רש"י על שבת קי״ד

1 מניין לשינוי בגדים - שהוא דרך כבוד לפני המקום:

2 ולבש בגדים אחרים - והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך:

3 ותנא דבי ר' ישמעאל - בדרשא דהאי קרא:

4 בגדים שבישל בהם קדירה לרבו - דומיא דהוצאת הדשן:

5 אל ימזוג בהם כוס לרבו - לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים:

6 רבב - שומן וחלב:

7 חייב מיתה - שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו:

8 משניאי - שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים נמצא זה משניא את התורה:

9 רבד איתמר - שכבת זרע לשון מרבדים רבדתי ערשי משלי ז׳:ט״ז ריפדתיו וקישטתיו בבשמים מינים המכניסים תאוה ותזקק לי:

10 בגלימא - שהוא עליון אפי' רבב:

11 בלבוש - שהוא תחתון רבד אין רבב לא:

12 תנן התם - במסכת מקוואות ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו' לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו:

13 על המרדעת - של חמור:

14 חוצץ - כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה וכל חציצה שמקפיד עליו חוצצת:

15 משני צדדין - שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני:

16 מרדעת מצד אחד או מב' צדדין - לר' ישמעאל דאמר בבגד מצד אחד מרדעת מאי אמר בה:

17 ר' יוסי אומר של בנאים - פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו תלמידי חכמים שמקפידין על לבושיהן מצד אחד ושל בור מב' צדדין:

18 שמחזירים לו אבדה בטביעת עין - כיון שאמר אני מכירה אע"פ שאינו נותן בה סימן כדאמר באלו מציאות ב"מ כג::

19 המקפיד על חלוקו להופכו - לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק:

20 בכל מקום - בכל הש"ס ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

21 ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו - כדאמר בפרק ז' דיומא דף עב: כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים וגו':

22 למיטרח בריפתיה - דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו:

23 אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנים אותו פרנס באתריה:

24 ואם בכוליה תנויה - דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי:

25 אלו כלים האוליירין - הא דתנן בנאין מצד אחד היינו כלים של אוליירין בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ ומקפידים על טינוף מעט ובנאים לשון בי בני לעיל שבת דף לג::

26 למימרא דחיורי נינהו - מדמקפידין על רבב שעליהם דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא:

27 שמא לא אזכה - ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה:

28 גלימי - סומקי:

29 חלבי שבת - כגון אברי תמיד של בין הערבים קריבים במוצאי שבת והוא יום הכפורים:

30 עולת שבת בשבתו - משמע למידרש בלא וי"ו ומשמע דעולת שבת קריבה בשבת אחרת לימד על חלבי שבת כו':

31 יכול אף של יוה"כ בשבת ת"ל בשבתו - וי"ו מיעוטו הוא בשבתו ולא בשבת אחרת:

32 שקריבים בי"ט - שחל להיות במוצאי שבת:

33 נדרים ונדבות - פלוגתא היא במסכת ביצה דף יט. ור' ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין הלכך כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן וניתותרו הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים:

34 כי הוינא בבבל - כשלמדתי תורה בבבל קודם שעליתי לא"י:

35 לא היו תוקעין - שש תקיעות שתוקעין בע"ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה"כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה:

36 ובמוצ"ש - אם חל בו יוה"כ:

37 לא היו מבדילין - בתפלה המבדיל בין קדש לקדש כמו שמבדילין בי"ט שחל להיות במוצ"ש:

38 רבי עקיבא היא - דחשיב ליה יוה"כ כשבת הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביוה"כ ביוה"כ נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יוה"כ בשבת:

39 דאי ר' ישמעאל - כיון דקיל ליה יוה"כ משבת ליתקע להבטיל מהקריב חלבי יוה"כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל ולכשיחול יוה"כ במוצאי שבת ולא יתקעו ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת:

40 זריזים הם - בקיאים הן בכל ואין צריכין סימן דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב דברים ל״ג:י׳:

41 והתנן - במסכת סוכה:

42 ג' להבטיל כו' - ומני להו בתקיעות שבמקדש אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש וקס"ד מדתקעי' להו במקדש להיכרא דכהני' תקעי להו:

43 כדאמר אביי - בסדר יומא בפרק ג' גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעים שזמן ק"ש הגיע ומותבינן ורמינהו הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא אלמא לאו בזימנא קריין ואמר אביי הא סימן דנברשת לשאר עמא שיקראו ק"ש בעונתה:

44 וליתקע - בין לר"ע בין לרבי ישמעאל לאודעי דקל הוא משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן דאמרינן לקמן דשרי משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל:

45 קניבה - כי ההיא דכלל גדול לעיל שבת עג: האי מאן דקניב סילקא אלא דהתם במחובר והכא בתלוש:

46 לפי שאין דוחין שבות להתיר - תקיעת שופר שבות הוא וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק אין דוחין שבות להתיר אלא לאסור כגון יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין להבטיל ולהבדיל:

47 ורב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם דוחין שבות להתיר - אי הוה מיבעי' לן היתרא האידנא אבל השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בע"ש שהרי בשבת לא יבשלום ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת שיחול יה"כ באמצע שבת לא התירו:

48 שבות קרובה - כלומר דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב ולא לצורך דבר רחוק:

49 תוקעין - להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביו"ט כגון אוכל נפש ולהבדיל בין הקודש ובין החול:

50 ולא מבדילין - בתפלה ועל הכוס דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול ולא בכניסת קדש וביציאת חול דהתם שייך לקדושי יומא וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה:

51 מוצאי שבת - ואם חל יו"ט במוצאי שבת מבדילין בתפלה ועל הכוס המבדיל בין קודש לקודש מפני שהקודש חמור יוצא ונכנס קל:

52 ולא תוקעין - מבעוד יום להבטיל ולהבדיל דהא היוצא חמור והיום לא עשו שום מלאכה:

53 ואמאי - אי ס"ד דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב יתקע משחשיכה לידע דשרי בשחיטה לאלתר:

54 אסור בקניבת ירק - ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות דקטרח משבת לחול אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי דהא בשאר יוה"כ ששאר שבות אסור זה מותר השתא דחל בשבת לא שרו רבנן: אמר רב מנא תנא כו':

55 ת"ל - בשבת בראשית שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות:

56 ולמאי - באיזה קניבה אסר לן קרא:

57 אילימא במלאכה - כגון מחובר:

58 הא כתיב לא תעשה כל מלאכה - והא תו למה לי:

59 אלא לאו לקניבת ירק - בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא ובשאר יוה"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא דף עד. לרחיצה וסיכה ודומין להם: