תוספות על נדרים ז׳ א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על נדרים ז׳ ע״א:ו׳ תוספות על נדרים ז׳ ע״א:ח׳ »

1 בועז על משנה חולין פתח ↗

ונ"ל דלת"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת"כ עי' בילקוט ויקרא תע"א. אמנם ק"ל הא תינח לתוס' סוכה ל"א א דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. א"כ מוכיח ריה"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת"ק. אבל לרש"י התם דכל הי"ג מדות הלממ"ס הן. חוץ מק"ו שניתן לדרוש מעצמו. א"כ ק' לפי הך דרשא דריה"ג. א"כ מה נעשה להיקישא דת"ק. ואף שי"ל שריה"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ"פ ק' דלקבלו מת"ק. וזה כעין קו' תו' בג"ש שבת דצ"ז א'. ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג"ש. ונ"ל ע"פ מ"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן נדה כ"ב ב דג"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג"ש לכ"ע אין אדם דן אא"כ קבלה מרבו א"כ למאי נ"מ אם מופנה היא או לאו. וע"כ צ"ל שג"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' שבת קל"א ב ד"ה סד"א. ומנחות כ"ז א ד"ה לא. ומסתבר לע"ד דה"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ"ד בג"ש א' או בהיקש אחד. אפ"ה י"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע"ג דקיי"ל אין ג"ש למחצה כזבחים דמ"ח ואין היקש למחצה ככריתות דכ"ב ב. היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי כתוס' יבמות דפ"ו א. ותוס' נדרים ד"ז א. לפיכך י"ל דחד מ"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג"ש וההיקש. ולא ס"ל בי' אין ג"ש והיקש למחצה. א"כ י"ל במתני' נמי. אף שגם ריה"ג ס"ל ההיקש של הת"ק. עכ"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס"ל לת"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י"ל מדיש כמה ג"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא כתוס' קידושין ד"כ ע"ב. ורש"י מ"ק ד"ד א. וכ"כ מגילה ד"ב ב ג"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן תענית כ"ז א. א"כ אף אם נימא דת"ק וריה"ג ס"ל כמ"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' כתוס' הכא. אפ"ה י"ל דהיקישא דהכא. וג"ש במסכת שבת הנ"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש"י סוכה הנ"ל. מדאמרינן חולין דע"ח א דילפינן או"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ"ס. אע"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ"כ אמרינן גיטין מ"א ב מר סבר ג"ש עדיף ומ"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ"ס. אע"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא:

2 נדרים פתח ↗

מִכְּלָל דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבִינָא דְּיֵשׁ זִימּוּן לְבֵית הַכִּסֵּא? וְהָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבִינָא: הִזְמִינוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא מַהוּ? הִזְמִינוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ מַהוּ? זִימּוּן מוֹעִיל, אוֹ אֵין זִימּוּן מוֹעִיל?

7 מכלל דיש זימון - כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא דשמא אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה:

8 הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו - בשבת פ"א דף י פ"ה ול"ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה"ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע"ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ"מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס"ד התם ה"ה למרחץ:

« תוספות על נדרים ז׳ ע״א:ו׳ תוספות על נדרים ז׳ ע״א:ח׳ »