רש"י על שבת קמ״ב

1 אתי לאתויי - וטעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפיל ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרו ביה טלטול:

2 תניא כוותיה דרבא - דכי נקט לה עליון כמאן דאפקא תחתון גופיה דמי ומיחייב:

3 וסנדליו וטבעותיו בידו - בקומצו שלא כדרך מלבוש:

4 המוציא אדם וכליו עליו - מלובש בהן:

5 וטבעותיו בידיו - באצבעותיו מדלא תנא בידו כדנקט רישא:

6 פטור - דבגדיו בטלי לגביה ועליו הוא פטור כרבי נתן:

7 ואילו הוציאן כמות שהן - שהיה אותו עליון אחוז בהן ולא מלובש חייב הנושא והיינו כרבא:

8 תיהוי כלכלה בסיס - והיא עצמה תיאסר:

9 מליאה פירות - דעיקר נעשית בסיס לפירות הלכך אבן מיטלטלת אגב כלי ופירות שהוא מותר:

10 ונינקטינהו בידים - ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירה לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב כלי ופירות:

11 בפירות המיטנפין - בפירות מבושלין ורכין מאד כגון תאנים ותותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו:

12 ולנערינהו נעורי - עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעורתה:

13 פחותה - שנפחית דופנה או שוליה:

14 וטמאה למעלה - והוא צריך לטהורה ואינו יכול ליטול הטמאה בידים לפי שהיא מוקצה לפיכך יטלטל הכל עד השלחן וישליך הכל עליו ויטול הטהורה:

15 לישדינהו - לארץ כולן:

16 ולינקטינהו - לטהורה ביד ויחזירה לכלכלה:

17 מתני' לצורך גופו - שצריך לטהורה לגופה לאוכלה הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקיל לטהורה וממטי לה לשלחן:

18 ברייתא לצורך מקומו - שצריך למקום הכלי וע"כ כולו הוא צריך לסלקו משם ושרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי:

19 ומאי דוחקיה כו' - דאיצטריך למימר לא שנו אלא שהטמאה למעלה לשבקי כדקס"ד דעתך בין שטמאה למעלה בין שטמאה למטה ולוקמי בצריך למקומו:

20 אלא לצורך גופו - שצריך לכר לשכב עליו שם ולא לסלקו לפיכך לא התירו לו ליטלו עם המעות אלא מנערו במקומו אבל צריך למקום הכר מטלטל הכל ביחד:

21 ומדסיפא כו' רישא נמי לצורך גופו - הלכך אי הוה טהורה למעלה לא הוי שרי ליה לטלטולי טמאה כדקתני גבי מעות מנערו ונופלות ומטלטל היתרא לחודיה:

22 הא קמתקן - שמביאה לידי היתר ונגזר ביה אטו תיקון שע"י מלאכה:

23 כר"א דאמר תרומה - הואיל וניתנה להעלות אחת שירצה בעינא מחתא כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת הלכך לא קמתקן מידי:

24 מדמעת - זה שנפרד משם ואוסר צ"ט של חולין כאילו היא תרומה ודאי:

25 וחכ"א אין המדומע מדמע - חולין אחרים אלא לפי חשבון התרומה שבמדומע כגון אם תחילתו נדמע ס' של חולין ע"י סאה תרומה וחזרה סאה ממנו ונפלה לתוך אחרים לא חשבינן תרומה אלא ס' שבסאה זו ומדמע עד צ"ט שכנגדו ואם יש חולין יותר מק' כנגדו עולה:

26 אימר דשמעת ליה - לר"א דאמר תרומה כמאן דמחתא בעינא:

27 לחומרא - לדמעה כתרומה ודאי:

28 לקולא - דלא ליהוי המעלה אותה בשבת כמתקן:

29 מי אמר - הא ודאי מתקן הוא ע"כ:

30 הוא דאמר - רבי יהודה דמתני' כרבי שמעון דאמר לקולא נמי כמאן דמחתא בעינא דמיא:

31 למאה - וראויה להעלותה ויתכשרו החולין:

32 עד שנפלה אחרת - ועכשיו אין בה חולין כדי להעלותה באחד וק':

33 ר"ש מתיר - קס"ד משום דס"ל ליה קמייתא כמאן דמחתא בעינא דמיא ונמצאת אחרונה זו נופלת בתוך ק' של חולין:

34 בטל בק' - והוו להו כולהו חולין ומיהו כיון דצריך להעלותה ע"כ המעלה מתקנו:

35 נותן עיניו - במדומע בצד זה להעלותו לתרומה ואוכל בצד אחר הלכך הואיל ובלא העלאה מתחיל ואוכל אין תיקון בהעלאתו:

36 והא מיפליג פליג עילויה - ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה"ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין:

37 דרבי יהודה עדיפא - מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן עליו עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין:

38 מתני' מטה על צדה - מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים:

39 היתה בין החביות - וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם:

40 מגביה - לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה:

41 לשלשת - שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה:

42 מקנחה בסמרטוט - ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו:

43 היתה - לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא:

44 נותן עליה מים עד שתכלה - ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת:

45 גמ' לא שנו - מטה על צדה דחבית:

46 אלא בשכח - ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת:

47 נעשה חבית בסיס לדבר האסור - ואסור להטותה שאף החבית מוקצה:

48 מאן תנא - דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צדה דאית ליה דכי טרח מטרח בחבית דהוי היתרא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חבית:

49 רבן שמעון - אליבא דבית הלל:

50 בורר אוכל ואוכל - המאכל יטול והפסולת ישאר בכלי:

51 בורר כדרכו - נוטל פסולת ומניח אוכל אם ירצה:

52 כשהאוכל מרובה על הפסולת - דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא:

53 דברי הכל בורר אוכל - דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר"ש:

54 כיון דאי בעי למשקל - לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא:

55 ה"ג לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול"ג עד דשקיל לה לאבן:

56 היתה החבית מונחת באוצר - כלומר במקום מכונס שאוצרין שם חביות הרבה ודואג שמא יטלה ותפול האבן על החבית שאצלה:

57 לא שנו - דמנער:

58 נעשה - הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול:

59 לא שנו - דמנערה ואינו מטלטלה בעודן עליה:

60 אלא שצריך לגופו - של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו:

61 אבל צריך למקומו - של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר:

62 דסקיא מלאה מעות - גרסינן:

63 בסרטיא - רה"ר:

64 הניחו עליה ככר או תינוק - דלישתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד' אמות וטלטלוה פחות פחות מד' אמות או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין דף מג::

65 בשוכח - אבל במניח מדעת מערב יום שבת לא התירו לו לטלטלה ע"י ככר או תינוק:

66 אלא למת - משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה:

67 אביי מנח כפא אכיפי - מניח תרווד על העומרים לטלטלן אגב תרווד:

68 אבר יונה - חי בלא מליח:

69 חריפא שמעתתא דדרדקי - סבורים הם שהם חריפים:

70 אימר דאמור רבנן - בארנקי ודסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכחה ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון:

71 אמר אביי - אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד:

72 אי לאו דאדם חשוב אנא - ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין:

73 כפא אכיפי למה לי - בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למיזגא עלייהו:

74 לאומצא - לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא:

75 הא לא חזי לאומצא לא - ואע"ג דחזו לשונרא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים:

76 כר' יהודה - במסכת ביצה דף ו::

77 טווי לי בר אווזא - ביום טוב:

78 ושדי מיעיה לשונרא - אלמא מטלטל להו משום שונרא ואע"ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב ומיהו מאתמול לאדם הוו קיימי: