ביאור שטיינזלץ על שבת י׳

1 התם שם בזמן המנחה לא שכיחא מצויה שכרות, שאין דרך לשתות הרבה באמצע היום, ואולם הכא כאן בערבית שכיחא מצויה שכרות, ולכן היה מקום לגזור בזמן תפילת ערבית. אי נמי או גם כן אפשר להסביר כי במנחה, כיון דקביעא לה זימנא שקבוע לה זמן מירתת ולא אתי למפשע חושש הוא ואינו בא לפשוע ולשכוח להתפלל. ואולם ערבית כיון דכולא ליליא שכל הלילה הוא זמן ערבית, לכך הוא לא מירתת, ואתי למפשע אינו חושש, ויבוא להתרשל. על עצם הדבר מתקיף לה שואל עליה רב ששת: וכי טריחותא למיסר המייניה טרחה היא לאזור את חגורתו?! ועוד, אם טרחה היא, ליקו הכי וליצלי יקום כך, בלי חגורה, ויתפלל! ומשיבים: יש צורך לחגור חגורה בתפילה, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" עמוס ד, יב, שצריך אדם להיות מוכן ומהודר בעמידתו לפני ה'.

2 א מאחר והובא הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל" מענין החיוב להכין עצמו באופן מהודר לתפילה, מביאים כי אכן רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי היה לובש גרבים יקרים ומתפלל ואמר שהוא עושה זאת ככתוב "הכון לקראת אלהיך ישראל ". ואילו רבא לא כך היה עושה, אלא בתפילתו שדי גלימיה, ופכר ידיה, ומצלי היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל, ואמר שעושה כן "כעבדא קמיה מריה" כעבד לפני אדוניו, שמופיע בהכנעה יתירה. אמר רב אשי: חזינא ליה ראיתי אותו את רב כהנא כי איכא צערא בעלמא כאשר יש צער בעולם, שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל, ואמר שעושה כן "כעבדא קמיה מריה" כעבד לפני אדונו. כי איכא שלמא כאשר יש שלום בעולם לביש ומתכסי היה לובש ומתכסה ומתעטף בגלימה חשובה, ומצלי ומתפלל ואמר שעושה כן מכיון צריך לקיים "הכון לקראת אלהיך ישראל".

3 מאחר שדובר בתפילה, מסופר כי רבא חזייה ראהו את רב המנונא דקא שהוא מאריך בצלותיה בתפילתו. אמר עליו: מניחין חיי עולם, את העיסוק בלימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה, בתפילה שיש בה בקשה על צרכי יום יום. ומסבירים: והוא, רב המנונא, סבר סבור היה כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, וכשאדם מתפלל אינו נחשב כמחסיר בזמן התורה. מעין זה מסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה היה יושב לפני ר' זירא והוו עסקי בשמעתא והיו עוסקים בהלכה. נגה לצלויי והוה קא מסרהב נתאחר הזמן לתפילה והיה ממהר ר' ירמיה לסיים את הנושא שעסקו בו כדי להתפלל. קרי עליה קרא עליו ר' זירא פסוק זה: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" משלי כח, ט.

4 ב שנינו כי אם נכנס לדין סמוך לזמן תפילה, שוב אינו צריך להפסיק ולהתפלל. ומבררים: מאימתי נחשבת התחלת דין? — נחלקו בכך ר' ירמיה ור' יונה. חד אחד מהם אמר שתחילתו משיתעטפו הדיינים, שהיו הדיינים מתעטפים בטליתם לפני שהיו מתחילים בדין. וחד ואחד מהם אמר שתחילת דין הרי היא משיפתחו בעלי דינים בטענותיהם. ומעירים: ולא פליגי ואינם חלוקים אלא, הא זה שאומר משיפתחו בעלי דין, הרי זה באופן דעסקי ואתו בדינא שכבר היו עוסקים ובאים בדין, והיו הדיינים עטופים כבר. והא וזה שאומר משיתעטפו הדיינים, הרי זה באופן שעדיין לא עסקי ואתו בדינא היו עוסקים ובאים בדין, ומשיתעטפו הרי זו התחלה.

