ביאור שטיינזלץ על שבת י״א

1 של סדום שבה עשו את חטאיהם היתה בסך הכל עשרים ושש שנים, דכתיב שכן נאמר: "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר" בראשית יד, ד–ה. ושתים עשרה שנה וארבע עשרה שנה יחד שבהן היו משועבדים אינן ימי שלוה, ורק עשרים ושש שנים אחרות היו להם לשלוה ולחטא.

2 א ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף היא חרבה, משום בזיון בית הכנסת. ורמז לדבר ממה שנאמר: "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו" עזרא ט, ט, שהבית המיוחד לה' צריך להיות מרומם מן השאר. ומוסיפים: והני מילי בבתי ודברים אלה נאמרו בגובה הבתים עצמם, אבל בקשקושי ואברורי לית לן בעמודים ובמגדלים, היוצאים מן הבית, אין לנו בה איסור. אמר רב אשי: אנא עבדי אני עשיתי לעיר מתא מחסיא שלא חרבה תחרב, שבנה את בית הכנסת והגביהו משאר הבתים. ושואלים: והא והרי חרבה מתא מחסיא לבסוף! ומשיבים: על כל פנים, מאותו עון לא חרבה , אלא עוונות אחרים גרמו לכך.

3 ב ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מוטב להיות תחת עולו של ישמעאל ולא תחת עולו של נכרי רומאים. תחת נכרי ולא תחת חבר כהני האש הפרסיים. תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם. שאם יחטא כנגד תלמיד חכם הממונה עליו יקפיד עליו ויענש בידי שמים. תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה, לפי שהם נעלבים בקלות והבטיח ה' שישמע צעקתם ויעניש את הפוגעים בהם.

4 ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף להיות חולה בכל חולי ממושך, ולא בחולי מעים. וכן עדיף לסבול כל כאב ואפילו חד וקשה, ולא כאב לב. כל מיחוש קל, ולא מיחוש ראש. כל רעה, ולא אשה רעה.

5 ג ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: גם אם יהיו כל הימים דיו, והאגמים קני הסוף הגדלים ליד המים יהיו קולמוסים לכתיבה, והשמים יהיו יריעות עליהם ייכתבו הדברים, וכל בני אדם יהיו לבלרין סופרים — אין כל אלה מספיקים לכתוב חללה של רשות, כלומר, את כל הדברים שהממשלה צריכה לדאוג ולטפל בהם. אמר רב משרשיא: מאי קראה מהו הכתוב המרמז על כך? — "שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר" משלי כה, ג.

6 ד ועוד אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. אמר רב חסדא: והתענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר רב יוסף: אם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

7 ומסופר כי רב יהושע בריה בנו של רב אידי איקלע לבי הזדמן לבית רב אשי. עבדי ליה עיגלא תילתא עשו לו עגל מובחר. אמרו ליה לו: לטעום מר מידי יטעם אדוני משהו. אמר להו להם: בתענית יתיבנא יושב אני. אמרו ליה לו: וכי לא סבר ליה מר להא סבור אדוני הלכה זו שאמר רב יהודה? שכן אמר רב יהודה: לוה אדם תעניתו ואינו מתענה ביום מסויים, ופורע ומתענה תענית זו ביום אחר, ואם כן יכול אף אתה לדחות תעניתך ליום אחר! אמר להו להם: תענית חלום הוא. ועליה אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע כאש השורפת את הנעורת. והוסיף ואמר על כך רב חסדא כי התענית מועילה דווקא בו ביום שחלם. ואמר על כך רב יוסף שאם אדם מצטער על חלום רע שחלם מותר לו להתענות אפילו בשבת.

8 ה שנינו במשנה כי אם התחילו כבר בכל אחד מן העיסוקים אין מפסיקין לתפלה, אבל מפסיקין לקריאת שמע. ושואלים: הא תנא ליה רישא הרי שנה אותו כבר בראש המשנה שאין מפסיקין, ומשום מה חוזר שוב לדבר זה? ומשיבים: סיפא אתאן בסוף המשנה באנו לדון בדברי תורה, שגם בהם יש לנהוג כך. וכפי דתניא ששנינו בברייתא: חברים תלמידי חכמים שהיו עוסקים בתורה — מפסיקין מתורתם לקרוא קריאת שמע, ואולם אין מפסיקין לתפלה. אמר ר' יוחנן: יש לסייג את הדברים ולא כי לא שנו שאין מפסיקים בתפילה אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן מקצועם ואינם מפסיקין כלל מלימודה. אבל כגון אנו, העוסקים גם בדברים אחרים, מפסיקין בין קריאת שמע בין לתפלה.

9 על עיקר הדברים שואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת: כשם שאין מפסיקין לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע! ומשיבים: כי תני ההיא כאשר שנויה ברייתא זו — לגבי העוסקים בעיבור השנה היא שנויה. שכיון שעיסוקם חשוב ביותר, ועל פיו נקבעים כל מועדי השנה, התירו להם שלא לקרוא קריאת שמע. וכפי שאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי שנו זקני העיר הגרוניא שכך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה.

10 ו משנה משנה זו עוסקת בהרחקות שונות, ובעיקר בדיני שבת, שנעשו כדי להרחיק אדם מעבירה שהיה עשוי לעשותה על ידי שיגרה והרגל. ואמרו: לא יצא החייט כשמחטו אצלו סמוך לחשכה של ערב שבת, שמא ישכח שהוא מטלטל את המחט ויצא עמה ברשות הרבים אף כשיגיע ליל השבת. וכן לא יצא הלבלר בקולמוסו מאותו טעם. וכמו כן לא יפלה את כליו יבדוק אותם מן הכינים בשבת, ולא יקרא אדם בספר לאור הנר, שלא יבוא לתקן את פתילת הנר. ואולם באמת אמרו הלכה קבועה, שהחזן יכול שיהא רואה היכן, באיזה מקום בספר התינוקות הנמצאים תחת השגחתו קוראין בתורה, ואף לאור הנר בשבת, אבל הוא עצמו לא יקרא. כיוצא בו קבעו גזירה דומה לכך גם בהלכות אחרות, שאמרו: לא יאכל הזב אף עם אשתו הזבה אף על פי ששניהם טמאים, מפני שעל ידי אכילתם יחד יבואו לקרבה יתירה ולידי הרגל עבירה.

11 ז גמרא מדיני הגזירות שנגזרו שמא יעבור אדם עבירה תנן התם שנינו במשנה שם: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה מים המצויים ברשות הרבים, או להיפך, שיעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, שמא יעביר את הכלי שהוא שותה בו מים למקום שהוא עומד בו, ויתחייב חטאת. אבל אם הכניס את ראשו ורובו למקום שהוא שותה — אין לחשוש עוד, ומותר.

12 וכן בגת.

13 א לאור ההלכה הנשנית במשנה זו איבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה: כרמלית מאי מה דינה לענין זה? האם מותר לעמוד ברשות אחת ולשתות בכרמלית, או לא? אמר אביי: היא היא, שכשם שאסרו מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך, כך אסרו בכרמלית ורשות אחרת. רבא אמר: אין הדבר אסור, כי היא גופא עצמה האיסור לשתות ברשות אחרת, אינו אלא גזירה שמא יבוא לידי טלטול, ואנן ניקום נעמוד ונגזור גזירה לגזירה? ואף שאסרו ברשות שמן התורה, אין להוסיף בדומה גזירה גם בכרמלית שהיא מדברי חכמים.

14 אמר אביי: מנא אמינא לה מניין אומר אני אותה הלכה — ממה דקתני ששנינו בסופה של המשנה: "וכן בגת". ומעתה יש לברר מאי מהי הגת מבחינת רשויות השבת? אי אם תאמר שהיא רשות היחיד — הלא כבר תנינא שנינו אותה! אי אם היא רשות הרבים — הלא אף זה תנינא שנינו. אלא לאו האם לא שגת זו כרמלית היא, והרי שאף הכרמלית נאסרה במשנה.

15 ורבא אמר: מה שאמרו במשנה "וכן בגת" אינו שייך לדיני שבת, כי אם לענין דיני מעשר. וכן אמר רב ששת: מה ששנינו במשנה "וכן בגת" — לענין מעשר שנינו זאת. וכפי דתנן ששנינו במשנה: שותין לכתחילה את מיץ הענבים במישרין על מן הגת בלי לעשרו, בין על החמין, שמזגו במים חמים, אף כי בכגון זה שוב אינו יכול להחזיר את היין הנותר לגת, כיון שיכול הוא להחמיץ את כל היין שבגת, ובין על הצונן, שמזגו במים צוננים, שבכגון זה יכול להחזיר את היין הנותר, ופטור. כי שתיה כזו נחשבת לשתיית ארעי, וכל שאיננו אכילת קבע פטור מן המעשר, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק מחייב הפרשת מעשר בכל מקרה. וחכמים אומרים: יש להבחין, ולומר כי על החמין, אם מזג את היין במים חמים, כיון שאינו יכול להחזיר את מותר היין לגת הריהו חייב במעשר, שהרי זו כשתיית קבע החייבת במעשר. ואולם על הצונן, אם מזג את היין במים צוננים — הריהו פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר לגת, והרי זו שתיית ארעי הפטורה מן המעשר. ומשנתנו האומרת "וכן בגת", משמעה שרק אם היה ראשו ורובו בגת מותר לו לשתות ללא הפרשת מעשר, ואינה עוסקת במשפט זה בענין שבת כלל ר"ח.

16 כדי להביא ראיה לשיטת אביי מביאים, תנן שנינו במשנה: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא. מאי לאו האם לא מדובר כאן באופן שהיתה המחט תחובה לו בבגדו? ובמקרה זה גם אם יצא במחט זאת לרשות הרבים לא יתחייב מן התורה, לפי שאין זו דרך הוצאה וטלטול, אלא רק גזירת חכמים היא שבות שלא יוציא אף בדרך זו. ולא זו בלבד שאסרו לצאת במחט זו, אלא אף הוסיפו גזירה לגזירה, ואסרו על החייט לצאת במחטו אפילו סמוך לחשיכה. הרי שבדיני הוצאה בשבת גוזרים חכמים גזירה לגזירה תוספות. ואם כן, גם בדין כרמלית גזרו חכמים, והרי זו הוכחה לשיטת אביי. ודוחים: לא, מדובר כאן דנקיט ליה בידיה שהוא מחזיק אותה, את המחט, בידו, וזו מלאכת הוצאה גמורה.

17 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא במפורש: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו. מאי לאו האם לא המדובר כאן בשיוצא בערב שבת, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: לא, כי תניא כאשר שנויה הברייתא ההיא הרי זה רק על יציאה בשבת. והתניא והרי שנינו בברייתא מפורשת: לא יצא החייט במחטו התחובה בבגדו בערב שבת עם חשיכה, והרי שגזרו גזירה לגזירה, וכדברי אביי. ודוחים: הא מני ברייתא זו של מי היא? — של ר' יהודה היא, שהוא אמר שאומן המוציא חפץ דרך אומנתו, אף שכרגיל אין אחרים מוציאים כך, האומן עצמו חייב, שלגביו זו היא הדרך הרגילה.

18 דתניא שכן שנינו בברייתא: לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, שהיה הנגר שם מאחורי אזנו קיסם, כעין סרגל, לצורך המלאכה, ולא סורק צמר בחוט משיחה שבו הוא רגיל לקשור את חבילות הצמר והמונח כרגיל על אזנו, ולא יצא הגרדי אורג באירא פקעת צמר שבאזנו המשמשת לו לצורך המלאכה, ולא יצא צבע בדוגמא של צמר צבוע שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו. ובכל המקרים הללו אם יצא — פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אומן המוציא בשבת חפץ בדרך שהיא דרך אומנתו — חייב מן התורה, ושאר כל אדם המוציא באותה דרך — פטור, אבל אסור.

