תוספות על נדרים פ״ה

1 לא דכ"ע אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי - ומפרש בירושלמי בטבלין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מיירי ורבי סבר כמו שהורמו דמיא ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לאו כמו שהורמו דמיא:

2 ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו - ובקידושין דף נח: משני דמיירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וצ"ע אמאי לא משני הכא כי התם וצריך לומר שהיה תופס אותו תירוץ לדוחק:

3 אלא היינו טעמא דרבי דקסבר קנסו רבנן לגנב - דמש"ה מיפטר דטובת הנאה אינה ממון ורבי יוסי ברבי יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית ואי קשיא לימא דאינו ממון ומיפטר גנב מש"ה לא קניס לגנב ויש לומר דהוי כמו תירוץ אחר א"נ דלכ"ע טובת הנאה הוי ממון ואפ"ה מיפטר דקנסו לבעל הבית והא דקאמר רבי סבר דקנסו רבנן לגנב דסבירא ליה דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון וכך היא הסוגיא סוף פרק שני דקידושין איבעית אימא אינה ממון וטעמא דרבי דקנסו לגנב ואיבעית אימא ממון וטעמא דרבי יוסי דקנסו לבעה"ב:

4 רבא אמר - מתניתין אית ליה טובת הנאה ממון והיינו טעמא דמתניתין דיטלו בעל כרחו כיון דמיתסר עלייהו הוי עפרא בעלמא - כיון שאסר כל כהנים ולוים אם כן אסור הוא ליתן תרומותיו לשום כהן ואין לו בהם שום טובת הנאה שאינו יכול ליתנם לשום אדם ולעכבם לעצמו לא מצי ולכך אינו שלו ומותרין ליטלו בעל כרחו דהוי כמי שאינו שלו אבל בסיפא דמותר ליהנות למקצת כהנים הוי לו טובת הנאה בה ואסורין לבא וליטלה אותם כהנים שאסר:

5 קונם שאני עושה לאבא ולאביך לא יפר - שאין זה נדר שבינו לבינה שאין לו לחוש אם יאסרו חכמים במעשה ידיה:

6 על פיך אינו צריך להפר - דאשתעבדא ליה:

7 יפר שמא תעדיף - ממה שפסקו חכמים דהיינו משקל חמש סלעים:

8 רבי יוחנן בן נורי אומר אף בשביל עיקר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה:

9 למימרא דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם - שעדיין לא גירשה ועדיין לא באו לעולם מעשה ידיה שהיא מקדשה עתה:

10 עושה ואוכלת - שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע״פ כתובות דף נח: מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר:

11 והמותר ר"מ אומר הקדש - איכא דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר"ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה:

12 חולין - שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

13 וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ להעדפה - כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב"נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

14 הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא"נ אין הלכה כר' עקיבא א"נ הלכה כת"ק:

15 שאני קונמות - דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא"כ בהקדש והשתא ס"ד דה"ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר:

16 בשלמא אדם אוסר פירות חבירו - אע"פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע"פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וקונמות מעשה ידיה דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל:

17 באומרת יקדשו ידי לעושיהם - דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם:

18 והא משתעבדא ידיה לבעלה - ולא חל הקדש:

19 דאמרה לכי מגרשה - יהיו קדושים - ומנא תימרא דכי אמרה הכי מהני - כיון דאילו השתא לית ליה רשות לאיקדושי היכי קדוש לקמיה ובפרק אע"פ גרסינן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדוש והשתא קדוש: