רש"י על שבת קל״ד א:י׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קל״ד ע״א:ט׳ רש"י על שבת קל״ד ע״א:י״א »

1 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַהוּ לְגַבֵּן? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. מַאי שְׁנָא מִלִּישָׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

עכ"פ טומאה שמטמא הכהן הוא מטמא את צורת הבית ובאמת גם באדם אף דהוא בגדר הרכבה מזגיות מכ"מ יש בזה כמה סתירות אם הוא עצם אחד כמו נקודה דבר צמות או ג"כ דברים נפרדי' ועי' בהך מחלו' דב"ש וב"ה בעדיות ובאהלות פי"א ה"ג אם אדם מביא את הטומאה ע"ש בפי' המשניו' ועי' סוכה דף כ"א ע"ב גבי שורים ועי' בהך דיומא דנ"ד ע"ב במחלוקת דר"א ור"י עולם מאמצעיתו נברא או מהצדדים וכן הוה פלוגתא שם דפ"ה ע"ב גבי בריאת האדם, וזה ג"כ ר"ל אם הוה גדר נקודה הרכבה מזגיית או הרכבה שכוניית, ור"א מתלמידי ב"ש גבי אדם כמ"ש, ועי' בהך דב"ב דף ס"ז וקידושין דף כ"ז גבי גדר דסדנא דארעא חד הוא ור"ל דהחלוקה בגדר הסכם הדין, ולכך קיי"ל דאין קרקע נגזלת רק אם נשתקע שם הבעלים כמבו' ירוש' בכלאים הובא בתוס' סוכה ד"ל ע"ב ובב"ב דמ"ד ע"א, וזה הגדר מה דמבואר בסנהדר' דף מ"ז ע"ב קרקע עולם אינו נאסר, ועי' ע"ז דנ"ד ע"ב, ור"ל דכל הקרקע הוא מציאות אחת ואין בו תפוסת ידי אדם, ע"ז דף מ"ה, ועי' נזיר דף ז' ע"א גבי מכאן עד סוף העולם ע"ש ברש"י דהוה זה מציאות אחת רק התורה חלקה, ולכך גבי גט עי' גיטין דף י"ט ודכ"א וכ"מ גבי מחובר לקרקע ע"ש במה דמבוא' בתוספ' דלא שייך במחובר גדר נתינה אף דבכל מקום עי' ב"מ דף נ"ו ע"ב גבי ידו דגם בקרקע שייך זה, רק משום דלא הוה כריתות, ועי' בירוש' גיטין שם, אך ר"י סבירא לי' דזה הוה גדר הרכבת שכונית ולכך למד זה משלג וכמבו' בנידה די"ז ע"א דאין חיבור לשלג ולכך רבינו ז"ל בהל' מקוואות גבי העושה מקוה משלג דשם חיבור אדם לא מהני ולכך שאובים פסולים, עי' נזיר דף נ' ע"ב ותוס' זבחים דף ק"ה ואהלות פ"ב גבי תרווד רקב שגבלו ובתוספ' טהרות וכ"מ דאין חיבורי אדם חיבור, לכן כתב רבינו בפ"ז דמקוואות גבי שלג דדווקא אם ריסקו, וע"ש בפי' המשניו' בפ"ז דמקוואות, ועי' בהך דיומא דף מ"ז ע"ב גבי חפנים אם חלקו אי מהני, ור"ל אם זה הוה כמו מציאות אחת או דברים נפרדים, ובירוש' שם, וראי' לזה מהך במנחות דף כ"ה גבי שמאל דאמר שם דהותר ביוה"כ וביומא שם דמ"ח ע"ב, ואמאי לא יליף זה מחפנים, וע"כ דגבי חפנים הוה זה מציאות א' ובגדר מעשה עץ שימש בחולין דף קכ"ט, ובהך דגיטין דט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאין, ובחגיגה דף כ' ע"ב ודף כ"ג אם שייך גדר נטילה ביד אחת, וכן נ"מ לגבי סמיכה דצריך דווקא בשתי ידים בב"א, עי' מנחות דף צ"ג ובתו"כ פ' אחרי, ולקמן אי"ה אבאר זה, ועי' בחולין דס"ח ע"ב גבי מחלוקת אם יש לידה לאיברים ודף ע' ע"א, וכ"כ בזה גבי גדר דעיסה שגבלה במי פירות אי הוה חיבור כמבו' במס' טבול יום פ"ג בחלה פ"ב ותוס' זבחים דף ק"ה הנ"ל, ובמאי דפליגי גמ' דילן שבת דצ"ה וירוש' שבת פ"ז אם מגבן חייב משום בונה או משום לש ר"ל אם הוה מציאות אחת או רק קיבוץ נפרדים, ועי' רש"י שבת דקל"ד ובהך דשבת די"ח אין גיבול בחול, ושם דף קנ"ה גבי גובלין את השתית ובדברי רבינו בה' שבת פ"ח הט"ז ופכ"א ה' ל"ג ובפי' המשניו' אהלות פ"ב גבי תרווד רקב הנ"ל. ועיין נידה דף כ"ה כגבינה כו'. על כל פנים ר' אליעזר ור"י דיומא הנ"ל פליגי בזה אם הארץ מציאות אחת או קיבוץ נפרדים ועי' ב"ק די"ג גבי שלמים שהזיקו אם יש חילוק בהאברים וגם שם נקט רק לגבי אימורין ולמה לא נקט שם כנגד חזה ושוק דגם זה אינו גובה כיון דהוא שלחן גבוה קזכי וע"כ משום דרק בבני מעים י"ל דהוי פרטי כעין הך דאהל' וסוכה הנ"ל אבל חזה ושוק א"א לחלקם משאר הגוף ועי' בהך דפסחי' דכ"ז ע"ב במה דאמר שם חלב של שור הנסקל יוכיח ובאמת אינו מובן מה זה הגדר גבי חמץ החיוב כרת והאיסור הנאה הוא מחמת דבר אחד אבל חלב של שור הנסקל הם דברים נפרדים איסור הנאה מחמת שור הנסקל והכרת מחמת חלב וע"כ דהאיסור ההנאה שחל על שור הנסקל חל ג"כ על גדר פרטי ולא על המציאות שלו ועי' בהך בזבחים ד"ע ע"ב צריך שם ריבוי מקרא דחלב של שור הנסקל יהי' טהור חזי' דזה מציאות חדש לא מצד הכלל ועי' בהך בשבת דף פ"ג בשיטת רש"י ותוספ' שם דאבר מן החי של נידה וזבה אינו מטמא רק כמו שאר אברים מן החי דהטומאה שלהן לא חלה רק על הכלל לא על הפרט ועי' תוספ' כריתות דף י"ג ע"ש וכן נ"מ גבי הך דיומא דמ"ג דמבו' שם לגירסות שלנו דרק קטן שיש בו דעת אשה מסייע' ע"ש אבל אין בו דעת לא מחמת שיטת רבינו ורש"י דס"ל דהזאה צריך כונה לטהר לא כונה להזות בלבד ושם צריך דוקא יש בו דעת וכעין הך דיבמות דק"ה ע"ב אף למאן דס"ל דגבי אשה בחליצה א"צ שתהא גדולה אבל מכ"מ כונה בחליצ' צריך כמבו' שם דק"ב ע"ב ופליגי שם מהו הכונה אם כונה להחליצ' גופא או שצריך כונה להפעו' שהחליצ' פועלת דהיינו להתיר אותה לשוק ולזה לא מהני שיעור הפעוטות רק צריך שיעור שתגיע לעונת נדרים דהיינו לשי' רבינו בגדלות רק שלא הביאה שערות כשיעור דזה לשיטת' הוי עונת נדרים מן התורה ובזה א"ש מה דביבמות שם לא אצרכה רבי בדיקה אף לכתחילה וע"ש בתוס' ובכורות די"ט ע"ב אך באמת בתוספ' מוכח דלכו"ע לכתחילה לא, אך כיון דבאתה לשנים בזה סמכינן אחזקה דרבא וכן ס"ל גבי הבאת קרבן שבא על שפחה חרופה אף דחייב שיהי' בן ט' לשיטת רבינו כמבו' בה' אס"ב ובהל' שגג' מכ"מ כתב רבינו עד שיגדיל ויהי' בן דעת ור"ל ג"כ גדלות בלא סימנים כשיעור אך שם משום דפחות מזה אינו יכול להקדיש הקרבן דזה אינו ממחוסרי כפרה וצריך דעתו כמבו' בנדרים דל"ה, ועי' בתוספ' טהרות הובא בר"ש פ"ה מ"ט, ולכך צריך רק כה"ג דהוי מופלא סמוך לאיש ועי' מנחות דצ"ג גבי סמיכה ועי' בהל' קרבן פסח פ"ד ה"ט במה שכ' שם עד שלא הביא ב' שערו' והביא ולכאורה כבר היה מופלא סמוך כו' אך רבינו לשיטתו דס"ל דרק אם הגיע לשני גדלות אך שער' שלו לא הי' בהם כשיעור ועי' בירוש' תרומו' פ"א גבי קר"פ במופלא ובדברי רבינו פ"ב ה"ד ושוחטין על הקטנים שיהי' בכלל ור"ל בגדר התמנות ולא בגדר שה לבית אבות וראי' דהרי מבו' פסחים דפ"ח גבי אמה העברי' דמשכחת לה שהפרישה קר"פ לעצמה וע"כ לא הביאה ב' שערות ועי' בירוש' פ"ה דפסחים הדא אמרו שהקטן יש לו מנין ולכך אם שחט לשם קטן שלא מאותה חבורה יפסל אף דבעי' בר כפרה כמותו כמבו' בפסחים דף ס"ב ע"א וגם נ"מ דאף דקי"ל קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני צריך להביא פס' שני מכ"מ כתב רבינו דאם שחטו עליו בראשון פטור ורק כה"ג דהי' בו שער' רק לא כשיעור וכן מוכח בירוש' פסחים פ"ח דאמר שם דפסח לשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו ר"ל דע"י הפסח שהפריש עליו קודם שנתגדל לגמרי מועיל בו שהוא נפטר מפס' שני אף שאז יתגדל ובאמת הארכתי בזה דהיכא שהגיע לשני גדלות וגם יש בו שערות רק פחות מכשיעור אז לאחר שהביא הפעולה שנעשה הוי גדול למפרע וזה ר"ל רבינו ז"ל בהל' אישות פי"א ה"ו אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים כו' והוא תמוה דא"כ לא הוי קטן ועי' ב"ב דקנ"ו וכתובו' ד"צ ע"א אך ר"ל כך דלא נגמרו עדיין אצלו הסימנים ועי' שבת ד"פ ע"ב הגיע לפרק' וסנהד' דע"ו ע"ב ומו"ק ד"י ובפי' המשנ' שם ונידה ד"י ע"ב ודף מ"ט ע"א ובדברי רבי' בהל' איס"ב פכ"א הכ"ה ור"ל ג"כ כן ופירקן היינו השערו' וכן ר"ל הך דקידו' די"ט ובמחלו' בירוש' שם גבי יעוד אם דוקא לגדול או אף לקטן ובמכיל' מבו' בפר' משפטים דאף לקטן ור"ל כה"ג דוקא וזה ר"ל ג"כ הך דנידה דמ"ט ע"ש בתוספ' דר"ל דלא נגמרו השער' וביום האחרון ועי' ברש"י נידה דף מ"ז ע"ב דיש זמן בין נערות לבגרות וסימנים דהוי עלי' ב' רשויות רשות האב ורשות עצמה וכן הדין בקדושין דף ע"ט ואז גבי איש כה"ג אף דבזמן הקדושין לא נגמר עדיין מכ"מ אח"כ הוי קדושין למפרע ובזה אתי שפיר דברי הספרי בפר' תצא גבי מוש"ר דממעט שם קטן שהוציא שם רע ולכאורה איך משכח' לה הא צריך דוקא שיהא בה גדר חיוב מיתה עי' סנה' ד"ח ע"ב וכתובו' ד"מ ע"ב בתוס' וגבי יבום ממעטי' ממיתה עי' קידוש' די"ט ובאמת רש"י ז"ל ס"ל דגם ביבמה קטנה כן דאף שבא עלי' יבם גדול וקנאה לגמרי מכ"מ פטורה ממיתה דס"ל דגם יבם קטן הוי קנין גמור ולא כשיטת התוספות ועי' רש"י יבמות דף ס"ח ודף צ"ו ע"ב דלא משמע כן אך יש לדחות דס"ל כשי' הרמב"ן וכן שיטת רבינו דקטן בן ט' קונה יבמתו מן התורה רק רבנן עשו אותו כמאמר ורק התורה מעטה אשתו ממיתה וכן ס"ל להתוס' גיטין ד"מ ע"ב ועי' רש"י סנהד' דנ"ה ע"ב וכן ס"ל לרש"י גם בגדול שיבם את הקטנה ועי' ברש"י קדושין ד"י ונידה דף מ"ד דלא כתוס' ורש"י יבמות דף ס"א ע"ב ד"ה ואינה חולצת מוכח שם ג"כ דלא נגמר הדבר עד שתגדל וי"ל דגם ביבם קטן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קנוי וסתירה כיון דליכא מיתה ועי' ביבמות דף צ"ה בזה אם האיסור והחיוב מיתה תליא בזה וזה ר"ל רש"י ביבמות דף נ"א ע"ב אבל ע"י קנוי וסתירה אז נאסרה מטעם גזירת הכתוב וכן נ"מ לשיטת בה"ג דס"ל דלא נאסרה רק כמכחול כו' וזה רק בלא קנוי וסתי' וזהו בעצם כונת הס"ד בכתוב' ד"ט ע"א אין האשה נאסרת כו' ור"ל דנ"מ אם היא נאסרת עליו או הוא אסור בה ונ"מ להך דנדרים דף ט"ו ע"ב גבי אין מאכילין לאדם דבר האסור ע"ש. ושוב יש לומר דכיון דמשועבד לה אין נאמן זה ר"ל. וזהו ג"כ גדר הך דברכות דף מ"ח ע"ב גבי קטן פורח ר"ל כה"ג ובירוש' שקלים פ"א גבי קטן אינו שוקל ע"ש ור"ל ג"כ כך דהיכא דהגיע לשנים אך לא נגמרו השיעור דהשערות אז לתבוע תובעין אבל אין ממשכנין. עכ"פ לשיטת רבינו ורש"י גבי הזאה המזה צריך כונה גם לטהר ואם כן נימא דאף דאשה פסולה להזות מכ"מ בת דעת הוי ותהי' כמו בגדר עומדת על גבו וע"כ דכיון דהיא פסולה להזות הדעת והכונה שלה פסולות להזות ולא מצטרף לזה ובעצם עיקר הגדר מה דאנו מכשירין בכמ"מ בעומד על גביו אם ר"ל דהוי כמו שהעושה יש בו דעת או כמו שהעומד על גביו עושה ובזה א"ש מה שהקשו התוס' גיטין דכ"ב וביבמות מחליצ' דיהי' מהני עומד על גביו וכ"כ בזה דיש ב' גדרי' כונה אם כונה להדבר בעצמו או כונה לפעולת הדבר ועי' בהך דכריתות די"ט ע"ב מה דמחלק שם בין כונה למחשבה וכן נ"מ גבי חליצה דצריך כונה אם די בכונה להדבר או להתירה ועי' בהך מחלו' בתוספ' דידים ספ"א הובא שם בר"ש גבי אם צריך מחשבה של הנותן והנוטל או די בחדא מינייהו ובהך דר"ה דכ"ט גבי שופר ס"ל ג"כ לר' יוסי דצריך כונת שניהם ואף דגבי הזאה די בכונת המזה בלבד אך שם הכונה עושה לשיטת רבינו ורש"י שיהי' חל עלי' שם הזאה לא מחמת טהרת הניזה רק מחמת עצם ההזאה ולכך מעכבה הכונה וכונת ניזה א"צ משום דמה שמתטהר הניזה וכן בטבילה בחולין מועלת הפעולה גם להמזה ולשאר בני אדם ונ"מ אם נגע לטהרות או באשה לבעלה וכדו' וזה ר"ל הך דחולין דל"א ע"ב כונת אחרים כונה מעליתא היא ר"ל דכיון דבלא הזאה אם נגע הוי מטמא להכל א"כ מועלת ההזאה לכל אדם ולכך מהני כונת המזה או המטביל בטבילה כמו הטמא בעצמו ולכך מבו' בנדרים דל"ה ע"ב דמחו"כ אינם צריכין דעת ויכול אחר להביא עליהם בלא דעתם משום דהם פוסלין קודש ונ"מ גם לאחרים וכן בהך דמבואר בכתובו' דף י"א גבי גר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד, ע"ש בתוס' ובסנהדר' דף ס"ח ע"ב דהא צריך קבלת המצוות שיקבל עליו המצוות עי' תוס' שבת דף ס"ח ע"א ועי' בס' הלכות גדולות בה' מילה דמבו' שם גבי חש"ו דכיון דאין בו דעת אין מקבלים אותו רק בקטן עפ"י אבותיו דזהו כשיטת רש"י כתובו' די"א ע"א דדווקא שאמו הביאתו להתגייר ובלא זה לא וכן מוכח מרש"י יומא דפ"ה ע"א גבי תינוק שנמצא דאין מגיירין אותו עד אחר שיגדיל, ובאמת זה הוי מחלוקת בירוש' פ"ח דיבמות גבי קטן אם יכולים לגיירו בע"כ ורבינו פסק בהל' עבדים פ"ח ה"כ דמהני גבי קטן, ועי' בירוש' רפ"ד דקידושין במה שהקשו התוס' בסנהדר' דס"ח ע"ב גבי קטנה לר"ש פחותה מבת ג' אף דיכולה לחזור בה מ"מ אח"כ לכשנתרצית נעשית גיורת למפרע ע"ש, אך זה רק בלא זכה בה ישראל אבל אם תקף בה שוב איננ' יכולה לחזור וזה ל' רבינו בהל' עבדים הנ"ל וכהירוש' בפ"ח דיבמות הנ"ל, ועי' כתובות דמ"ד ע"א גבי גיורת שנתגיירה בתה עמה, אך שם כיון דגם אמה שנתגיירה מהני שפיר, וע"ש בתוס' וגם כיון שצריך לעשות ב"ד לכך מהני הב"ד שעשתה אמה בעבורה וזה ר"ל הך דכתובות דף י"א דניחא לי' במה דעביד אבוה ר"ל כיון שגם הוא בעצמו נתגייר, והך דרב הונא ר"ל שהאם הביאתה להתגייר אבל היא בעצמה לא נתגיירה, אך מ"מ כיון דצריכה כוונה וקבלה איך מהני, וצ"ל כאן ג"כ דזה נ"מ גם במי שגיירו אותו ומהני כוונת האחרים עליו כמו בהך דחולין דף ל"א ע"ב הנ"ל כיון דנ"מ גם לאחרים דב"נ פוסל בביאתו וא"כ יהי' נ"מ לר"י דס"ל בקידושין דע"ז דגם גר פוסל א"כ אין נ"מ ובזה י"ל דבזה פליגי בירוש' בפ"ח דיבמות הנ"ל וכן נ"מ גבי מילה דכבר כתבתי בזה דמצוות המילה צריך שיהא מדעת האב כמבו' בשבת דקל"ג ור"ל דבל"ז הוי רק מהול אבל מצוות המילה לא נתקיימה, וכבר כתבתי בזה דגבי אב צריך דווקא לשמה עי' בע"ז דכ"ז דקיי"ל דא"צ זה רק דהמילה כשירה אבל המצוה התלוי' על האב לא נתקיים כמ"ש התוס' פסחים ד"ז ע"א, ולכך ס"ל לרבינו ברפ"ג מה' מילה דאם אין שם אב ליכא ברכה דלהכניסו ע"ש, אך מ"מ לר"ע דס"ל בכ"מ יבמות ד"ע כו' דערל הוי כטמא, שוב י"ל דמהני כוונת אחרים ע"ז וכן הגדר שם דל"ו ע"ב גבי התורם משלו על של חברו דלשיטת רבינו למסק' מהני משום דכבר כ' דיש גבי תרומה ב' גדרים מה שמתיר הטבל והוא עצמו נקדש ועי' במ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"י דב"ק גבי גזלן דאף אם אינו מתיר מכ"מ חלה הקדושה ועי' בדברי רבינו בפי' המשני' בפ"א דתרומות במה דאמר שם ולא מן הפטור על החיוב ולא מן ההפקר ובאמת איך יוכל להיות שיחול שם תרומה על הפקר או על פטור ואך ר"ל כך דהנה מבואר בירוש' מעשר' פ"א והובא בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ב הל' י"ב דאם הפקיר קמה וזכה בה אף דפטו' מן תרומה מכ"מ אם קרא שם תרומה חל שם תרומה עלי' דזה רק פטור ואם קרא חל אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש לא חל כלל וכמו דמבו' בכמ"מ דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אבל נראה ונדחה הוי דיחוי ר"ל דהיכא דהתורה פטרה יש ב' גדרים או משום דפטור או דהוי כמו שנעשה הדבר ולכן גבי קמה כיון דאם קרא שם תרו' במחובר לא חל שם תרומה כלל ולכן אף דהפקר פטור לא שייך למימר דהוי כמו שהפריש דאז לא שייך הפרשה כלל לכן אם עבר אחר כך והפריש לאחר תלישה וזכיה שפיר חל מה שא"כ בהפקיר שבלים דאז אם הפריש הוי חל גם פטור שפטרה התורה הוי זה כמו פעו' וכמו הפרשה ולכך אם לאחר זכיה הפריש לא חל כלל דרוב פטורי התורה הוי פועל לא העדר וכמו דקי"ל גבי עגלה ערו' עריפתה זוהי שחיטתה ומטהר מדנבילה כמבו' בזבחים ד"ע ובכמ"מ וכן גבי שעיר המשת' יומא דף ס"ד דחיתו לצוק זוהי שחיטתו ועי' בדברי רבי' בהל' בכורים פ"ז הל' ח' ט' החילוק בין שותפין עכו"ם שלשו עיסה על מנת לחלק ואח"כ נתגיירו והוסיפו עוד כל א' בפ"ע לאחר חלוקה חייבי' אבל בישראל כה"ג פטור דהוי כמו שנפרש מהן חלה וכה"ג כת' בשיטת רבינו תם ז"ל בכתובות דף נ"ג ע"ב וגם רבינו ס"ל כך בפי"ט מהל' אישות דהיכא דנישאת בחיי אביה ומת בעלה ואח"כ מת אביה אם לא נתבגרה לגבי מזונות נשאר התנאי כתוב' ושפיר אכלא אף דנישואים מוציאין מרשות אב כמבו' בכמ"מ ועי' כתוב' דף ל"ט ודף מ"ג ע"ב ונדרים דף פ"ט ע"ב גבי הפרת נדרים ובכמ"מ מכ"מ גבי מזונות כיון דבשעת שנישאת לא שייך כלל התקנה דהאב חי לא נידחה מה