ביאור שטיינזלץ על שבת צ״ח

1 פחות מארבע אמות — פטור, כיון שאין לחייבו לא משום העברה ולא משום הוצאה. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע, חידש לנו בהלכה זו? ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו: ראשית שרשויות מצטרפות, ואף שרשות הרבים אחת מופרדת מרשות הרבים האחרת על ידי רשות היחיד — מחשיבים אותן כאחת, ושנית דלא אמרינן שאין אנו אומרים קלוטה כמה שהונחה, ולכן אין החפץ נחשב כאילו היה ברשות היחיד תוך כדי מהלכו, ולכך פטור.

2 א אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר רב אבא שכך אמר רב הונא שכך אמר רב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה — פטור, וטעמו של דבר: לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, ששם היתה רשות הרבים שאינה מקורה. על כך תוהים: איני וכי כן הוא?! והא והרי העגלות עליהן נשאו את קרשי המשכן שמקורות הויין היו, שהרי קרשי המשכן היו מכסים את העגלות כתקרה, ובכל זאת אמר רב משום בשם ר' חייא: עגלות, תחתיהן וביניהן וצדיהן נחשבים כרשות הרבים, נמצא שאף תחת העגלות שהוא רשות רבים המקורה דינו כרשות הרבים! ומתרצים: כי קאמר כאשר אמר רב שתחת העגלות נחשב כרשות הרבים אמר זאת בדראתא בשורות, כלומר, שלא היו הקרשים מונחים ומכסים את כל שטח העגלה, אלא סודרו שורות שורות ובין השורות היה חלל פנוי.

3 ומקשים עוד: מכדי, אורכא אורך העגלה כמה הואי היה — חמש אמין אמות, פותיא רוחב הקרש כמה הואי היה — אמתא ופלגא אמה וחצי, כמה קרשים מותיב יכול הוא להושיב, להניח על העגלה — תלתא שלושה, שהם ביחד רוחב ארבע חצי אמות, ואם כן פשא ליה פלגא דאמתא נשאר לו חצי אמה ריקה על העגלה, כי שדי ליה מר ביני וביני כאשר יזרוק, יחלק את החלל הזה בין לבין, כלומר, בין שורות הקרשים — כלבוד דמי נחשב, שהרווח פחות משלושה טפחים, ופחות משלושה טפחים נחשב כצמוד! ומתרצים: מי סברת האם סבור אתה כי הקרשים אפותייהו הוה מנח להו על רוחבם היה מניח אותם? אחודן מנח להו על עוביים היה מניח אותם, ויש מקום מרובה בין השורות.

4 ומקשים שוב: סוף סוף סומכא עוביו של קרש כמה הוי היה — אמתא אמה, כמה הוה מותיב היה מושיב, מניח — ארבעה קרשים, פשא נשארה לה אמתא נשארה לה אם כן אמה, כי שדי לה מר ביני וביני כאשר ישליך, יחלק אותה בין שורות הקרשים ימצא בכל חלל פחות משני טפחים, וכלבוד דמי נחשב. ומוסיפים: הניחא למאן דאמר דבר זה של רב נוח לשיטת מי שאומר קרשים שבמשכן מלמטן עוביין אמה, מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע — לשיטה זו שפיר יפה, שלפחות בין קצות הקרשים נשאר חלל רב ואין העגלה נחשבת כמקורה. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה, מאי איכא למימר מה יש לומר? הלא בשל רוחב הקרשים העגלה היא למעשה מקורה!

5 אמר רב כהנא: באטבעי בטבעות, מסגרות שמה שאמרנו שהיה תחת העגלות רשות הרבים היה זה לא בזמן שהיו עליה הקרשים אלא משום המסגרת שהיתה מונחת עליה לחיזוק הקרשים, וכיון ויש בה חלל מרובה הרי תחתיה רשות הרבים! ושואלים: והרי אטבעי היכא מנח להו את המסגרות היכן היה מניח אותן — אגבא על גבי העגלה כאשר הקרשים כבר מונחים עליה, והרי העגלה גופא עצמה מקורה הואי היתה על ידי הקרשים כפי שאמרנו גאונים.

6 אמר שמואל: הכוונה היא ביתדות , שלפני שהיו מניחים את הקרשים על העגלה היו מניחים עליה את יתדות המשכן. וכיון שיתידות אלה צרות ביותר הרי הריווח שביניהן גדול משיעור שלושה טפחים, ולכן תחת העגלות הריהו כרשות הרבים גאונים.

7 א תנו רבנן שנו חכמים: הקרשים שבמשכן מלמטן היה עוביין אמה ומלמעלן היו כלין מצטמצמים, צרים והולכין עד כאצבע, שנאמר: "ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת כן יהיה לשניהם לשני המקצועות יהיו" שמות כו, כד, ולהלן הוא אומר במי הירדן כשעברוהו ישראל: "והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו" יהושע ג, טז, נמצא ש"תם" משמעו — נגמר, כלה. אף כאן יש לפרש כי הקרשים צרים והולכים עד שכמעט כלו בסופם, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר: "יחדיו".

8 ושואלים: והכתיב והרי נאמר "תמים"! ומשיבים: ר' נחמיה מפרש כי הביטוי ההוא בא להורות דליתו שלמין שיביאו קרשים שלמים ולא ליתו דניסרא יביאו נסרים ויחברום. ושואלים: ואידך נמי, הכתיב והשני ר' יהודה, גם כן, הרי נאמר "יחדיו "! ומשיבים: לדעתו הביטוי ההוא בא להורות שלא לישלחופינהו מהדדי ימשכם זה מזה, אלא שיהיו עומדים מכוונים זה בצד זה.

9 ושואלים שוב: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר כי כשם שמלמטן עוביין היה אמה, כך מלמעלן עוביין אמה. היינו דכתיב זהו שנאמר "ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים. ושני קרשים תעשה למקצעת המשכן בירכתים" שמות כו, כב–כג, והכוונה היא דאתי פותיא דהני, ממלי ליה לסומכא דהני שבא רוחבן של אלה, וממלא את עוביין היתר של אלה. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, הרי האי עייל והאי נפיק זה נכנס וזה יוצא, שבאופן כזה יבלוט חלקו של קרש מחוץ למשכן! ומתרצים: דשפי להו כי טורין שהיה חותך אותם שיהיו מחודדים משלשה קצוות כמו הרים ולא היו בולטים החוצה.

10 ב ואגב הזכרת המחלוקת בקרשי המשכן מביאים עוד פסוקים ופירושם לפי שתי השיטות. נאמר: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה" שמות כו, כח. ועל כך תנא שנה החכם: בנס היה עומד הבריח התיכון, שנתפרש פסוק זה שהבריח התיכון היה אחד בכל אורך ורוחב המשכן ובודאי בנס היה מתקפל בתוך הקרשים בשלושה צדדים.

11 ועוד לעניננו: "ואת המשכן תעשה עשר יריעת... ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לכל היריעות" שמות א, ב. שדי אורכייהו לפותיא זרוק, שים את אורכם לרוחב המשכן, כמה הויא הוא — עשרין ותמני עשרים ושמונה אמות. דל הורד מהם עשר לאיגרא של רוחב גג המשכן — פשא להו נשארו להן תשע אמות יתירות להאי גיסא לצד זה ותשע להאי גיסא לצד זה. לדעת ר' יהודה שאין הקרשים רחבים מלמעלה, מיגליא מגולה היתה האמה של האדנים, שהרי גובה הקרשים עשר אמות, ואמה הסמוכה לקרקע היתה מכוסה באדנים. ואילו לשיטת ר' נחמיה שיש להוסיף לרוחב המשכן גם את רוחבם של הקרשים מלמעלה מיגליא מגולה היתה אף אמה של גוף הקרשים.

12 שדי פותייהו לאורכא זרוק, שים, את רוחבן של היריעות לאורך המשכן, ומעתה כמה הויא יהיו — ארבעין ארבעים. דל תלתין לאיגרא הורד שלשים אמות של אורך גג המשכן — פשא להו נשארו להן עשר אמות, שלדעת ר' יהודה שהקרשים למעלה לא היה להם רוחב כלל, היתה היריעה נופלת על צידו המערבי של המשכן ומכסיא ומכוסה האמה של האדנים ולשיטת ר' נחמיה מיגליא מגולה היתה האמה של האדנים.

13 ועוד, נאמר: "ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות תעשה אותם ארך היריעה האחת שלשים באמה ורוחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לעשתי עשרה יריעות" שמות א, ז–ח. שדי אורכייהו לפותיא זרוק, הנח את אורכן לרוחב המשכן, כמה הויא יהיה — תלתין שלושים, דל הורד עשר לאיגרא לרוחב הגג, ואם כן פשא להו נשארו להם עשר להאי גיסא לצד זה ועשר להאי גיסא לצד זה. לשיטת ר' יהודה שלא היה רוחב לקרשים מלמעלה מיכסיא מכוסה היתה אמה של האדנים, ולשיטת ר' נחמיה מיגליא מגולה היתה אמה של אדנים.

14 ואכן, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: נאמר "והאמה מזה והאמה מזה בעדף באורך יריעות האוהל יהיה סרוח על צידי המשכן מזה ומזה לכסותו" שמות א, יג — עודף זה האמור בפסוק בא לכסות אמה של אדנים, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: לכסות אמה של קרשים. ועוד: שדי פותייהו לאורכיה הנח את רוחבם לאורכו של המשכן — כמה הויא יהיה — ארבעין ארבעים וארבע. דל תלתין לאיגרא הורד שלושים עבור הגג, פשא להו ארבע סרי נשארו להם ארבע עשרה. דל תרתי לכפלא הורד שתים של הכפל, דכתיב שכן נאמר: "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל" שמות א, ט, פשא להו תרתי סרי נשארו להן שתים עשרה.

15 בשלמא נניח לשיטת ר' יהודה שלא היה רוחב לקרשים מלמעלה ועובי הקרשים למעלה לא מיעט מרוחב היריעות, הרי שיריעה זו היתה מכסה את כל קיר המשכן, וחלקה היה מגיע לארץ, ואם כן היינו דכתיב זהו שנאמר: "וסרח העודף ביריעות האוהל חצי היריעה העדפת תסרח על אחורי המשכן" שמות א, יב. אלא לשיטת ר' נחמיה שיש להוסיף לרוחב המשכן גם את רוחבם של הקרשים מלמעלה מאי מה אם כן פירושו של "תסרח "? ומשיבים: הכוונה היא שתסרח מחברותיה, שהרי אף לשיטתו ארוכה יריעה זו בשתי אמות חצי יריעה יותר משאר היריעות המכסות את המשכן. וכעין זה תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: למה משכן דומה — לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה שובל בגדה מהלכין אחריה.

16 ג תנו רבנן שנו חכמים על מלאכת המשכן: חרוצים בחריצים שונים היו הקרשים בתחתיתם וחלולים היו האדנים, והעמידו את הקרשים בתוך האדנים,