ביאור שטיינזלץ על שבת קל״ד ב

1 א משנה מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה ובין לאחר המילה בשבת, ומזלפין מתיזים עליו מים חמים ביד, אבל לא בכלי, בכדי לעשות שינוי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן, אפילו ביום השלישי למילתו שחל להיות בשבת, שהרי ביום השלישי למילה התינוק נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר באנשי שכם שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים" בראשית לד, כה, והרי שאף ביום השלישי כאב המילה קרוב לסכנה.

2 תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו, וכן אנדרוגינוס מי שיש לו איברי זכר ונקבה — אין מחללין עליו את השבת כדי למולו, כיון שאין מילתו מחוייבת ודאי, וחילול שבת יש בכך. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס.

3 ב גמרא מתחילה מקשים על סגנון המשנה נאמר בה שמזלפים על הקטן ביד, ומקשים: והא והרי אמרת ברישא מתחילה שמרחיצין אותו, ואם להרחיץ מותר — לזלף לא כל שכן!

4 רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שמשנה זו בדרך הסגנון של "כיצד" תני שנוי ומשפט אחד בא לבאר את משנהו. וכך יש להבינה: מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד עושים זאת? — מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי.

5 אמר רבא: והא והרי בלשון "מרחיצין" קתני שנינו, והרחצה אינה זילוף! אלא אמר רבא: הכי קתני כך שנינו: מרחיצין את הקטן בין מלפני המילה בין לאחר המילה, ביום הראשון למילה — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — רק מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי, ובודאי שאין מרחיצין. ואילו ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת, שהרי הוא נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים.

6 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: מרחיצין את הקטן בין לפני ובין לאחר מילה, ביום הראשון — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — מזלפין עליו ביד, אבל אין מרחיצין. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואף על פי שאין ראיה גמורה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, וכפי שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים".

7 וממשיכה הברייתא: וכשהן מזלפין — אין מזלפין מים לא בכוס ולא בקערה ולא בכלי אחר, אלא ביד. ומעירים: אתאן באנו לשיטת התנא קמא הראשון, שהרי הביאור כיצד נעשה הזילוף אינו לשיטת ר' אלעזר בן עזריה אלא המשך לדברי התנא הראשון.

8 ומעירים: מאי מה פירוש "אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר"? מדוע קורא לכך "זכר לדבר"? והלא לכאורה ראיה גמורה היא שביום השלישי עדיין גדול כאב המילה! ומשיבים: אכן אין זו ראיה גמורה משום שבאדם גדול מבוגר לא סליק בישרא הייא אין הבשר מתרפא מיד, קטן סליק ביה בישרא הייא בקטן מתרפא הבשר מיד ושמא ביום השלישי שוב אינו מסוכן.

9 ומסופר: ההוא דאתא לקמיה אדם אחד בא לפני רבא לשאול בענין רחיצת תינוק לאחר מילה, אורי ליה כשמעתיה הורה לו כשמועתו, כהלכתו שלדעת הכל מותר לרחוץ את התינוק ביום הראשון. אחר כך איחלש נחלש, חלה רבא בחולי, ואמר: אנא בהדי תרגימנא דסבי אני בין שיטותיהם של הזקנים למה לי להתערב, שהרי חכמי הדור הקודם פירשו את הדברים בדרך אחרת ולחומרה, וסבר רבא שנענש בידי שמים על שהקל בדעת חכמי הדור הקודם.

10 אמרו ליה רבנן לו חכמים לרבא: והתניא כוותיה דמר והרי שנויה ברייתא כשיטתו של אדוני, ומשום מה חושש אתה לפירושך? הרי ראויה היא! אמר להו להם: מתניתין כוותייהו דיקא משנתנו כשיטתם מדוקדקת.

11 וממאי ממה אפשר להסיק זאת — מדקאמר ממה שאמר שם שר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שלדעת התנא קמא הראשון מזלפין בלבד קאמר אמר, ולא התיר כלל להרחיץ את התינוק, אף ביום הראשון — היינו דקאמר ליה זהו שאמר לו ר' אלעזר בן עזריה שלדעתו אף מרחיצין. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי התנא קמא הראשון אף מרחיצין ביום הראשון קאמר אמר, ומזלפין ביום השלישי, אם כן האי ביטוי זה שר' אלעזר בן עזריה אומר שמרחיצין אינו במקומו, ו"אף מרחיצין" מיבעי ליה היה לו לומר, שהרי לא נחלק על עיקר היתר הרחיצה, אלא על רחיצה ביום מסויים. וכיון שדקדוק דברי המשנה מסייע לאמוראים ההם אין כוחה של ברייתא לעקור את הדבר.

12 ולגופה של הלכה, כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

13 ג הוו עסקו בה בשאלה זו במערבא במערב, בארץ ישראל: האם מה שנאמר בענין רחיצה הכוונה להרחצת כל גופו של התינוק או הרחצת מקום המילה בלבד?

14 אמר להו ההוא מרבנן להם אחד החכמים, ור' יעקב שמיה שמו: מסתברא מסתבר לומר שהמדובר בהרחצת כל גופו, דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר שנחלקו בהרחצת מילה, מי גרע האם גרוע הדבר מחמין ששמים על גבי מכה פצע, שכן אמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת, ואם כן בודאי מותר לרחוץ אף את המילה!

15 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: אין מקום לפתרון זה, ולא שני לך וכי אין זה שונה לך, בעיניך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת? שחמין שהוחמו מערב שבת יש בהם רק החשש שבגזירת איסור רפואה, ואילו חמין שהוחמו בשבת הוא חילול שבת.

16 מתקיף לה מקשה על כך רב דימי על דברי רב יוסף: וממאי דהכא וממה מסיק אתה שכאן בחמין שהוחמו בשבת פליגי נחלקו? דילמא שמא בחמין שהוחמו בערב שבת פליגי נחלקו?! אמר אביי: אנא בעאי דאישני ליה אני רציתי לתרץ לו, וקדם ושני ליה ותירץ לו רב יוסף שבודאי אין מדברים אלא בחימום חמין בשבת מפני שסכנה הוא לו.

17 איתמר נמי נאמר גם כן בשם אמורא אחר שכי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר, ואמרי לה ויש אומרים שכך אמר ר' אבהו שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מקום המילה בלבד, מפני שסכנה היא לו.

18 ד הזכרנו קודם בדרך אגב את דברי רב בענין טיפול בפצע בשבת. ומעתה באים לדון בהם גופא לגופם. שנינו שאמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: אסור לתת את החמין או השמן ישירות על גבי המכה משום שנראה הדבר כרפואה, אלא נותן את החמין או השמן חוץ למכה מעליה, ושותת ויורד למכה עצמה.

19 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך סמרטוט ליתן אותו על גבי המכה בשבת, והרי זה כדברי שמואל האוסר לעשות דבר שנראה כעשוי לרפואה, וקשה לרב! ומשיבים: התם שם לא משום חשש רפואה אסרו אלא משום חשש סחיטה.

20 ועוד תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא דומה: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת, והרי ראיה מכך לשיטת שמואל. ותירצו: התם נמי שם גם כן משום סחיטה חששו.

21 תניא כוותיה שנויה ברייתא מפורשת כשיטתו של שמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

22 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא אחרת: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי מין סוף יבש ולא כתיתין סמרטוטים יבשין. ומעירים: קשיא קשה מענין כתיתין על ענין כתיתין, שהרי מתחילה התיר מוך ואחר אסר כתיתים! ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאסר — הרי זה בחדתי בחדשים שמרפאים, הא זה שהתיר הרי זה בעתיקי בישנים שאינם מועילים כל כך. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן שהני אלו הכתיתין מסו מרפאים, ונלמד מכאן לענין רפואת כל מכה.

23 ה שנינו במשנה כי תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו וכן אנדרוגינוס אין מילתם דוחה את השבת אף שהיא היום השמיני ללידתם. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ויקרא יב, ג, ופירשו את הכתוב: "ערלתו" משמעו — ערלתו ודאי דוחה את השבת,