שא"כ בבגרות דלא דהבגרות דהיינו הגדלות הוא דבר הנעשה ונפסק רק הוא דבר הנמשך וכל רגע ורגע נתוסף הגדלות ולכך יצאה מרשות אביה לעולם אף בדבר דבזמן שנתבגרה לא הי' הדבר זה כלל מכ"מ לאחר מיתת האב הגדלות נמשך ועי' במה שכ' התוס' כה"ג במכות דף י"א ע"ב ועירכין דכ"ט ע"ב. עכ"פ לפי' רבינו בפי' המשניו' בפ"א דתרומות הנ"ל קמ"ל דאף דחל שם תרומה ע"ז מ"מ אינו יכול לפטור על תבואה שהוא חייב להפריש והארכתי בזה לפי מאי דקיי"ל דאשה בפסח שני הוה רק רשות לא חובה כמבו' בפסחים דצ"א ע"ב, וכן פ' רבינו בהק"פ פ"ה ה"ח אך משמע שם מלשונו דזה רק אם היו שוגגים או אנוסים אבל אם הייתה מזידה אז חייבת בפסח שני אך לא מגדר פסח רק קרבן, ונ"מ דלא דחי שבת כמבו' בפסחים דצ"א ע"ב שם, וכה"ג מבו' בכריתות דף ח' גבי מי שיש עלי' ה' לידות או ה' זיבות אף לגדר הכשר די בקרבן א' מ"מ יש חיובים בגדר חיוב, וכן גרס רבינו בה' מחוסרי כפרה פ"א ה"י ובזה א"ש מה שהקשו התוס' שבועות ד"ח ע"א ד"ה ואימא הא צריך להביא הכשר לקדשים אך ר"ל דנ"מ כה"ג ועי' נדרים ד"ד גבי בל תאחר אם עיקר הקרבן הוא בשביל הכשר או רק חיוב. עכ"פ זה ה"א דמכפר לו יוה"כ, ובאמת י"ל לגבי הני אם מתה י"ל דמוטל חיוב גם על יורשיה, ועי' מנחות ד"ד ע"ב דרק משום הכשר לכך אינו בא לאחר מיתה ועי' ברש"י בכורות דנ"א ע"א גבי עולת ראיה שהיורשים מחויבים להביא, עכ"פ גבי פסח האשה אם הזידה ולא הביאה קר"פ דמביאה פסח שני יש בגדר קרבן י"ל דלא נפטרה מכרת כמו באיש ועי' בכריתות דכ"ז ע"ב דהוה ס"ד שם דאף דעני שהפריש קרבן עשיר יצא מ"מ אם הפריש הקרבן בזמן שהי' עשיר והעני ידחה כיון דמתחילה הי' חובה ועכשיו רשות, וכבר כתבתי בזה גבי הך דזבחים די"ט גבי תפילין מהו שיחוצו דמבו' שם דזה רק למ"ד לילה זמן תפילין דאז י"ל כיון דזה חיוב תמידי שיהי' עליו תפילין לא הוי בזה כלל גדר חציצה, וכעין מ"ש התוס' קידושין דף ל"ו ע"ב גבי תנופה דכל היכא דהמציאות כן לא שייך בזה גדר חציצה ואף דמבו' שם דפטורים מחמת עוסק במצוה זה לא הוה כמו שאינו בר חיוב כלל ולכך אם רצה להניחם י"ל דלא חייצי, עכ"פ חזינן דהיכא דהתו' פטרה לא מחמת הדבר יש עליו גדר מציאת הדבר ולכך לס"ד לא חייצי, ועי' תוס' ע"ז דל"ד ע"א ע"ש גבי תענית אם היכא דהתענה בלא קבלה אם פוטר את נדרו או הוה כמו הך דמבוא' ב"מ דכ"ו ע"ב מתנה בעלמא ע"ש, ועי' ב"ק דק"ו ע"א דזה אם נתחייב בבית דין דהדין פוטר ע"ש גם י"ל גבי הך משנה דתרומות פ"א מ"ד ר"ל כגון אם הפקיר אחר מירוח ולא זכה בו ואף דמבו' בירוש' תרומות פ"א ה"א די"ל שיכול להפריש תרומה בהפקר לאחר מירוח זה רק מהפקר על הפקר, אבל מההפקר להפריש על שלו אינו יכול, וכן מוכח מהך דב"ק דקט"ו ע"ב גבי משתברות ע"ש ברש"י, והך דמבו' בירוש' דמאי פ"ג ה"ג משלך כו' שם ר"ל בגדר חיוב, וזה ר"ל המשנה דכאן, וכהך דאמרינן בב"מ ד"ו ע"ב פוטר ממונו כו' וכן ר"ל בהך בזבחים דס"ח אימר דאמר כו' ורש"י שם דפ"ב ע"א דאף היכי דאם עלה לא ירד מ"מ הקרבן לא יצא, דזה רק דין תוארי ולא מציאות, ועמ"ש רש"י סנהדרי' דקי"ב ע"א אם מהני אם שחט בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה מחמת בזה גדר דין תוארי, ולא הוי כמו שור הנסקל, זבחים דס"ט וד"ע וב"ק דמ"א ואי אפשר שיפטור בזה חיובו והוה בגדר כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכה"ג פליגי רש"י פסחים דצ"ו ע"ב ותו"י יומא ד"נ ע"ב גבי תמורת פסח אם הקריבו לפסח אם יצא בו יד"ח וע"ש בתו"י דהוה כמו מציאות אחת עם הפסח, ועי' מעילה ד"ו ע"ב גבי שתי חטאות ותוס' זבחים דקי"ב ע"א כה"ג ועי' תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ור"ל ג"כ דמה שהתמורה קדושה הוא גזירת הכתוב דהרי גם בשוגג הוה תמורה, ועי' תמורה ד"ב ע"ב גבי קטן מהו שימור ע"ש, ור"ל ג"כ כך דר"ל דזהו מחמת דין לא מחמת פיו בלבד ובתוס' חולין דפ"א ע"א וכבר כתבתי בזה דבזה א"ש קושית הירוש' רפ"ו דיומא גבי תמורת חטאת דאיך מפריש לכתחילה למיתה, עי' מנחות דע"ד ומעילה ד"י ותמורה די"ז גבי מקדיש טריפה וכ"מ. ועי' מנחות דפ"ט ע"ב גבי אשם מצורע שהקריבו שלא לשמו, ובאמת נראה דהך דנקט במשנה אין תורמין מן המחובר על התלוש י"ל דמיירי כהך דמנחות ד"ע ע"א דהיכא דכבר נטבל בתלוש ואח"כ זרעו די"ל דחל עליו שם תרומה ע"ש מ"מ הוה כמו ב' מינים, ועי' נידה דנ"א ע"א דלגבי מעשר מהני מחשבת חיבור ע"ש, אך מהך דקידושין דס"ב לא משמע כן ובאמת נראה ג"כ דאף לשיטת התוס' ב"ק די"ב ע"ב גבי קדשים קלים דחלק הבעלים יש לו בהם קנין ויכול לקדש בהם אשה וגבי תמורת קדשים קלים גם חלק הבעלים הוי גדר שולחן גבוה כיון דזה הקדש דין כמו שכתבתי כיון דגם בטעות הוה תמורה, עי' תמורה די"ג ודי"ז ונזיר דל"ב וכן אין שאלה בתמורה כמבואר בירוש' דמאי פ"ז ונזיר פ"ה ובדברי רבינו בה' נדרים פ"ד ה"ז ולכך הוה כמו שולחן גבוה, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' מנחות דס"ב ע"ב למ"ד דב"נ יכול להביא גם שלמים מה יהי' בחלק הבעלים, אם שייך לכהנים או הבעלים הב"נ יכול ליתנם לכל מי שירצ' ועי' מ"ש בזה בשיט' רבינו בפי' המשני' בהך דיבמות דף ל' ע"א גבי הגדר גבי יבמה היכא דלא הוי ערוה רק שנאסרה עליו שעה אחת דפטו' מן החליצה ומן היבום איך הדין גבי צרתה אם זה הוי כמו צרת ערוה או רק כמו צרת חלוצה דלשיטת רבינו הוי' רק בגדר שניה ע"ש בתוס' ובירוש' דלא ס"ל כן. וכה"ג יש מ"ד ביבמות די"א ע"ב גבי מחזיר גרושתו משנשאת דאף אם נימא דהיא פטורה מ"מ אין חשש בצרתה וכמ"ש רבינו בפי' המשניו' הנ"ל, ועי' מ"ש רבינו בפי' המשניות שם בפ"ה דיבמות דלר"ע לכך ס"ל דאין קידושין תופסין בחלוצתו משום דלאחר החליצה חזרה להיות ערוה כמו שהיית' קודם מיתת האח ועי' שם ד"י ע"ב דאמר שם מחמת חייבי לאוין והנה ר"ע ס"ל ביבמות דמ"ד דאחות חלוצתו אין קידושין תופסין בה משום דהכתוב קראו ביתו, חזינן דלר"ע החליצה פעלה פעולה בהחלוצה, והנה נ"מ במאי דפליגי ר"י ור"ל אם החליצה פעלה גם בהצרה פעולה, או רק פטור עי"ש ובירוש' שם ונ"מ לאחות צרת חלוצתו דלדידן מותרת כמבו' שם ד"מ ע"ב לר"ע מאי, ועי' בתו"כ פ' אמור מה דמרבה שם דחלוצה אסורה לכהן כמו גרושה מק"ו דהא גרושה מותרת לחזור לו ולחלוצה אסורה לחזור לו, ואמר שם דא"כ צרת חלוצה נמי תהי' אסורה לכהן ואמר דצרה לא נעשה בה מעשה משא"כ בגרושה וחלוצה נעשה בה מעשה, אך זה רק לר"ל דס"ל דהצרה נשארה כמו בתחילה אבל לר"י דס"ל דגם הצרה נשתנה ע"י החליצה ומסיק דמה שפוסל בכהן הוא מחמת שנעשה בה מעשה ע"י בעלה, משא"כ צרה אף שגבה פעלה החליצה ג"כ מ"מ הוי רק ע"י אשה ולא ע"י איש, עכ"פ עיקר הפסול של הגרושה לכהן הוא מחמת שנעשה בה מעשה גירושין ועי' במ"ש רבינו בה' איס"ב פ' י"ז ה"ג דלכך דאלמנה לכה"ג לוקה בלא קידושין משום דהוא חיללה משא"כ גרושה היא מחוללת ועומדת, ואף דגם גרושה נתוסף בה חילול שאם היא בת כהן ובא עלי' כהן אסורה לאכול בתרומה עי"ז , וצ"ל דזה רק חילול לא בעצם אבל מ"מ בגרוש' הגירושין עושה בה מעשה לפסול משא"כ באלמנה וכה"ג דאין פסול בגופה כלל, ונ"מ בביאה שני' דאלמנה לכה"ג צריך דווקא קידושין ואז לוקה, ועיין תמורה דף כ"ט ע"ב וכבר כתבתי בזה ונ"מ דזה ודאי לר' יוחנן דסבירא ליה בקידושין דף ס' דהיכא דקידשה ושייר בה זמן כמו מעכשיו ולאחר זמן כו' אפי' קידושי מאה תופסין בה, וע"ש בירוש' דאפילו אם השני לא שייר מ"מ תופסין בה עוד קידושין כיון דאינה מיוחדת לא', היכא דכהן קידשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקידשה ואח"כ גירשה השני וודאי אסורה לראשון הכהן, דלא גרע מריח הגט וגם הא אשתני גופא ע"י הגרושין וכמבואר ביבמות דנ"ט אבל גבי כה"ג שקידש בתולה מכאן ולאחר כו' ובא אחר וקידשה ואח"כ מת השני מותרת להראשון דזה לא הוי שינוי הגוף כמבו' בתו"כ וכן מבואר בירושלמי שם וכמ"ש רבינו דאין עלי' שם חללה אף דפסולה לכהן גדול. עכ"פ לר' עקיבא דסבירא ליה דהחולץ עושה פעולה ממש בהחלוצה דעי"ז נקראת ביתו הוא וודאי ס"ל דדרשה דתו"כ גבי חלוצה לכהן לא הוי אסמכתא כמו דאמרינן ביבמות דכ"ד רק אסורה לו מהתו', והנה מבואר ביבמות דנ"ב ע"ב דר"ע דריש מקרא דמחזיר גרושתו מלאו דלא יוכל כו' דגם יבם שנתן גט ליבמתו אוסרה עליו ואף דבגמ' דידן אמר שם דהוה רק אסמכתא אך בירוש' לא ס"ל כן רק דהוה דרשא גמורה, ועי' תוס' יבמות דנ"א ע"ב ע"ש והגדר הוא משום דבאמת ביבמ' יש בה שני כחות שני גדרים וכבר כתבתי דיש בזה כמה סתירות אם עיקר המציאות דיבמה משום דכן גזרה התו' כשאין זרע לבעלה ויש לו אח עדיין יש עלי' זיקת המת כי לא נפטר' עדיין מבעלה הראשון מכל וכל וכ"כ דזה מחלוקת תנאים ביבמות דק"ד גבי חליצה בלילה וכן אין קידושין תופסין יבמות דע"ט ועי' רש"י יבמות דמ"ח ע"ב וקידושין די"ד וגיטין דפ"ג וכ"מ. וגם יש בה מה שזקוקה להיבם, וכבר כתבתי מהך דיבמות דנ"ב ע"א ודנ"ו גבי ביאת שוגג כמזיד למ"ד דעדיין אינה אשתו גמורה מה"ת עי' תוס' סוטה דכ"ד ע"ב דלזה מהני אח"כ מאמר ר"ל קידושין שלו ונגמר האישות והביאה גמרה ונתבטל גדר מה שנשאר מבעלה המת, אך כיון דהוי ביאה גרוע אינה אשתו לגמרי ואז גמר בה המאמר שלו בגדר קידושין דשוב אינה עוד אשת אחיו וכ"כ בזה, וס"ל לר"ע דלגבי זיקה דידי' מהני הגט שלו אבל מ"מ זיקת הבעל המת לא פקע וחל עלי' וממילא זקוקה לו, והוי זה בגדר מחזיר גרושתו משנשאת אבל חליצה פועלת בה להפקיע שני הזיקות והוה זה כמו שבעלה הראשון נתן לה גט ולכך אסורה לו ואין קידושין תופסין בה, אך מ"מ אין בה כרת דע"י המיתה של הבעל נתבטל ממנה האישות דכרת ונשאר רק לאו, ורק ר"ע לשיטתי' דסבירא ליה אין קידושין תופסין בחייבי לאווין, על כל פנים גבי תרומה יש ב' הגדרים מתקן הטבל ומקדיש התרומה ושניהם בעי דעת בעלים מה אתם לדעתיכם אך אם הפריש משלו על של חברו דדבר הנקדש לשם תרומה הוי שלו והתיקון אף דלא הוי שלו מ"מ לו ג"כ נ"מ בזה דפקע ממנו שם טבל לכן מהני. עכ"פ חזינן דלא מהני דעת של מי שאינו בר הזי' לצרף לקטן שהוא יכול להזות רק שאינו בן דעת והנה באמת עיקר המחלוק' מאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי הזאה אם צריך כוונה לטהרה או כוונה להזות תלי' אם תיכף שיצאתה ההזאה מיד המזה אם אז פעולת המזה כבר נגמר, או כ"ז שלא באה ההזאה על הניזה לא נגמרה פעולת המזה, וזה תלי' בהך מחלוקת דזבחים ד"פ ודצ"ג אם מצטרפין הזאות, ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד בפט"ו מה' פרה ה"א וה"ח אם המים הניטפים לאחר שיצאתה ההזאה מיד המזה קודם שהגיע על הניזה אם הם מטמאים וע"ש פ"י ה"ח בהשגת וכן בזבחים דצ"ג גבי כיבוס בגד מדם חטאת דמביא שם ברייתא משהזה אין טעון כיבוס ע"ש בגמ' דמפרש שם דזה קאי על שירים שבאצבע, ואמאי לא מפרש הגמ' דר"ל ההזאה גופא קודם שבא על המזבח וכו', וע"כ דס"ל דזה לא נקרא עדיין גמר ההזאה כ"ז שלא בא, ועי' בזבחים דט"ו דאמר שם דאם נקטע ידו של מזה דצריך והזה כו' ונתן כו' וכ"כ דפליגי רבינו ורש"י אם רק נקטעה ידו אבל אם נעשה בע"מ באבר אחר לא איכפת לן דכבר נתבטל פרט מי שזרק, וכמו בהך דשבת דק"ב ע"א גבי נזכר וכתובו' דל"א, ובאמת זה ר"ל בהך דמעילה ד"ז גבי חישב לנשפכים ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דחשב לאחר שכבר יצא' הזריקה מידו קודם שבא על המזבח כו', וכן אם חשב בשעת ההזאה שתבא הזריקה חוץ לזמנו, עי' תוס' זבחים ד"י ע"א, ועי' בה' פרה פ"ז הי"א גבי נפסק החבל ואז חשב עליו אם מהני המחשבה ע"ש, ועי' גיטין דע"ט ובאמת לשון הגמרא במעילה שם דייק חישב לנשפכים ור"ל דנ"מ בין הניתנים בשפיכה לניתנים בזריקה עי' זבחים דל"ז וסוף פסחי' וע' ברש"י זבחים דפ"ח ע"א ומנחות ד"ב ע"ב גבי הזאה, וכן נ"מ דאף דאנן קיי"ל דשלא במקומו כמקומו דמי כמבואר בזבחים דכ"ו ע"ב זה רק אם התכוין להזות שם אבל אם התכוין להזות במקומו ובא שלא במקומו י"ל דגבי קדשים לא מהני, וע' סנהדרין דע"ז ע"ב גבי רוצח כה"ג ובהך דפרה הובא בסוטה דל"ח ע"ב גבי נתכוון לפניו כו' וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל הך דחולין די"ב ע"ב גבי כדרכה כו' וכמבו' בתוספ' שם דר"ל דההליכה של הסכין הי' כדרכה ולא בצדדין ע"ש אך זה רק גבי זריקה אבל היכא דכתיב שפיכה לא איכפת לן בזה, ולכך דייק הגמ' במעילה שם בנשפכים כו' ועי' בירוש' פסחים פ"ה ה"ו דהוה שם מחלוקת אמוראים אם זריקה כהזאה או כשפיכה ע"ש בזה, ועי' במכילתא פ' בא ובירוש' פ"ט דפסחים דלחד מ"ד מתחילה הי' כל הדם של פסח מצרים על האסקופה לא בכלי ומ"מ לא אמרינן קלטי' מזבח כמו דזבחים דכ"ז דשם לא הי' כלי וע"כ דפסח שאני ועי' בדברי רבינו בה' ק"פ פ"א דמוכח שם דשם לכו"ע שלא במקומו לאו כבמקומו וכן מבואר בתוס' וזה ר"ל הך דפסחים דע"ז ע"ב דבעי שם קרא דזריקה מעכבת ולמה לנו קרא לזה אך ר"ל דכאן שלא במקומו לאו כמקומו כיון דעיקר הפסח הוא שיהא ראוי לאכילה, ושלא במקומו אינו ראוי לאכילה כמבו' בזבחים שם והך פלוגתא דידים הנ"ל דר' יוסי ורבנן דס"ל דשניהם צריך לכון לא כמו בהזאה ועי' בערובין דף נ"א גבי קנין תחום דמבו' שם דאם הי' אחד מכיר וא' אינו מכיר דמהני אם שאינו מכיר מוסר שביתתו למי שמכיר ואמר שם דר' יוסי היא ואח"כ חזר בו משום דר' יוסי ס"ל בידים בתוספ' דלא מהני כה"ג ועי' בהך דגיטין דט"ו ע"ב גבי ידים טהורות לחצאים ובתוספ' חגיגה פ"ג גבי טבילה בידים דלא מהני אם נטל אחד ונגבה ואח"כ נטל השני' וע"ש בבעל המאור בחגיגה שם ובהשגת הראב"ד עליו וזה תליא אם אז הוי ב' הידים כמציאות אחת או דברים נפרדים ובהך דסוכה דט"ז גבי הך מחלו' דר' אלי' ורבנן גבי מיטה אם מטהרת אברים ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל ג"כ אם זה הוי כמו מציאות אחת ובאמת כבר כתבתי דגבי הגדר דימין ושמאל אם הפסול משום דשמאל פסול אי משום דצריך ימין, ועי' בתוס' חולין ד"כ ע"א גבי מליקה בד"ה לא דנסתפקו בזה ובהך דבכורות דמ"ה ע"ב איטור יד ורגל ע"ש ברש"י דלא משום השינוי רק משום דבעי ימין בין הרגל ובין היד, וא"כ אמאי חשיב לי' בהדדי מומין דהוי רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן עי' בדברי רבינו בה' ביאת מקדש פ"ז וא"כ לא מחלל עבודה, ועמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ ג"ה גבי הך מחלוקת דבכורות שם גבי שולט בשתי ידיו, ובמ"ש התוס' חולין דמ"ז ע"ב גבי שתי וורדות דאע"ג דהא שינתא מקומה חזינן דס"ל דהקפידא משום שהיא עומדת במקום שאינה מקומה כו' ועי' יומא דנ"ד ע"א דהיכא דהכניס שתי קטורת ביו"כ אחת חסירה וא' כתיקונה, ביאה כתיקונה הוה, אך מ"מ חייב משום הקטרה חסירה, ועי' זבחים דכ"ד גבי רגלו א' על הרצפה ורגלו א' על הכלי, דאמר שם רואים אם יכול לעמוד כו', ולכאורה הא הוה כמו נתלה ועבד, ע"ש דכ"ו ותוס' די"ד ע"א, ואף דכעת לא נתלה מ"מ זה נעשה ע"י דבר אחר, ועי' בהך דגיטין ד"כ ע"ב במאי דאמר שם ותיפוק לי' דה"ל שנים כו' ואף דכעת לא הוה כן כיון דעי"ז מתכשר וזה שייך למגרש לא הוי כריתות וכ"כ בזה דמ"ש בגיטין דכ"א ע"ב מחמת מחוסר קציצה י"ל זה רק לריה"ג דס"ל דבלא קציצה פסול הגט אבל לדידן דרק משום קפידת דבעל הוה רק סיבה ולא איכפת לן, ואף דרבינו בפ"א מה' גירושין ה"ו וכן בתוס' שם לא משמע כן מ"מ מלשון התוספ' גיטין שם משמע כמ"ש וכן נ"מ גבי ס"ת שם הקלף והדיו והכתיבה הם דברים נפרדים וכל א' הוי חלק מהס"ת לכך כולן צריכין שיהיו לשמן, משא"כ בגט אף דפשטות דקרא כמבו' בספרי הוה הדבר שהנכתב עליו והכתב הם שני גדרים ועי' בירוש' גיטין ובתוספ' בזה גבי דבר שאינו מתקיים ממעט שם משני דרשות, הכתב והדבר, אך למסקנא דסוטה דט"ז דההלכה עוקבת את המקרא ועיקר הדבר משום הכתב, ולכך כתבו על איסורי הנאה כשר דעיקר הנתינה הוא תואר הגט וזה נעשה רק ע"י ציווי הבעל וזה ר"ל הך דגיטין ד"כ נתינת גט ולא איכפת לן רק שזה לא יהי' נשאר ביד הבעל ובזה א"ש מה שהקשו התו' מנחות דל"ד על רש"י וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ לגבי גידין של הס"ת, אם התפירה גופא הוא חלק מן המציאות, או רק מחמת שא"א בלא תפירה, וכ"כ בזה אם גם זה צריך לשמה ובמ"א אבאר זה, עכ"פ מה דאמרינן בזבחים דכ"ד הנ"ל גבי רגלו אחת כו' י"ל דשם מיירי דשל ימין עומדת על הרצפה ובשל שמאל לא קפדינן אם הייתה עומדת באויר, ולקמן אבאר בזה אם צריך שיגע או רק שלא יהא הפסק, ועי' במקוואות פ"י מ"ד גבי בגדים ע"ש בפי' המשנה, ובחולין ד"ע ע"א וכ"כ בזה, ועי' בהך דחולין דע"ג ע"א גבי חיבורי אוכלין כמאן דמיפרסי דמי ור"ל שכל דבר הנמצא אינו נקודה א' רק הוא דבר המצטרף מכמה חלקים, ותו"כ פ' תזריע ופ' אמור במה דמקיש שם טבילת אדם לביאת השמש דמה שמש כולו כאחת אף טבילת אדם כולו כאחת, ובדברי רבינו פ"א מה' מקוואות ובירוש' ברכות פ"א, ור"ל דס"ל דשמש הוא נקודה אחת, ובדרוש הארכתי בזה בגדר הך מחלוקת בתוספ' דסנהד' פ"ז אם כל התורה ענין א', וזה נ"מ בלוחות הראשונות דנחצבו מן גלגל חמה ובין לוחות האחרונות דנחצבו מאהלו של משה רבינו ע"ה. וכן נ"מ גבי קידוש ידים ורגלים בהך מחלו' דזבחים דף י"ט ע"ב אם זה כמו מציאות אחת או נפרדים ונ"מ ג"כ גבי חציצה דקיי"ל דמן התורה רק רוב' אם נימא דהוי מציאות אחת לא חייץ עד שיהי' רוב בידים וברגלים אבל אם נימא דהם פרטים נפרדים גם אם רק רוב בשעור של יד א' ג"כ חוצץ וכ"כ בזה במקום אחר דזה ר"ל בחולין דק"ו ע"ב עד כאן כו' לחומרא וחד אמר לקולא ור"ל דאם השיעור גדול א"כ בחציצה הוי זה קולא ואם השיעור קטן הוי בחציצה חומרא וכן נ"מ דקיי"ל בידים דאם נטל חוץ לפרק וחזרו המים לפרק טמא א"כ אי נימא דצריך כל היד הוי זה קולא אם חזרו ועי' במה דפלי' רבינו והגאו' בהל' מקואות פ"ב ה' ט"ו גבי שער דחוצץ אם זה הוי מציאות בפ"ע או הוא חלק מהגוף וזה ר"ל בהך דב"ק דפ"ב גבי את בשרו את הטפל ע"ש ברש"י דנראה דס"ל דנ"מ בין גוף לשער דהגוף צריך שיגע במים והשער רק שלא יהי' חציצה ונ"מ דגבי בשר דאינו מקפיד בלבד לא מהני רק בגדר ביטול שמבטלין להגוף ועי' פסחים דמ"ו גבי בצק בעריבה ועירובין דף ק"ד וחולין דפ"ג ע"ב ושם דקכ"א גבי בשר שפלטתו סכין ודקכ"ט ועי' בהך מחלוקת בתוספ' הובא בר"ש סוף מקוואות גבי העושה קלקי אי הוי חציצה אי לא, ע"ש ובדברי רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ז ובמשנה במקוואות פ"ט מ"ב ומ"ג, ורבינו דייק בשער שעל הלב שנתקשר משמע רק מאיליו, אבל בכוונה בטל לגוף, והנה עי' בזבחים דע"ט ע"א במה דאמר שם גבי דלי דכיון דמן הדין א"צ תוכו טבילה לא איכפת לן אם יש גדר חציצה בתוכו, ועי' בתוספ' כלים הובא בר"ש פכ"ה משנה ה' גבי נטמאו אחורי רובע כו' הי' עליו דבר חוצץ לא עשה כלום כו' ר"ל דתלי' מהו זה החציצה אי הוה כמו שלא טבל כלל או רק חוצץ לטהרה, וזה ר"ל הך בעי' ביומא דל"א גבי טבילה דלר"י משום סרך אם יש שם חציצה, וע"ש בתוס' וכן גבי טבילת בע"ק לתפילה עי' רש"י יומא דפ"ח ע"א וברי"ף שם אם שם יש גדר חציצה וזה תלי' אם לא הוי טבילה כלל או רק שעדיין יש עליו הטומאה ושם רק בגדר מעלה וכן גבי מאי דקיימא לן גבי פרה עי' חגיגה דף י"ח ע"ב ובעדיות דגם מחמת ידים צריך לטבול כל הגוף אם יש חציצה על הגוף אם לא מהני כיון דבאמת ליכא טומאה כלל על הגוף, וכ"כ בזה די"ל הנ"מ במה דמבו' בעדיות פ"ג פלוגתא דר' דוסא ורבנן ושם נקט לשון אם נטמאו ידיו נטמא גופו, ע' פרה פי"ב והלא גם בסתם ידים כן כמבואר בחגיגה שם עיין שם בעדיות בפירוש הראב"ד ז"ל אך נפקא מינה דבסתם ידים הוי רק טבילת הגוף בגדר מעלה דאם נמצא חציצה על הגוף לא איכפת לן כמו הך דזבחים דע"ט משא"כ בנטמאו ידיו אז בפרה נטמא כל גופו וחוצץ אף בגוף ועי' בספרי פ' חוקת פסק' קכ"ד גבי כיבוס בגדים בכלים שבפרה דצריך דווקא במ' סאה ע"ש, ואף דבכל כלי מהני מה"ת אף ברביעית ע"ש, ובאמת בגמ' ב"ק דפ"ב משמע דכיון דצריך שלא יהי' חציצה צריך שנודע מתחילה דליכא חציצה, וכן מוכח בדברי רבינו בה' מקוואות פ"א דלזה גבי תרומה וקדשים מעכב זה מן התורה, וע' בחולין דף ל"א ע"ב גבי ירדה להקר ע"ש ברש"י ור"ל דצריך שירצה שיהא כולו במים ובתרומה וקדשים הוי זה מן התורה, וזה רק אי אמרינן דחציצה, הוה כמו שלא טבלה ועיין בחולין דף י"ז עמוד ב' גבי בדיקת סכין עיין שם, ושם רצה לומר גם כן לגבי קדשים דבלא בדיקת סכין הוי בגדר מתעסק, ועי' זבחים דק"כ ע"א, וכבר כתבתי במ"ש רבינו בה' מקוואות פ"ב ה"ט גבי רטי' וכן בלשון המשנה במקוואות ספ"ח גבי כאילו לא טבל דר"ל דעושה בכוונה שלא יכנסו שם המים אז גם מיעוט לא עלתה לו טבילה מה"ת ועי' בחולין ד"ע ע"א גבי נגיעה של בכור ע"ש בזה ובחולין דק"מ ע"ב גבי שילוח הקן ועי' יבמות דף ע"ח גבי היינו רביתיה ובזבחים דף י"ט וכמ"מ וכן בהך דזבחים דק"י גבי אומרין בבשר ור"ל לא מטעם דאינו מקפיד רק דזה מציאות אחת וכן הך דחולין דף ס"ז גבי תולעים ור"ה דכ"ז ע"ב גבי שופר, ומשום דיש ב' מיני חציצה אם יש על הגוף דבר המקפיד אז י"ל דהלכה דלא נטהר ע"י הטבילה אבל היכא דנותן דבר בכונה על איזה מקום בגוף שלא יגעו המים במקום זה אז הוי כמו שלא טבל כלל וכן מוכח מלשון המשנה דמקוא' ספ"ח גבי נתנה שערה בפיה וכו' כאלו לא טבלה ור"ל כה"ג ושם אין נ"מ בין מיעוט לרוב ועי' בלשון רש"י קדושין דכ"ה גבי הכל מודים בלשון לענין טבילה דמשמע מרש"י דס"ל דהאברים הוי פרטים נפרדים ועי' בחולין ד"ע וזבחים דף ק"ה אם אזלינן בתר רוב אבר או רוב עובר ובחולין דף ס"ח ע"ב גבי הוציאה ידו אם מצטרפין אח"כ עכ"פ גם גבי אדם י"ל דיש גדר אברים חלוקים ובהך דחולין דק"ב גבי הך מחלו' דרבי וראב"ש גבי בהמה בחיי' אם לאברים עומדת ובהך דמכות ד"ח ע"ב במה דאמר שם דלמ"ד חנק חמור אם הרג אביו אינו גולה משום דיש בו חיוב משום מכה אביו ואין גלות מכפרת אף דזה ענינים נפרדים ועי' בירוש' ב"ק פ"ד אם יש ניזקין בכולו ואכ"מ, וכן לגבי בית המנוגע תליא אם הטומאה חל' על כל פרט ממנו או על כולו ובזה י"ל הנ"מ מה דבגמ' שלנו בשבת דכ"א ע"ב גבי חנוכה נקט וקבעו כו' ובד' רבי' הל' והתקינו ונ"מ אם הם מציאות א' או נפרדים ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' שבת דכ"ג ע"א גבי למוצאי שבת כו' אם ר"ל אף שהיתה מודלקת לנר חנוכה מ"מ צריך לכבות' כן סברת רש"י ז"ל אך התוס' שם לא ס"ל כן רק דמיירי שזה הנר הית' של שבת ובל"ז א"צ לכבותה ע"ש, ובאמת גם גבי מנורה הארכתי בזה מהך דבמנחות דפ"ח ע"ב לשיט' רבינו בה' תמידין ומוספין דבלבד בנר מערבי אם הי' דולק כסדר לא איכפת לן, ועי' בהך דזבחים די"א ע"ב ושם ר"ל גבי חינוך המנורה ובתוס' מנחות דפ"ו ע"ב והארכתי בזה במאי דפליגי רש"י ותוס' עי' פסחים דנ"ט בגירסא ומנחות ד"ק ותמורה די"ד אם זה הוי גדר קרבן או לא, ועי' רש"י מנחות ד"נ ע"א ד"ה כדקתני ומה שהקשו התוס' שם דפ"ט למה צריך לקדש השמן בכלי שרת משמע דלא הוי כלל בגדר קדושה ע"ש אך כ"כ די"ל דבזמן שנצרך לחנך המנורה ולקדשה אז הוי גדר עבודה וגם הדלקה כן וא"ש מה שהקשו הת"י יומא כ"ד ע"ב מקרא דבהעלותך וגם נ"מ באיזו זמן הי' הדלקת הנרות ועי' בהך מחלוקת בחגיגה דכ"ו ע"ב ובירוש' שם ותלי' אם טומאת ע"ה צריך הערב שמש, עי' חגיגה דכ"א בתוס' וזבחים צ"ח ע"ש, וגם למ"ד דס"ל בשקלים פ"ד דמנורה מעכבת את הקרבן ועי' במאי דפליגי רבינו והרמב"ן ז"ל אם כלים של מקדש הוו כאו"א פרט בפ"ע או נכלל עם המקדש ע"ש ואי נימא דזה מעכב למקדש וכיון דקיי"ל בשבועות דט"ו וכ"מ דאין בנין בהמ"ק בלילה ה"נ יהי' מעכב גם חינוך הכלים של מקדש ואימתי מחנכין את המנורה וע"כ קודם שקיה"ח, אך י"ל דזה ממילא וכ"כ בזה בהך דסוטה ד"כ ועי' בהך דזבחי' דכ"ב ע"א דאף היכא דלרביעית לא מהני ולמקוה מהני מכל מקום אם עשו מקוה כה"ג וקדח ממנו רביעית כשר דכבר חל עלי' גדר מקוה, ונ"מ ג"כ גבי הך דשבת דכ"ג גבי עששית דזה וודאי בכל ימי חנוכה לא מהני אם הדליקה ביום עי' תוס' מנחות ד"כ ע"ב, אך מ"מ בער"ש ע"כ המציאות הוא כן וא"א לחנוכה בלא שבת והו' היום הזמן, ועי' מנחות דף נ"א בתוס' וכ"מ, אך אם מהני זה ההדלקה לשאר ימים דזה ממילא עכ"פ זה הוי מחלוקת בין רש"י ותוס' אם זה שטח א' או נפרדים, ועי' בירוש' סוכה פ"ג דאמר שם דברכה של נ"ח הוי על הדלקת כו' ור"ל דאף דהדלקה עושה מצוה מ"מ הגדר שיהיו מודלקים לשם חנוכה, ועיין מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות בסוף הל' ברכות וכן יהי' נ"מ לגבי גר שנתגייר באמצע חנוכה או קטן שהגדיל אם צריך להדליק וכמו גבי ראי' ועי' סוכה דכ"ז ע"ב וכן נ"מ כגון למהדרין מן המהדרין ביום שצריך ג' נרות ואין לו רק ב' כמה יהא מדליק ועי' מנחות דמ"ה ע"א וסוכה דמ"ז ע"א גבי פרי החג ופסחים דק"ד גבי סדר הבדלות, ובר"ן ר"ה פ"ד גבי פסוקי' ותוס' מנחות דל"ט גבי ציצית ובהך פלוגתא דעירוכין ד"ז ע"ב וכ"מ ועי' תענית די"ח ע"א ובר"ן פ"א דכתובות גבי חתן וזה רצה לומר לשון קביעות, ועיין בבא מציעא דף קי"ב ע"ב גבי תקנות קבועות שנו. נחזור לענינינו דבזה פליגי אם מטמאין האבנים של בית המנוגע לאחר שריפה אבל בהנאה אסור לכו"ע וכן אם צריך כזית לטומאה או בכל שהוא ועי' בחולין דפ"ט גבי אפר של עיר הנידחת דאסור בהנאה ע"ש ברש"י מחמת לא ידבק ר"ל דהוי כמו ע"ז אך באמת לפי מה דמבו' בדברי רבינו לקמ' בהל' ע"ז פ"ד ה"י גבי נכסי רשעים דאם נקבצו לשם נשרפים וע"כ דר"ל לאחר גמר דין גם נכסי צדיקים כן אם נקבצו שם דהוי אשר בה וע"כ צ"ל דס"ל דעיר הנידחת הוי דבר הנמשך לגבי רשעים דשם הטעם מחמת שללה ור"ל של מציאות העיר ולכך כל זמן שנקבצו לשם אסורין ועי' רש"י חולין דק"מ דמבו' שם דבע"ח דשם לאחר הריגה צריך לשורפם דאז חל עליהם שם שללה וזה רק בשל רשעים אבל של צדיקים הוי רק בגדר פרט ולכן לאחר גמר דין אם לא הי' שם אף דאח"כ באו לשם מותרין ועי' במ"ש התוס' ב"מ גבי מחיצות בדף נ"ג ע"ב, ושם אבאר זה, וכ"כ בזה גבי אפרן. ע"כ ממהדורא תניינא

3 שבת פתח ↗

10 לגבן - גבינה:

11 מאי שנא מלישה - שלשין פת ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא:

12 לא אפשר - דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול:

« רש"י על שבת קל״ד ע״א:ט׳ רש"י על שבת קל״ד ע״א:י״א »