5 ואגב הזכרת ענין הדין מסופר כי רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי היו יושבים ולומדים בין העמודים מתחת לבית המדרש. וכל שעתא ושעתא שעה ושעה הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי היו טופחים על בריח הדלת והיו אומרים: אי איכא דאית ליה דינא, ליעול וליתי אם יש מישהו שיש לו דין, שיכנס ויבוא. עוד מסופר כי רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו היו יושבים בדין כל היום ונחלש ליבם מחמת אי אכילה. על כן תנא להו שנה להם רב חייא בר רב מדפתי ברייתא על הנאמר "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" שמות יח, יג: וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כלו? שאם כן תורתו מתי נעשית? מתי עסק בה? אלא ודאי בא הכתוב לומר לך כי כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו היה דן רק שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שכן על ידי דין אמת הוא מעמיד את העולם המאירי. והדבר נלמד בדרך גזירה שווה: שכן כתיב הכא נאמר כאן "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב התם ונאמר שם במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" בראשית א, ה, ומשמע כי הערב ומעט מן הבוקר נחשבים כיום שלם. ואף לענייננו די שישבו הדיינים בדין רק מקצת היום.

6 ועוד שואלים: עד מתי יושבין בדין? מה הוא הזמן הרגיל לסיום מושב בית הדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה, שהוא שעת הצהריים. אמר רב חמא: מאי קרא מהו הכתוב המרמז על כך? — דכתיב שכן נאמר: "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי" קהלת י, טז–יז. והוא מפרשו: השרים במדינה מתוקנת יושבים לסעוד רק אחרי שעסקו בגבורה של תורה ובדין, ולא בשתייה של יין.

7 ג תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אכילה בשעה ראשונה בבוקר — הרי זה מאכל לודים, שהם בני אומה של אוכלי אדם, והם רעבתנים וממהרים לאכול. בשעה שניה — הוא מאכל לסטים גנבים, שמאחר שעסקו בלילה בגניבה, הריהם מקדימים לאכול בבוקר. בשעה שלישית — הוא זמן מאכל יורשים, כלומר, של אנשים שירשו כסף רב ואינם עובדים לפרנסתם ולכך כל עיסקם בשעה מוקדמת של הבוקר באכילה. בשעה רביעית — היא מאכל פועלים. בשעה חמישית — הוא מאכל כל אדם.

8 ושואלים: איני כן הוא?! והאמר והרי אמר רב פפא ששעה רביעית היא זמן סעודה לכל אדם! אלא יש לתקן ולומר כי שעה רביעית היא מאכל כל אדם. בשעה חמישית — הוא מאכל פועלים שאינם מתפנים עד אז. ובשעה ששית — הוא זמן מאכל תלמידי חכמים, ועד אז זמן מושב בית הדין. ומוסיפים: האוכל מכאן ואילך — הרי זה כזורק אבן לחמת לנאד, כלומר, שכבר אין זה מועיל לבריאות הגוף. אמר אביי: לא אמרן אמרנו שאכילה משעה ששית אינה מועילה, אלא כשלא טעים מידי בצפרא טעם דבר בבוקר, אבל אם טעים מידי בצפרא טעם דבר בבוקר — לית לן אין לנו בה דברים אלה.

9 ד אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם אף מלכתחילה תפלתו בבית המרחץ. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בתוספתא: הנכנס לבית המרחץ, בחדר הראשון, מקום שכל בני אדם עומדים לבושין — הרי זה ככל מקום אחר ויש שם מקרא בתורה ותפלה. ואין צריך לומר שמותרת בחדר זה שאילת שלום. ויכול שיהא מניח שם תפילין, ואין צריך לומר שאינו חייב להיות חולץ אותם.

10 ואילו בחדר הפנימי יותר, מקום שבו בני אדם עומדים ערומים ולבושין, ששם הם מתלבשים ומתפשטים יש שם שאילת שלום, ואולם אין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם הניח שם תפילין — אינו חולץ את התפילין, ואולם אינו מניח שם תפילין לכתחלה.

11 ובחדר הפנימי שהוא מקום שבני אדם עומדין שם רק כשהם ערומים — אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר שאין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם נמצא שם כשהתפילין עליו — חולץ את התפילין. ואין צריך לומר שאינו מניחן שם מלכתחילה. ולכאורה דברי התוספתא סותרים למה שאמר רב אדא בר אהבה שהוא ודאי התכוון לחדר הפנימי שבמרחץ שהוא לבדו קרוי מרחץ סתם ולדעתו אפשר להתפלל שם לכתחילה!

12 ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר רב אדא בר אהבה דבריו היה זה במרחץ ריק שאין בו אדם. ושואלים: והא והרי אמר ר' יוסי בר חנינא שכל מרחץ שאמרו שאסור בתפילה הרי זה אף על פי שאין בו אדם, ובית הכסא שאמרו לענין איסור תפילה בו הרי זה אף על פי שאין בו צואה, אלא ודאי כיון שהמקום משמש לדבר של גנאי אין ראוי להתפלל בו.

13 ומתרצים: כי קאמר כאשר אמר רב אדא את דבריו, היה זה בחדתי במרחץ חדש שעדיין לא השתמשו בו לרחיצה. ושואלים: והא מבעיא בעא ליה והרי, דבר זה, שאל אותו רבינא את רב אדא באופן זה: מקום שהזמינו הכינו לצורך בית הכסא מהו הדין לענין תפילה בתוכו, האם לענין זה יש תוקף לזימון, שהוא הקובע לענין זה? או אין תוקף הלכתי לזימון? והרי לא איפשיטא ליה נפתרה לו בעיה זו. וכי לאו לא הוא הדין למרחץ שאף בו אותה בעיה? ומשיבים: לא, דילמא

14 שאני שונה בית הכסא דמאיס שהוא מאוס, וכשקוראים למקום 'בית הכסא' הרי יש בכך משום גנאי ושוב אינו ראוי לתפילה, אבל בית המרחץ — עד שירחץ בו ממש.

15 שנינו בתוספתא שאין שם בבית המרחץ שאילת שלום. ומעירים כי דבר זה מסייע ליה לו לרב המנונא שאמר משמיה משמו של עולא שאמר : אסור לאדם שיתן ישאל שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שהמלה "שלום" היא כינויו של ה', וכפי שנאמר: "ויבן שם גדעון מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום" שופטים ו', כד, ולכן אסור להזכירה במקום מבוזה.

16 ושואלים: אלא מעתה לפי זה לשון "הימנותא" נמי "נאמנות" גם כן אסור יהיה למימר לומר בבית הכסא, דכתיב שהרי נאמר: "האל הנאמן שומר הברית והחסד" דברים ז, ט. וכי תימא ואם תאמר כי הכי נמי כך הוא גם כן, שאכן אסור לומר לשון נאמנות בבית הכסא, והאמר והרי אמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב כי שרי למימר "הימנותא" מותר לומר לשון "נאמנות" בבית הכסא! ומשיבים: יש הבדל בין הכינויים, התם שם שם ה' גופיה עצמו לא איקרי הכי נקרא כך, דמתרגמינן "אלהא מהימנא" שכן אנו מתרגמים "האל הנאמן", ואולם הכא שם ה' גופיה עצמו איקרי נקרא "שלום ",דכתיב שנאמר "ויקרא לו ה' שלום", ואין זה כינוי, אלא שם מקודש לעצמו.

17 א אגב הזכרת דבר הלכה משמו, מביאים עוד מה שאמר רבא בר מחסיא שכך אמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: הנותן מתנה לחבירו, צריך להודיעו שהוא נותן לו. וכפי שנאמר: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" שמות לא, יג. הרי שכאשר נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את השבת, אמר למשה להודיע להם על כך. תניא נמי הכי שנוייה ברייתא גם כן כך: נאמר "כי אני ה' מקדשכם", וכוונת הכתוב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ו"שבת " שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם על כך. ומכאן — אמר רבן שמעון בן גמליאל — למדנו כי הנותן מתנה פת לתינוק, צריך להודיע לאמו שנתן לו. ושואלים: מאי עביד ליה מה עושה הוא לו, לתינוק כדי שבכך יודיע לאמו שנתן לו מתנה? אמר אביי: שאיף ליה משחא, ומלי ליה כוחלא ימשחנו בשמן, או ישים כחול סביב לעינו, כדי שיהא ניכר בו שינוי, וכשתראה אמו של הילד ותשאל אותו על כך, יספר לה שפלוני נתן לו פת לחם. והאידנא דחיישינן ועכשיו שחוששים אנו לכשפים על ידי שמן או כחול, מאי מה יעשה הנותן? אמר רב פפא: שאיף ליה ימשח לו מאותו המין שנתן לו לאכול.

18 על עצם הענין שואלים: והאמר והרי אמר רב חמא בר חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, וכפי שמצאנו שאף שהקדוש ברוך עשה שקרן עור פני משה, בכל אופן נאמר על משה: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" שמות לד, כט! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאמרנו שאינו צריך להודיעו הרי זה במילתא דעבידא לאגלויי בדבר שעשוי להתגלות. ואילו הא זה שאמרנו שצריך להודיעו הרי זה במילתא דלא עבידא לאגלויי שאינו עשוי להגלות. ושואלים: אם כן, והא והרי שבת דעבידא לגלויי שעשוייה להיגלות, שהרי יצטרכו להודיעה בתוך המצוות, ומדוע נתבקש משה להודיע על כך במיוחד? ומשיבים: מתן שכרה לא עביד לגלויי אינו עשוי להגלות, ומתנה טובה מעין זו היה צורך להודיע.

19 ומסופר כי רב חסדא הוה נקיט בידיה תרי מתנתא דתורא אחז בידו שתי מתנות כהונה שבשור, ואמר: כל מאן דאתי ואמר מי שיבוא ויאמר לי שמעתתא חדתא משמיה הלכה חדשה משמו של רב יהיבנא ליה ניהליה אתן אותן לו. אמר ליה לו רבא בר מחסיא, הכי כך אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. וכפי שנאמר: "לדעת כי אני ה' מקדשכם". יהבה ניהליה נתן אותה, את המתנה, לו לרבא בר מחסיא. אמר רבא בר מחסיא לרב חסדא: וכי חביבין עלך שמעתתא חביבות עליך ההלכות של רב כולי האי כל כך? אמר ליה לו רב חסדא: אין כן. אמר ליה לו רבא בר מחסיא: היינו זהו שאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא המילת יקר ללובשיו יעב"ץ, כלומר, רק אדם הרגיל בדברים מעודנים יודע להעריך את טיבם. אמר ליה לו: רב חסדא בהתפעלות: וכי אמר רב הכי כך?! בתרייתא עדיפא האחרונה עדיפה לי מקמייתא מן הראשונה, ואי הוה נקיטנא אחריתי, יהיבנא ואילו הייתי מחזיק מתנה אחרת, הייתי נותן אותה לך.

20 ב ועוד אמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו האחד בין שאר הבנים, שלא יפלה אותו לטובה. שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כשעשה לו כתונת פסים יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

21 ועוד אמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: לעולם יחזר אדם ויחפש וישב בעיר שישיבתה קרובה, כלומר, שנוסדה לא מכבר, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שלא הספיקו עדיין לחטוא בה כל כך. וכפי שנאמר שאמר לוט למלאך: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער" בראשית יט, כ, מאי מה משמעות המלה "קרובה"? אילימא אם תאמר: דמיקרבא וזוטא שקרובה, במרחק, וקטנה ממש, — לשם מה לו לומר זאת למלאך? והא קא חזו לה והרי הם רואים אותה! אלא יש לומר כי משמעות "קרובה" — מתוך שישיבתה קרובה, שנתיישבה מקרוב, לכן עונותיה מוצערין מעטים. אמר רב אבין: מאי קרא מה הכתוב המלמד שצוער היתה צעירה יותר משאר הערים? — דכתיב שכן נאמר: "אמלטה נא שמה" בראשית יט, כ. "נא" בגימטריא — חמשין ואחת הוא, ואילו הגימטריא של סדום היא חמישים ושתים. ושלותה