19 ב כיון שהוזכרה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדין הנושא חפץ שלא כדרך הוצאתו, דנים בסתירה בין שתי ברייתות בנושא זה. תני חדא שנינו בברייתא אחת: לא יצא הזב בשבת בכיסו שהוא קושר לאברו כדי לקבל בו את הזוב, ואם יצא — פטור מדברי תורה אבל אסור מדברי סופרים. ותניא אידך ושנינו בברייתא אחרת: לא יצא הזב בשבת בכיסו, ואם יצא בשוגג — חייב חטאת.

20 אמר רב יוסף: לא קשיא אין זה קשה, אין סתירה בין הברייתות, שכן הא זו, ברייתא אחת שיטת ר' מאיר היא, ואילו הא זו, הברייתא האחרת שיטת ר' יהודה היא.

21 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אימור אמור ששמעת ליה אותו את ר' מאיר שהוא פוטר — במידי דלאו אורחיה בדבר שאין זו דרכו, להוציא כרגיל באופן זה, ואולם במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה בדבר שזו דרכו האם שמעת אותו שיפטור? שהרי כרגיל אדם מוציא מחט בידו, ופטר ר' מאיר אפילו אומן המוציא אותה בבגדו. אולם כיס זה של זב, אף על פי שאינו מחזיקו בידו, הרי מוציאים אותו תמיד באופן זה, ואף לדעת ר' מאיר הרי זו הוצאה ממש. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שפרטי מלאכה מסויימת נעשים בצורות שונות, אלא מעתה לפי אותו רעיון הדיוט מי שאיננו אומן שחקק כלי של קב בבקעת חתיכת עץ, האם תאמר שר' מאיר הכי נמי דלא כך גם כן שאינו מחייב בזה משום מלאכה בשבת מפני שאינו אומן ואינו עושה את הכלי כדרכו? אלא וודאי מכיון שהיא מלאכה גמורה, וההדיוט עשה אותה כמיטב יכולתו — הרי הוא חייב.

22 אלא אמר רב המנונא: לא קשיא אין זו קושיה וסתירה, שמדובר בשני מקרים שונים. כאן כשאסרו וחייבו מן התורה, מדובר בזב בעל שתי ראיות, כלומר, שראה זיבה שתי פעמים, והחיוב להביא קרבן עם הטהרה הריהו רק כאשר ראה זוב שלש פעמים. ולכן זקוק זב זה לכיס כדי לדעת אם יראה זיבה פעם שלישית. ואילו כאן בברייתא הפוטרת מדובר בזב בעל שלש ראיות שלגביו אין חשיבות אם יראה פעם נוספת, ועל כן הכיס איננו חשוב בעיניו ואינו מעוניין בהוצאתו.

23 ושואלים: מאי שנא במה שונה זב בעל שתי ראיות שאמרת שהוא חייב — משום דמיבעי ליה שצריך אותו לצורך בדיקה, ואולם גם זב בעל שלש ראיות הלא מיבעי ליה צריך אותו לשם ספירה, שעל מנת להטהר צריך הוא לספור שבעה ימים נקיים בלא זיבה. ואם כן, גם זב שראה שלש ראיות זקוק לכיס, כדי לדעת אם ראה שוב זוב אם לא. על כך משיבים: לא נצרכא נצרכה ברייתא זו אלא לבו ביום, שראה כבר את זובו השלישי, ובאותו יום הריהו בכל אופן טמא.

24 ושואלים: והא מיבעי ליה והרי, אף אותו זב, צריך אותו כדי שלא יטנפו כליו בגדיו בזוב, ואף שאינו נזקק לכיס לקביעה שבהלכה, מכל מקום זקוק הוא לו למעשה! אמר ר' זירא: האי תנא תנא זה הוא שאמר כל אצולי הצלה מטינוף לכלוך לא קא חשיב איננה חשובה מטרה מיוחדת לעצמה שבשלה ייחשב חפץ מסויים לכלי ממש. דתנן שכן שנינו במשנה: הכופה קערה על הכותל בזמן שיורדים הגשמים, אם עשה כן בשביל שתודח הקערה במי הגשמים, הרי זה ב"כי יותן", שנחשבים המים הללו כמים ששאב מרצונו, ואם נשפכו המים על פירות וזרעים הריהם מכשירים לקבל טומאה, ככתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" ויקרא יא, לח. אך אם כפה את הקערה בשביל