רש"י על שבת נ״ט

1 הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס - ומשמיע קול כבתחלה ולא בטל ליה ממלאכה ראשונה והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון דקיי"ל דלא טיהר מטומאתו משום דראוי למלאכתו והשתא איתרצו כולהו דבהמה טהורה בלא עינבל כדקתני במתני' קמייתא דלאו מנא הוא ובעינבל טמא כדאוקמינן בבתרייתא דעינבל משוי לה מנא ודאדם גדול אף בלא עינבל טמא דלתכשיט הוא ולא בעי עינבל והיינו דקתני בקמייתא דמקבלין טומאה ודקטנים דלקלא עביד קבולי הוא דלא קביל בלא עינבל כדקתני אין להם עינבל טהורים בשלא היה לו עינבל מעולם לא נגמרה מלאכתן נטלו עינבלין בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמאים דלא נשתברו כשיעור:

2 ה"ג לה בת"כ וכל הכלי אשר ישב עליו - רישא דקרא וכל המשכב וגו' יכול כל כלי במשמע ואפי' אין עשוי לישיבה:

3 תרקב - חצי סאה פי' תרי וקב:

4 ת"ל אשר ישב - מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי ובכל הספרים כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו וקרא אחר הוא ומפרשים אותו התלמידים מדכתיב היושב על הכלי אשר ישב עליו שתי ישיבות ריבה הכתוב ללמדך דבמיוחד לישיבה קאמר ולא היא דשתי ישיבות דקאמר טובא צריכי כדמפרש התם יושב אע"פ שלא נגע אלא ישב או נתלה ולא נגע טמא דאיצטריך למיכתב גבי זב שטימא כלי בישיבתו ואע"פ שלא נגע ואיצטריך גבי טהור נמי שנטמא גם הוא ביושבו עליו אע"פ שלא נגע ועוד בת"כ לאו אההוא קרא קתני לה:

5 ר' אלעזר אומר במדרסות כו' - בין בתחלת טומאה לענין שאמרנו דאינו מטמא מדרס למיהוי אב הטומאה בין בסוף טומאה כגון ג' על ג' שנטמאו מדרס למיהוי אב הטומאה ונחלקו טהור מן המדרס דאמרינן בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה ראוי לישיבה והרי עתה אינו ראוי לכך הלכך טהור מן המדרס ואע"ג דאית בכל חד שלש על שלש והוי כלי לקבל טומאה מיהו מתורת אב הטומאה טיהר לו:

6 ואין אומרים - לענין אב הטומאה של טומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר אם נטמא ונשבר ועודהו ראוי למלאכה בעלמא שאין מעין מלאכה ראשונה טמא ולא אמרי' עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה וכיון דלא חזי להכי יהא טהור וכ"ש דבתחלת טומאה אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה דנימא אם אינו מיוחד למת לא יקבל טומאת מת דהא כלי מעשה כתיב:

7 אומר כו' - דאי לא עביד מעין מלאכה ראשונה טהור ועל כרחיך לא איתמר דר' יוחנן אלא לענין שנשבר ולטהרו כדפרישית דליכא לפרושא כי ההיא דמדרסות ולמימרא דכלי שאינו עשוי למת לא יטמא במת דהא כתיב במדבר יט והזה על האהל ועל כל הכלים:

8 איפוך קמייתא - דר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן:

9 סנדל של בהמה - שלא ליזוק בפרסותיה באבנים:

10 למאי חזי - אי משום בהמה אין תכשיט לבהמה:

11 מניחו ברגליו - הוא בעצמו אלמא הואיל ולשם סנדל עשאו אי לאו דראוי לנעילה לא הוה מטמא ליה ר' יוחנן:

12 איכא בינייהו דמאיס - לרב לא מטמא דאין ראוי לשתות ורב סיכה לית ליה קסבר אין מוליכין שמן למלחמה לסוך וה"ה בין רב בין לר' יוחנן נמי איכא בינייהו דמאיס:

13 בין ר' חנינא וכו' איכא בינייהו דיקיר - כבד ואין ראוי בו לברוח:

14 כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו - במסכת נדרים דף נ.:

15 כלילא - על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס זהב שקורין לימ"א ויש שעושין ממשי טווי עם הזהב שקורין פריז"ש:

16 דניסכא - טס העשוי כולו מניסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך:

17 דאסיר - מגו דחשיב גזירה דילמא שלפא ומחוייא:

18 דארוקתא - רצועה שמצויירת בזהב ובאבנים טובות:

19 אניסכא - דאית ביה עיקר ומחויא ליה ומר סבר ארוקתא הוא עיקר דידיה ולא חשיב ליה ולא מחויא ליה:

20 כולי עלמא לא פליגי דשרי - דארוקתא עיקר:

21 בפירוש אמרת לן משמיה דרב - לפני חלייך קודם ששכחת תלמודך:

22 כלילא שרי - אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתא בדניסכא אבל בארוקתא מודה רב ואיכא לאוקמי לדידיה בארוקתא:

23 גברא רבה אריכא ומטלע - לוי איטלע דאחוי קידה קמיה דרבי:

24 נח נפשיה דרבי אפס - במסכת כתובות בהנושא כתובות קג: אמרינן דכי שכיב רבי אמר רבי חנינא בר חמא ישב בראש ולא קיבל עליו ר' חנינא שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ויתיב רבי אפס ברישא ומתוך שהיה רבי חנינא חשוב לא נכנס לבית מדרשו והיה יושב בחוץ ומשום כבודו ישב לו לוי אצלו:

25 וקאתי להכא - שלא היה רבי חנינא גדול הימנו לא בתורה ולא בשנים ולא ניכף ליה לוי ובא לכאן:

26 לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה - שהרי זקן ממנו:

27 קמרא - אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה משבצות זהב ואבנים קבועות בו:

28 מידי דהוה אטלית מוזהבת - דהוי תכשיט ושריא ולמישלף ואחויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו:

29 אאבנט של מלכים - שעשוי כולו דניסכא וכל ישראל בני מלכים ראוים לו:

30 תרי המייני קאמרת - הא ודאי משאוי הוא ואסור לשון תלמידי רבינו יצחק נ"ע ובתלמידי רבינו הלוי מצאתי מותר והראשון נראה לי משום דגבי הצלת דליקה מנינן לר' יוסי שמנה עשר כלים והתם חד חגור הוא דמנינן בכל כתבי הקדש לקמן שבת דף קכ. ואי שני חגורות שרי לכתחילה נימני התם תרי:

31 רסוקי - חתיכת מעיל רחבה:

32 אי אית ליה מפרחייתא - רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו:

33 שרי - דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא משתרי קטרי ונפיל ואתי לאיתויי:

34 מפרחייתא - פינדצ"א בלע"ז:

35 מנקטא פארי - מושטניצ"א והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב וי"מ כמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס אוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע צוארה והוא של זהב לוי"ה:

36 נזמי האף - אבל נזמי האוזן מותרין לכתחלה דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:

37 ולא בטבעת שאין עליה חותם - קתני מתניתין דאם יצאת פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דילמא משלפא ומחויא הוא דמיתסר:

38 הא יש עליה חותם חייבת חטאת - דלאו תכשיט הוא והוי משאוי:

39 נזמים - נזמי האוזן:

40 וטבעת בין שיש כו' - כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו':

41 הא רבי נחמיה - דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא חייבת חטאת דחותם לאשה לאו תכשיט הוא דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה והא דקתני תכשיט הוא רבנן דאמרי גופה של טבעת עיקר ואדעתא דטבעת נפקא ביה וטבעת ודאי תכשיט הוא:

42 טמאה - דטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי מתכות:

43 היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה - דהוה ליה פשוטי כלי עץ:

44 הלך אחר סמלוניו - ואם של מתכות הם טמא:

45 סמלוניו - העול שלהם לא היה פגום כשלנו אלא חלק ונוקבים בו שני נקבים וביניהם כעובי עורף השור ותוחבין בהן שתי יתדות והם סימלונין: