 ד הזכרנו קודם בדרך אגב את דברי רב בענין טיפול בפצע בשבת. ומעתה באים לדון בהם גופא לגופם. שנינו שאמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: אסור לתת את החמין או השמן ישירות על גבי המכה משום שנראה הדבר כרפואה, אלא נותן את החמין או השמן חוץ למכה מעליה, ושותת ויורד למכה עצמה.

35 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך סמרטוט ליתן אותו על גבי המכה בשבת, והרי זה כדברי שמואל האוסר לעשות דבר שנראה כעשוי לרפואה, וקשה לרב! ומשיבים: התם שם לא משום חשש רפואה אסרו אלא משום חשש סחיטה.

36 ועוד תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא דומה: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת, והרי ראיה מכך לשיטת שמואל. ותירצו: התם נמי שם גם כן משום סחיטה חששו.

37 תניא כוותיה שנויה ברייתא מפורשת כשיטתו של שמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

38 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי מין סוף יבש ולא כתיתין סמרטוטים יבשין. ומעירים: קשיא קשה מענין כתיתין על ענין כתיתין, שהרי מתחילה התיר מוך ואחר אסר כתיתים! ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאסר — הרי זה בחדתי בחדשים שמרפאים, הא זה שהתיר הרי זה בעתיקי בישנים שאינם מועילים כל כך. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן שהני אלו הכתיתין מסו מרפאים, ונלמד מכאן לענין רפואת כל מכה.

39 ה שנינו במשנה כי תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו וכן אנדרוגינוס אין מילתם דוחה את השבת אף שהיא היום השמיני ללידתם. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ויקרא יב, ג, ופירשו את הכתוב: "ערלתו" משמעו — ערלתו ודאי דוחה את השבת,