1לבקר את החולה. וא"ת מנ"ל לרש"י וי"ל דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה' ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא אלא ודאי לכך לא נא' אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל והתם כתוב בהדיא אל אברהם ואם כן למה נראה אליו ואין לומר שצוה לו המילה דהא כבר צוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו אלא ודאי לבקר את החולה. עי"ל דרש"י דייק מדלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. י"ל למה פרש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמחז"ל ב"מ פו: לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד:2יום שלישי למילתו היה כו'. כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו א"כ סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר כמו שנאמר להלן לד כה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: הרא"ם הקשה דאדרבה סכנה דביום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים כדתניא בפרק ר"א דמילה שבת קלד: מרחיצין את הקטן וכו' וע"ש ומנ"ל לרב חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה דלמא ביום ב' היה נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו אבל מ"מ דלמא ביום שני היה וכו'. ונ"ל דלק"מ דע"כ לא פליגי אלא במילת קטן ואין ה"נ דבמילת קטן יום א' וב' יותר הם בסכנה מיום ג' דס"ל לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק ומביא ראייה מן המקרא אע"פ שאין כ"כ ראי' לדבר זכר לדבר אבל במילת גדול כ"ע לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני וכמו שהעיד הכתוב שם ויהי ביום השלישי וגו' ותרגום אונקלוס כד תקיפו להון כביהון וכדפירש הרמב"ם בפי' המשניות שבת פי"ט מ"ג ד"ה בהיותם כי הליחות נגרות ויורדת ומתהוה מהן חבורה וירבו המכאובות ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כ"כ אך סכנה דילי' היא המכה עצמה ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי כיון דסליק בשרו הייא משא"כ בגדול דמתחלה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בו סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול למכת חרב והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה: ונ"ל לתרץ כדק"ל יו"ד סי' שלה דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים. נח"י: הרא"ם הקשה דבב"ר מח יב אמרו לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה וכן לקמן יט ג ומצות אפה פי' הרב פסח היה וכו' ואם כן ע"כ לומר דהב"ר ס"ל דהביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן ורבי חמא ס"ל דהביקור היה בי"ז בניסן. ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות וכו' והאריך שם ולא נהירא וכו' ע"ש. לכנ"ל פשוט הוא דכ"ע ס"ל דהמילה היתה בי"ב בניסן והביקור היה בט"ו בניסן והשריטה בכותל היה בט"ז בניסן כשאמר לו הקב"ה למועד אשוב אליך להלן פסוק יד ואע"ג דלמועד הזה נאמר ביום המילה וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה מ"מ הואיל והרב פי' שם במועד שקבעתי לך אתמול איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור וכן פי' הרב לקמן כא ב למועד אשר דבר אתו אלהים וע"ש:3לפיכך נגלה עליו בחלקו. נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם אלא רוצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו דהא כבר נאמר לעיל שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה כי שם מל את עצמו ובני ביתו ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקב"ה בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריחו לרש"י דממרא נתן לו עצה דלמא לא נגלה לו שם אלא משום דשם היה אהלו באותו יום וכו' ותירץ דמיתורא דקרא קדריש לה דלא ה"ל למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו' כמנהגו בשאר נבואותיו עכ"ל. והוא כעין מה שפירשתי לעיל. א"נ דרש"י דייק מדכתיב בפרשת לך יד יג באלוני ממרא האמורי וכך משמע ממלת אמורי ר"ל שאמר לאברהם עשה מה שציווה לך הקב"ה. אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות. והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברהם ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו ואם היו אומרים שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול אלא ממרא לבד נתן לו עצה שימול ובזה היה מכיר אברהם בהן. ועי"ל דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבר ודאי יתנו לו עצה שלא ימול ואעפ"כ ימול את עצמו ואז יהיה שכרו יותר גדול ע"כ לשון הרא"ם. ועי"ל דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו לימול והוא אמר מול בפרהסיא שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר כדכתיב לעיל בפרשת לך לך יז כג בעצם היום וגו'. מהרי"א: ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא כי לא מצינו שנצטווה לימול בפרהסיא דוקא וא"כ ענר ואשכול היו מוחין בידו כדמשמע במדרש תנחומא וירא ג אבל ממרא החזיק לבו לימול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל לכך נפרע לו מדה כנגד מדה לכך נגלה בחלקו דייקא. ומה שפירש רש"י לעיל יז כג שהקב"ה אמר לו אל תירא זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו. מהרמ"ש: ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם עד שתימול עצמך שנאמר לעיל יז יג המל ימול הוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים בא אברהם התחיל ומל את עצמו ולא היה יכול מתוך הצער בא הקב"ה וסייעו שנאמר נחמיה ט ח וכרות עמו הברית ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו אבל תימא אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר וי"ל כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו: וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה אם ימתין עד שיהא מצווה מפי הקב"ה מפני שיודע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת. א"נ אף אם יהיה מצווה אח"כ מפי הקב"ה על איזה מצוה אפ"ה לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטוה שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה אח"כ ויהי' מצווה ועושה משא"כ במצות מילה שאם נמול פעם אחד שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית. שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל. צדה לדרך:4ישב כתיב כו'. ר"ל דיושב הוא בינוני ומשמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה א"כ ולמה עמד לכן פי' בקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו' ודלא כהרא"ם ע"ש: נ"ל דה"פ מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה והיינו לפי שביקש לעמוד דכן הוא הפירוש של ועפרון ישב שהיתה ישיבה חסרה לפי שבאותו יום מינוהו. נח"י וע"ש:5ואתה סימן לבניך שעתיד אני כו'. נ"ל דק"ל דהא אמרינן בסוף מו"ק כז: לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב ל"פ ואתה סימן וכו'. צדה לדרך:6לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על הפתח באהל דרכם לישב או לשכב על המטה ומפרש לראות וכו':7הוציא הקב"ה חמה מנרתקה כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא בלאו הכי היה החום גדול וי"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום אלא ודאי ה"פ כחם המפורש במקום אחר דכתיב מלאכי ג יט הנה יום ה' בא בוער כתנור לכך הוצרך לפרש שהוציא וכו': ול"נ דאי ס"ד דבא להורות על הזמן ה"ל לאברהם להקדים עצמו ליישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסו בביתו דהא אמרינן בברכות כז. ובב"ר מח ח כחום היום ו' שעות וחם השמש ארבע שעות ואילו זמן סעודה בד' שעות כדאמרינן בשבת י. ובפסחים יב:. ע"כ לומר דבא להורות הטעם על ישיבת אהל. נח"י:8הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. דק"ל והא בלאו הכי נמי צריך להביאם כדמפרש ואזיל ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים ובשביל אברהם הביא בדמות אנשים:
