תוספות על שבת י״ז ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על שבת י״ז ע״א:ח׳ תוספות על שבת י״ז ע״ב:ד׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

בן לוי כו'. עי' בהשגות ורבינו פליג עם הר"א אם בסתם תלינן שהיתה נקרצת עם האשכול או לא והנה רבינו ז"ל כאן דייק וכ' כלשון הירוש' רק גבי מעשר טבל ולא כמבואר בתוספ' דלא נקט שם טבל רק סתם ולענין אם צריך ליתנו לעניים והטעם כך דהנה רבינו בהל' בכורים פ"ט הט"ז פסק שם דאם שלח בשר ומצא בהם מתנות כהונה דלא חייש שמא גזל המתנות ע"ש והוא כעין דאמרינן בע"ז דף ל"ט ע"ב גבי שגר לו בעה"ב לביתו מותר כו' וה"נ כן כיון דשלח לחבירו לא חשוד ליגזל והנה רבינו בהל' תרומות פי"ב הט"ז כ' דכהן שנתנו לו תרומה ומצא דברים אחרים אסורים משום גזל וע"ש בתוספ' דסוף תרומות דנקט שמשלימין לבית הדמע ור"ל דלכך עירב הדברים אחרים לתוכו כדי שאם יתערבו בחולין יהיו אותן הדברים משלימין לחולין עכ"פ הרי חזינן דכשנותנין מתנות כהונה אז לא אמרינן דמסתמא נתנו לו כהוגן ואף דמדברי רבינו בהל' מעשר פי"ב ה"ה מש"כ לפיכך מי שאינו כו' וע"ש בהשגות אך שם ר"ל דמיירי שנתנו ללוי וזהו כונת הירוש' פ"ח ה"ב שאין אדם עושה בדבר עבירה כצ"ל וכ"כ בזה דכיון שנותנם לו ודאי תיקנם ועי' גיטין דף ל' ע"ב אך מ"מ כאן חיישינן שמא לא הוה הכל תרומה או מעשר ועי' בחולין דף קל"ח ע"א דגבי ראשית הגז א"צ ללבנו הישראל רק נותן לו צואי ע"ש ושם דף קל"ד ע"ב גבי מקום שנהגו להפשיט וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך אם לא נתן לו מעשר רק שלח לו מתנה אז לא היה צריך להחזיר לו את העוללות כמש"כ רק כאן גבי מעשר חיישינן דאז אינו מדקדק כל כך ועי' בירוש' פיאה פ"ח ה"ב במה דאמר שם ובן לוי נאמן לעולם אפי' בשביעית ר"ל משום דס"ל כמו דאמרינן בסנהדרין דף כ"ו ע"א דנחשדו כהנים על השביעית ע"ש ברש"י וכן פסק רבינו בפ"ח מהל' שמיטה הי"ח ס"ל להירוש' דה"ה לוים ג"כ נחשדו וא"כ י"ל דה"ה לענין מתנות עניים הם חשודים ואף דבאמת לכאורה קשה דאיך אמר שם בסנהדרין דנפלה למאה תעלה הא צריך הסאה ליתנה לכהן והא נחשדו אף י"ל דבדבר מועט אין חשש ועי' בירוש' רפ"ו דתרומות דאם נפל לספיחי שביעית תעלה ויתנו לאוכליהן ובזה יש לומר דלמה לא אמרינן בזבחים דף ע"ה ע"ב שביעית אין לוקחין בדמי' תרומה ואמאי לא קאמר משום זה דע"כ צריך ליתנה לכהן וכהן חשוד וע"כ דבדבר מועט לא חיישינן גם י"ל דשם ר"ל אכהן דכהן לא יקח אך באמת י"ל הטעם משום דהא מבואר בתוספ' דתרומות ובירוש' ערלה הובא בדברי רבינו פ"ג מהל' תרומות ה"ב דכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עלי' בטלה וכאן כיון דע"כ צריך לנהוג בה קדושת שביעית דהוה בזול שוב אין הכהנים מקפידים עלי' אך עי' תוס' בכורות דף כ"ב ע"ב שכ' גבי תרומה טמאה לא פלוג ע"ש ובמ"א אבאר זה עכ"פ ס"ל להירוש' דלוים ג"כ נחשדו ועי' תוס' שבת דף י"ז ע"ב דס"ל ג"כ כמו דאמרינן בירוש' כאן דלא נחשדו לוים על ת"מ ע"ש. וגם באמת דלענין שנימא דהוה ודאי טבל לענין שיכול לעשר ממנו על מקום אחר ועי' נדה דף כ"ה ע"א גבי ספק בכור ע"ש בתוס' ד"ה גבי בהמה ובכורות כ' ע"א וה"נ י"ל דנהי דבכל מקום א"צ ליתנו לעניים כאן יהי' תקלה דאם נימא דא"צ יאמרו שודאי טבל ויוכל לתקן מזה על זה וכעין דאמרינן בנדרים דף מ"ד ויומא דף י' ע"ב ולכך פסק רבינו כאן דצריך ליתנם לעני ולהיפך החשש שיאמרו שהוא ודאי פטור לא שייך כאן דכאן הוה כמו עשו מהם גורן וכמבואר לקמן פ"ב מהל' תרומות ה"ט ורש"י ב"ק דף צ"ד ע"א ד"ה מירחו וכעין זה כ' הרא"ש בנדרים דף מ"ד ע"ב שם ועי' קדושין דף מ"ו ע"ב גבי גזל ביד כהן כה"ג וחולין דף פ"ו ע"א גבי כיסוי הדם וב"ב דף נ"ז ע"ב מה דאמר שם ספק ממונא לקולא כו' ע"ש ברשב"ם דכ' דר"ל דליכא גזל אך באמת ר"ל דלא הוה חזקה דמצי למימר דאנא מהני דלא קפדי ועי' כתובות דף ע"ג ע"ב דאמר שם כה"ג ואף דהא כתובה תליא בקדושין ולא חיישינן דאם נאמר דא"צ כתובה גם הקדושין לא הוה וע"ש דף ע"ו ע"ב גבי כלה בבית אביה לענין החזרת הקדושין ולא אמרינן דמדמחזירין יאמרו דא"צ גט עי' ב"ב דף קמ"ה ע"א וע"כ דבספק לא חיישינן לזה ועי' בהך דיבמות דף ל"א ע"א מה דמחלק שם גבי חליצה ושם דף ק"ה ע"א אם צריכה שתרוק עוד הפעם וקדושין דף מ"ו ע"א דאמר שם דמקדשה עוד הפעם לדעת אביה ולא חיישינן שמא יאמרו דהראשונים אינם קדושין ובהך דשבת דף קמ"ח ע"ב דאף דהקדישה הרועה והוה הקדש מ"מ הבעלים מקדשין עוד הפעם ובהך דביצה דף ח' ע"ב דמסקינן שם דמספיקא לא חיישינן שיאמרו שודאי חי' ולא הוה כהך דחולין דף פ"ו ע"א גבי חש"ו וצ"ל כעין דאמרינן ביבמות דף ל"א ע"א קמו רבנן במילתא ר"ל כאן חיישינן שמא יאמרו דהי' עומד ע"ג דחש"ו וא"כ יאכלו משא"כ גבי כוי דלא שייך זה. עכ"פ כאן ס"ל לרבינו דחיישינן לזה לכך צריך להחזירו לעני כדי שלא יתקן ממנו וא"ש דאמאי לא תלינן דהבעה"ב החליפם עם העניים ואז פטורים מן המעשר וא"צ להחזיר ועי' לקמן פ"ז מהל' מעשר ה"י ע"ש אך כאן משום דיש תקלה דיאמרו שהוא מן הנקרצות עם האשכול וא"כ הוה ודאי טבל ויוכל להפריש מזה על זה ולכך חיישינן טפי וכעין שכ' התוס' יומא דף י' ע"ב ד"ה דילמא ע"ש:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

בצל שנטע כו'. הנה מלשון רבינו מוכח דרק העיקר באיסורו אבל הגידולין אינם נאסרין רק דמ"מ העיקר לא נתבטל דרק היכא דטרח אז נתבטל כמבואר בנדרים דף נ"ח ע"ב ולא ס"ל כשיטת הירושלמי כאן דכיון שגדל מאיסור גם הוא נאסר כמבואר כאן פ"ה ה"ז ועי' בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג גבי בצל שעקרו כו' וט"ס שם וצ"ל בין שלא עקרו ור"ל אף אם לא טרח ג"כ אמרינן דנתבטל העיקר אך ר"א פליג עלי' היכא דלא טרח ואז לא נתבטל ועי' בערלה פ"א גבי גדל מתוך איסור אף דשם ר"ל מתוך ילדה דהאיסור לא שייך על האילן רק על הפרי. ובאמת זהו כונת הגמרא בנדרים דף נ"ח ע"ב גבי שביעית הואיל ואיסורו ע"י קרקע כו' לא ר"ל שהאיסור בטל דהא הפרי לא נאסרה רק ר"ל דהדין של שביעית בטלה דכעת הוא שמינית משא"כ גבי פירות של ערלה וכלאים דשם כבר נאסר ואין שייך עליו כלל שם ערלה רק הוא דבר איסור ואז אם טרח בטל האיסור ואם לא טרח אז העיקר נשאר באיסורו ועי' מש"כ רבינו בהל' שמיטה ויובל פ"ד ה"כ דנקט רק רישא גבי אם השחירו בשביעית ולא נקט וכן למוצאי שביעית משום דלא טרח ולא נתבטל אך זה שייך רק לענין ספיחין ואיסור אבל לענין דין של שביעית אז אמרינן הואיל ואיסורו כו'. ומ"מ בעינן טרח לענין איסור של שביעית וגם י"ל דנ"מ משום דהא אמרינן בנדרים שם דף נ"ט ע"ב דהיכא דהביטול הוא ע"י זריעה אמרינן דהיתרא זרעי אינשי כו' וא"כ אינו בטל ע"י דין זריעה ולבטל מחמת התערובות לא בטל דהא שביעית וטבל לא בטלי ולכך צריך להאי טעמא איסורו ע"י קרקע משא"כ גבי בצל דזה ביטול בתערובות רק דמ"מ היכא דלא טרח אינו בטל כדרך גדילותו ועיין רא"ש נדרים דף מ' ע"ב ודף נ"ז ע"ב ובמש"כ התוס' ב"ק דף ק' ע"ב ולכך פסק דהעיקר נשאר באיסורו וזה רק אם נעקר הכרם מאליו אבל אם הוא עקרו או שעקר הבצל אז בטל אף הגידולים וכן דייק רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"י הט"ז דכתב שם ילדה שגדלה ולא נקט שסבכה משום דס"ל דרק אם גדלה מאליו דלא טרח לבטולי אז האיסור נשאר במקומו אבל אם טרח לבטולי ע"י מעשה אז הכל שרי משא"כ שם בהל' ט"ו נקט פסק עיקרו ולכך הגידולין אסורין ושם בהלכה י"ז גבי אילן שנעקר והוא חי מן הבריכה משמע שם שמונה משעה שנעקר ולא משעה שנטע הבריכה והטעם כיון דנפסק מאליו לא בטל להבריכה. אך באמת י"ל דהך דבצל דכאן וכן הך דליטרא בצלים דנדרים ר"ל שהבצל בעצמו ניתוסף ונעשה גדול והך דמשמע דהגידולים עצמן הוה היתר ר"ל הני שנתוספו עליהם בפ"ע וכעין זה כתב רש"י בפסחים דף ל"ד ע"א גבי גידולין בד"ה וכי תימא ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל דכתבו שם דהיה בטל ברוב ואף דהא שם דף ק' ע"ב ובנדרים דף נ"ז ודף מ' ע"ב כתבו שם בשם ריב"ם דלא בטל כה"ג אך שם ר"ל היכא דהדבר עצמו נתוסף ובדף ס"ט ר"ל דנתוספו גדולים אחרים ואף דמחובר לא בטל כמבואר בפ"ט דתרומות ופ"א דערלה ועי' בגיטין דף נ"ד ע"ב י"ל דזה ג"כ רק מדרבנן. ועיין מש"כ רבינו בהל' מעשר פ"ו ה"ד גבי ליטרא בצלים והל' ה' ע"ש דאמרינן דההיתר בטל אך זה רק גבי זריעה אבל שם בפ"ב ה"ז גבי שמרי יין אף אם יש עליו שם יין מ"מ אינו חייב לעשר רק היתר של המים ולא יותר ולא אמרינן דגם המים יהיה עליו שם יין וכמו שפסק בפ"ז מהל' מעש"ש ה"ז גבי תמד וכמבואר בחולין דף כ"ו ע"ש בתוס' דהמים נהפך ליין ובאמת מדברי הגמרא ב"ב דף צ"ו ע"ב משמע דלר"י הכל חייב במעשר וממילא לדידן אם יש בו שיעור ג"כ הכל חייב ורבינו לא פסק כן. אך באמת הטעם כך דהנה עי' בדברי רבינו בפיהמ"ש פי"א דתרומות ה"ג גבי הך דאין מביאין בכורים משקה כו' מש"כ שם דהא דמביאין יין ושמן הוא רק לשיטת ר"י דיליף מתרומה ע"ש ובמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ב ה"ד ע"ש והוא כך דהנה מה דאמר בגמרא ב"ב שם גבי שמרים שיש בהם טעם יין מי סברת כו' קיוהא ע"ש בתוס' אך ר"ל כך דעי' בחולין דף ק"כ ע"ב ברש"י ד"ה אף ובתוס' ערכין דף י"א ע"א ותמורה דף ד' ע"א ד"ה מלאתך ורש"י מנחות דף פ"ד ע"ב ד"ה מנין ותוס' ב"ק דף ק"א ע"א ד"ה ולא ופסחים דף כ"ד ע"ב מבואר כך דיש ב' חילוקים בין יין ושמן לשאר משקים חדא דגבי יין ושמן יש עליהם דיני טבל אף לא מחמת הזיתים והענבים והיינו תירוש ויצהר וגם יש עליהם שם הזיתים והענבים עצמם. ונ"מ לפי מש"כ לעיל אם הביא זיתים וענבים מחו"ל אף שהם נטבלו בחו"ל ונפטרו להביאם לא"י ודרכן יש עליהם חיוב תרומות ומעשרות ועיין תוס' ב"מ דף פ"ח ע"ב אך לשיטת רבינו דס"ל דכל תרומת פירות דאורייתא אך י"ל דלענין זה זיתים וענבים גריעי דלא הוה גמר שלהן גמר עיין בירושלמי מעשרות פ"ה ה"א מבואר שם דזיתים וענבים הוה רק טבל דרבנן ועי' תוס' ר"ה דף ט"ו ע"ב וא"כ לפי"ז גבי זיתים שגמרן לכבש ואח"כ נמלך עליהם לדורכן הוה שפיר מה"ת ועי' בירושלמי תרומות פ"א ה"ט גבי ענבים על ענבים לאכילה כו' ולכך מבואר שם במשנה ד' דגבי זיתים על השמן גם בדיעבד לא הוה תרומה ור"ל בזיתי שמן והוה כמו שהכניסם במוץ עיין תוס' ע"ז דף נ"ו ע"א ואז לכ"ע לא הוה תרומה וגרע משאינו גמור על הגמור ועי' בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד דהכל מודים דזיתים על השמן לא קבע והטעם משום דלא הוה תרומה כלל. ועיין בירושלמי גיטין פ"ד מה דמקשה שם על הך דאין תרומתו תרומה היך דבריהם עוקרין ד"ת אך גמרא דילן לא הביא זה וכמש"כ דכאן בדיעבד ג"כ אינו תרומה ולא שייך להך דיבמות דף פ"ט ע"א וכן להיפך אם לגבי יין ושמן עדיין לא הביאו שליש ולגבי עצמן הביאו שליש עי' מש"כ רבינו בהל' מעשרות פ"ב ה"ה ובהשגות ועי' במנחות דף פ"ו ע"א וכ"מ דמבואר שם דשמן המור לא הביא שליש ומ"מ מבואר בסוף פ"א דדמאי דשמן המור יש בו חיוב תרומה ומעשרות וע"כ צ"ל דלגבי זיתים עצמן לאכילה שפיר מיקרי הביאו שליש ונטבלו ואח"כ דרכן שוב יש על השמן חיוב מחמת הזיתים ועדיף משאר מי פירות ואף דמבואר בירושלמי הובא בתוס' ר"ה דף י"ב ע"ב דכה"ג אין השמן מכשיר וכן פסק רבינו בהל' טומ"א ועי' תוס' ב"ב דף י"ט ע"ב ד"ה במי פירות ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דשבת דף קמ"ד ע"ב גבי מוחל ובמכשירין פ"ו מ"ה בהך מחלוקת דר"מ ור"ש ואזיל לשיטתי' בטהרות פ"ט מ"ג דס"ל ג"כ דמוחל אינו משקה וכן ר"א ס"ל שם כן ומשום דהוא מתלמידי ב"ש דס"ל בעדיות פ"ד הובא ביבמות דף ט"ו וכ"מ דמחול אינו כמשקה. וכן נ"מ גבי זיתים וענבים שנטבלו בא"י והביאם לחו"ל ודרכן דאז מטעם תירוש ויצהר אין עליהם חיוב מה"ת אך החיוב יהיה מטעם זיתים וענבים מפני שהם כגופן ועיין בירושלמי ספ"ו דתרומות גבי אם אכל ענבים של תרומה אם יכול לשלם יין ועי' בירושלמי שבת ספ"ז בהך מחלוקת דהסוחט זיתים וענבים מאביהן דמבואר שם דלר"א חייב עליהן משום קוצר וכ"כ בזה בח"א דר"ל ר"א דברכות דף נ' ע"ב דס"ל גבי יין שלא נתן לתוכו מים דמברך עליו בפה"ע הרי חזינן דיש על היין שם פרי אף שעדיין לא נשתנה לעילויא עי' ברכות דף ל"ו ע"א ותוס' שם דף ל"ט ע"א. אך י"ל דר"א לשיטתי' שם דלא גרע מדבש תמרים ועיין מש"כ הרא"ש בנדרים דף נ"ג ע"ב ובדברי רבינו בהל' נדרים גבי מי כבשים ובהך מחלוקת דירושלמי פ"י דתרומות אם הטעם דמי כבשים של תרומה אסור אם משום דהוה כמו עצם הכבשים והשלקות עיין שבת דף קמ"ה אם משום שיש בהם נותן טעם של הכבשים ולהיפך גבי שאר מי פירות לדידן כמו דבש תמרים וכיוצא בו הם עצמם אין עליהם שם פירי כלל ולא שייך עליהם שם חיוב תרומות ומעשרות כלל וכן אם זבו מתמרים שנטבלו או מתרומה אז אין עליהם איסור מחמת הפרי רק בגדר טעם וכמו גבי ערלה כמש"כ רבינו ספ"י מהל' מאכלות אסורות ועיין ירושלמי תרומות פי"א בהך דר"נ ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' טומ"א פ"א. והנה שמרים הוה משקה כמו שאר מי פירות אף שהם באים מענבים שהם באים לא כמו היין שהוא מפקד פקיד עיין ברכות דף ל"ט ברש"י ותוס' שבת דף י"ט ע"ב ועירובין דף מ"ו ע"א בתוס' ופסחים דף ל"ג וכ"מ רק הוא בא מעצם הענב ואף שכל יין שדורכין אותו יוצא גם לחלוחית מן הבשר מ"מ דהיינו רביתי' לא איכפת לן דא"א בענין אחר וכמו דמבואר בחלה פ"ב מ"ו גבי סובין ומורסנן דכ"ז שלא נטלו מהם הוה דבר אחד ואם נטלן והחזירן אינם מצטרפים וכה"ג מבואר בירושלמי נזיר פ"ו דאף דאין לוקין על משקין של ערלה ושאר פירות מ"מ כשהם בתוך הפרי עדיין חייב עליהם ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב ודף קי"ז ע"ב וכ"מ דעדיין אין שם משקין עליהם וכהך דמעילה דף י"ז ע"א גם דם השרץ ובשרו דרק כשעודן בו ע"ש בתוס'. ובאמת נ"ל דמה דאמרינן בזבחים דף ק"י גבי אימורים ובשר דלא הוה חציצה משום מין במינו וכן הך דר"ה דף כ"ו ע"ב גבי קדחו בזכרותו זהו ג"כ אם לא הפרישן והוה הטעם כמו הך דיבמות דף ע"ח ע"ב דהיינו רביתי' וזבחים דף י"ט ע"א גבי חציצה. ובאמת נ"ל דמה דאמרינן שם בזבחים גבי תפילין דלמ"ד דלילה לאו זמן תפילין חוצצות ר"ל כך די"ל כמש"כ התוס' קדושין דף ל"ו ע"ב ד"ה מכניס דכל היכא דא"א בלא זה לא הוה חציצה ע"ש דהדין הוא כך וא"כ אם נימא דלילה זמן תפילין א"כ החיוב שיהיה בתפילין בכל עת והתורה ציותה ללבוש בגדי כהונה וא"כ כונת התורה שיהא כך והוה כמו היינו רביתי' משא"כ אם נימא דיש זמן שאינם צריכים לילך בתפילין לא שייך לומר כן זהו כונת הגמרא שם ועי' תוס' סוכה דף ל"ז ע"א ד"ה כי היכא ע"ש. ונ"מ ג"כ דאף דמבואר במסכת כלים פ"ג מ"ח גבי משפך של עץ שסתם בזפת דהוה סתימה ע"ש בר"ש בשם התוספתא משום דהוה מין במינו וכה"ג אמרינן בסוכה דף ל"ו ע"ב גבי סיב ועיקרא דדיקלא ע"ש מ"מ לגבי ניקב בשופר לא מהני כה"ג אם סתמו בזכרותו דכיון שפירש ממנו שוב הוה כמו דבר אחר ולא מהני לתקנו ועיין מש"כ בזה בהל' אס"ב וזהו ג"כ כונת הגמרא כריתות דף כ"ב ע"א גבי הקיז דם כו' וקיבלו בשני כוסות ע"ש במחלוקת דר"י ור"ל ובמש"כ רבינו בהלכות שגגות פ"ו ה"ג הקיז דם לבהמתו כו' ולמה דייק וכתב לבהמתו. אך משום דכ"כ בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ה ה' ט"ו דאף דמבואר בזבחים דף כ"ו ע"א דגם בדם הנפש מתערב בו ג"כ דם האברים אך מ"מ חייב כרת משום דהוה כמו היינו רביתי' אך אם חלקו דאז נשתנה י"ל דשוב הוה כמו שנתערב בו גם דם האברים ועיין בהך דזבחים דף ל"ד ע"ב גבי כוס אם עושה את חברו דיחוי כו' ר"ל אם חלקן אם הוה כשני דברים או כמו דבר אחד ועיין ביומא דף נ"ז ע"ב במה דפליגי שם ר"פ ור"ה ברי' דר"י דר"פ ס"ל דהיכא דלא מצי יהיב ממנו הוה דיחוי וזהו ג"כ כונת הגמרא תמורה דף כ"ב ע"ב בהך דר"פ גבי קיבל דמן בשני כוסות ר"ל כה"ג דכיון שנאבד אחד מהם גרע טפי דר"פ לשיטתי' ביומא וה"נ בהך דכריתות הנ"ל כיון שחלקו ועשאו לדבר אחר שוב י"ל דלא שייך לומר שוב עליו היינו רביתי' וכעין דמחלק במעילה דף י"ז ע"א לשיטת רש"י אם הדם מאותו השרץ לשרץ אחר ע"ש. אך זה שייך רק בדם קדשים ולא בחולין ולכך דייק רבינו לבהמתו. אבל גבי שמרים לחודיה הוה רק כמו מי פירות אף שיש בהם טעם יין וזהו דאמר שם מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא ר"ל דהוא רק כמו זיעה בעלמא ואין שם יין עליו אך זה רק לשמרים שלא יהיה עליהם שם יין בעצמן אבל אם הענבים נטבלו שפיר י"ל דיש על השמרים שם הענבים לענין שיתחייבו לעשר ולא הוה כמו שאר מי פירות דזיתים וענבים שאני לא משום היין והשמן וזה תליא בהך פלוגתא גבי ביכורים אם לא קרא עליהם שם עד שלא דרכן אם יש עליהם שם הפרי בעצמן לענין לקרות עליהם שם ביכורים כיון דמחובר אין עליהם שם יין כמש"כ התוס' חולין דף קי"ז ע"ב ע"ש. והנה באמת כך דהנה מבואר ביכורים פ"א מ"ג דזיתי שמן אינם מן המובחר לביכורים. ובתרומות פ"ג מ"ו מבואר להיפך ע"ש בר"ש אך כך דלשמן זיתי שמן עדיף ולאכילה זיתי כבש עדיף וא"כ ממילא אם בצרן מתחילה להוציא מהם שמן אז שפיר יכול לקרות שם ביכורים על זיתי שמן אבל בל"ז אינו יכול לקרוא. וגם קי"ל דגם בדיעבד לא קידש ולכך לא קבלו מיוסף הכהן דהוא מסתמא לקח השמן מזיתי שמן. דאל"כ לא הוה מן המובחר לענין שמן ולא בצרן מתחלה לכך וא"כ א"א לקרוא עליהם שם ביכורים ולא היה ראויים לזה כלל. ובזה מדוייק לשון רבינו בפ"ב מהלכות ביכורים ה"ד דלא נקט היוצא מזיתים וענבים רק זיתים וענבים ולא כמו בלשון המשנה משום דרק כשהיו הזיתים עומדים לשמן ובצרן מתחילה לכך ובל"ז גם בדיעבד לא קידש כמבואר במנחות דף פ"ד ע"ב ע"ש. ובזה יש לפרש דברי רבינו שם דאם הביא משקין אין מקבלין קאי גם איין ושמן וכמש"כ. והנה לפי גירסת רבינו ר"י לא ס"ל כן כמבואר בפיהמ"ש בפרק י"א דמס' תרומות ע"ש רק י"ל דס"ל דיין יש עליו גם שם ענבים וזה י"ל דגם גבי שמרים כן. והנה עיין במש"כ רבינו בהל' תרומות פי"ד הכ"א גבי נפלה סאה כו' שכ' שם שספק תרומה טמאה אסור כו'. והנה לפי גירסתו אינו מובן מה נ"מ בין תרומה טהורה לטמאה מש"כ שאיסור תרומה טמאה מה"ת הא תרומה טהורה ג"כ כן. אך ר"ל כך דהנה זה מבואר בכ"מ דדימוע לא הוה אלא מדרבנן. ועיין תוס' נדה דף מ"ז ע"א דמחלקים שם דהתרומה עצמה נשאר באיסורה מה"ת רק דאינה אוסרת אחרים ע"ש. ור"ל כך דלא דמי לשאר איסורין דעיין בזבחים דף כ"ו ע"א מה דמחלקים שם בין חתך ואח"כ קיבל בין קיבל ואח"כ חתך. וע"ש בהשגות הראב"ד דס"ל דכל הבשר נאסר מחמת חיבורים וכעין דאמרינן בביצה דף ל"ז ע"ב מינקי מהדי הדדי ועיין חולין דף ס"ט ע"א. אבל באמת כך דכ"כ בה"א דכל היכא שנעשית פעולה בדבר מחמת הדין אז א"א שיאסר ע"י זה דבר אחר שאין בה דין הנ"ל ולכך גבי עיר הנדחת א"א שיאסר העיסה שחצי אינה שללה מטעם החצי של שללה דהתורה לא אסרה רק שללה. אך זה רק אם יש עלי' שם האיסור אבל אם ע"י זה נעשית בה איסור אחר אז אין נ"מ ולכך מבואר בחולין דף צ"ט גבי מקום חתך דבקדשים מותר ע"ש בתוס' והוא מחמת זה דא"א לחול קדושת אימורים או חזה ושוק על דבר שאינו. אך אם ע"י זה יפול איזה סיבה בהדבר אז יוכל לאסור גם דבר אחר וזה ג"כ הטעם החילוק שבין נדר לשבועה לענין התפסה דבשבועה לא מהני. ועיין בר"ן פ"ג דשבועות. וזה ג"כ הטעם גבי חתך ואח"כ קיבל דכ"ז שלא קיבל הדם לא שייך לומר על האבר פסול יוצא רק המעשה שאירע כך שיצא כיון דעדיין אינו ראוי לזרוק. ועיין יבמות דף ל"ג ומעילה דף ה' ודף ו' וכ"מ. אך לאחר שקיבל הדם דהוא עומד לזרוק אז יש על האבר שם פסול יוצא. ושפיר יש לומר שנאסר גם השאר משום זה. וכן ג"כ גבי תרומה א"א לומר שיחול גם על אחרים שם תרומה מה"ת משא"כ אם היא תרומה טמאה שיש בה שם איסור אף שהתרומה גרמה לזה שפיר יכול לאסור דברים אחרים מה"ת זהו כוונת רבינו בהל' תרומות הנ"ל. אך זה רק גבי תרומה אבל גבי טבל שפיר י"ל דגם האחרים חל עליהם איסור טבל וזה תליא אם טבל מיקרי איסור עצמיי או איסורו מחמת שלא נפרש ממנו התרומה. ובח"א הארכתי בזה מהך דיומא דף פ"ג ועיין תוס' קדושין דף ל"ח ע"ב ונדרים דף י"ב ובירושלמי פ"ה דמעש"ש דאמר שם הדא אמרי שהטבל קרוי קודש ובמ"א אבאר זה. והנה כ"כ בזה אם הדבר שבא מחמת איסור אחר אם יש עליו שם איסור הראשון עיין ע"ז דף נ"ה ע"ב גבי המשתחווה לבע"ח לא אסרן עשאן חליפין אסרן. ובירושלמי שם ריש פ"ה פליג ע"ז. וכן שם פ"א גבי לקח בהמה ביריד שלהם ע"ש. ובפ"ג דערלה גבי צבע דבר שיש בו רוח חיים ע"ש. ובאמת קשה למה לא מוקי הירושלמי שם פ"א דערלה גבי ביצת ע"ז שנעשה אפרוח דמיירי כה"ג כגון שהחליפה בע"ז וצריך לומר דאז לכ"ע אסור האפרוח דעיקר הטעם משום דנהפך לצורה אחרת ואין זה דבר שנאסר וזה לא שייך רק אם האיסור הוא מצד עצמו וא"כ בהסתלק הדבר נסתלק האיסור משא"כ בחליפין דאין זה בא מחמת עצמו רק מחמת ע"ז אין נ"מ. אך יש לומר דזה תליא בפלוגתא דע"ז דף נ"ה ע"ב ובירושלמי פ"ה אם חליפי חליפין אסורה. אך כאן לא דמי דחליפי חליפין לא הוה רק אם החליפין עדיין קיימא אבל היכא דע"י שבא זה נסתלק החליפין זה גופא במקום חליפין קאי. וזהו החילוק ג"כ בהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי פירי פירי ע"ש בתוס' והוא ג"כ מחמת זה דהיכא דאי אפשר שיהיה הפירי פירות רק בהסתלק הפירות אז גם עליהם שם פירות. אבל היכא שיכולין להיות שניהם קיימין אז שפיר יש עליהם שם פירי פירות והכא נמי כן גבי חליפין. ועיין שבת דף קט"ז ע"א גבי גיליון ושבועות דף כ"ח ע"א גבי מי גרם וכ"מ. והנה כ"כ בזה בהל' נזירות דאף דיש בזה כמה סתירות אם הדבר שנתערב יש עליו שם האיסור עצמיי. ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ה מה דאמר שם דכיון דאמרת שאין גידולי איסור מעלין את האיסור משמע דהם עצמן לא נעשו איסור ואמאי לוקה עליו בכזית וילקה לפי חשבון משמע דההיתר אינו נעשה כמו האיסור עצמו ובכ"מ מבואר להיפך. אך כך דאם הדבר אסור מחמת עצמו אז י"ל דגם זה הדבר נעשה כך אבל אם א"א לחול עליו שם זה רק מחמת שהוא בא מדבר אחד וזה הדבר שנתערב בו א"א שיחול עליו שם זה. ואף דבנדה דף כ"ז גבי רקב אמרינן כה"ג ס"ל דרקב הוה טומאה חדשה לא מחמת מת עיין בנזיר דף נ"א גבי רקב הבא משני מתים ושם בע"ב גבי הרקיב כשהוא חי וזהו האבעי' אם אינו טמא רק כשהיה מתחילה מת ואחר כך הרקיב או רקב של מת טמא ע"ש בגמ' ועיין נדה דף נ"ו ע"א גבי בשר המת יבש. ובהלכות טומאת מת אבאר זה. ולכך גבי יין מזוג אף אם נימא דהמים ג"כ נעשה יין מ"מ איסור היוצא מן הענבים אין עליו רק שם יין. וכן ג"כ גבי תרומות ומעשרות כן דמחמת היין בעצמו י"ל דגם המים נעשים כן. אך מחמת הענבים לא שייך בהמים. ונ"מ כמש"כ לעיל אם הביא ענבים בחו"ל ודרכן ואח"כ מזגן אז פטורים דמחמת היין נעשה בחו"ל ומחמת הענבים הא המים המזוגים לא היו בהענבים. אך אם נימא דיש על היין גם שם ענבים אז ג"ז חייב. וכן גבי שמרים כ"כ שהם רק מחמת שהם באים מהענבים ולכך לר"י דס"ל דגם על זה יש שם ענבים ס"ל דגם המים נהפכו להיות חייב במעשרות משא"כ לדידן לכך פסק רבינו בהל' מעשר פ"ב ה"ז דרק הלוג היתר צריך לתקן ולא יותר. ועיין בהך דביצה דף ל"ח ע"ב דהמים ומלח נהפכים להיות עליהם שם עיסה אך שם לא דמי דכולם נעשים דבר חדש לא שהאחד בטל לחבירו. ועיין במס' טהרות פ"ד מ"ט בר"ש שם גבי מים שנעשה עיסה אם יש עליהם שם טומאת עצמן או לטמא אחרים. ועיין מש"כ התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב דגבי משקין לא שייך לומר שיכולין להיות כמבטל משום דלכי מסרחי פקע שם משקין מעליהם דרק אם כשהדבר נשאר במציאות ויוכל להשתנות אז שייך זה וכעין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב דזה לא מיקרי היתר לאיסור בזמן שכל המציאות נשתנה וכ"מ. ועיין תוס' מכות דף ח' ע"א ד"ה אע"ג דאם לא יחטא אז לא שייך כלל שם שליח ב"ד ולא מיקרי אי בעי עביד ע"ש. ועיין מש"כ הר"ש במס' כלים פ"א מ"ד גבי מי חטאת ונבלה ע"ש. ואף דמצינו תרומה שיהי' חולין כמש"כ התוס' מנחות דף ס"ט ע"א גבי שמן של תרומה לאחר שסך ע"ש ובתו"י יומא דף פ' ע"ב ועיין תוס' חולין דף ע"ב ע"א דמוכח שם דלא פקע האיסור מן התרומה לאחר אכילה ועיין תוס' יומא דף ע"ז ע"א דלמדו משם דסיכה לא הוה מה"ת כשתי'. אך באמת כך דהקדושה פקעה אך האיסור לא פקעה וכן מוכח בכריתות שם דרק הקדושה בטלה ואכמ"ל בזה. וה"נ גבי זריעה כיון דאיסורו ע"י קרקע נעשה הדבר כעצם האיסור ולכך לוקה עליו בכזית כמבואר בירושלמי דערלה הנ"ל. והנה רבינו ז"ל מיירי בטרח לבטולי ולכך אף בדבר שאין זרעו כלה גבי תרומה בטל והגידולי גידולין עצמן אף אם לא טרח ג"כ מותרין רק האיסור נשאר אבל טבל אף אם טרח לא בטלי משום דטבל לא בטל אף באלף בתערובות. וה"ה בזריעה וגם משום דאיסורא לא זרעי אינשי ועיין בירוש' ביכורים פ"ב ה"ב מה דמחלק שם לר"ש גבי מעש"ש בין עירובין לגידולין. דגידולין כבר ביטלו ר"ל דהאיסור נתבטל אך אח"כ מסיק שם בירוש' דמיירי בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה גם ר"ש מודה דלא בטלה גם גידולין ע"ש. זהו שיטת רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"א וכ"ב ע"ש. וע"ש בהל' כ"ג והר"א ז"ל בהשגות שם ס"ל דכיון דנקט שם בהל' כ"א דמותר לטבול יום א"כ חזינן דמה"ת פקע שם תרומה גם מהעיקר ועיין בנדה דף מ"ז ע"א דהוה מחלוקת במדומע אם טבול יום פוסל בו. ובירוש' תרומות פ"ו ה"א אמר שם דגידולי תרומה אף לר"ש דס"ל דמדומע אסור לטבול יום מ"מ בגידולים מודה דשרי. מיירי בדבר שזרעו כלה וכמו דס"ל לר"ש בפ"ב דביכורים הנ"ל וס"ל כך דהא דמבואר בפסחים דף ל"ד דשתילי תרומה טמאה אסורים לכהנים זה קאי אשתילים עצמן ומיירי בדבר שאין זרעו כלה ונהי דהטומאה פקע ממנו מ"מ האיסור נשאר עליהם מחמת מעלה ומחמת דאיסורא לא זרעי אינשי והגידולים שלהם ג"כ אסורים מה"ת לזרים. וא"כ אסורים גם לטבול יום ובדבר שזרעו כלה אז אף תרומה טמאה מה"ת מותרת לגמרי. רק מדרבנן אסירי רק לזרים אבל לכהנים שרי וזה דמקשה הר"א ז"ל על רבינו דממ"נ במאי מיירי אי בדבר שאין זרעו כלה גם הגידולים אסורים מחמת עצמן אף הני שנתוספו ואסורים לטבול יום. ואזיל לשיטתי' בהל' שמיטה פ"ד הכ"א דהגידולים של הבצל הוה כמו הבצל עצמו מה"ת ואם מיירי בדבר שזרעו כלה אז אף בטמאה אינם אסורים רק לזרים מדרבנן. וכן הוא שיטת תוס' שבת דף י"ז ע"ב ע"ש אך רבינו ז"ל ס"ל דאף בדבר שזרעו אינו כלה רק הדבר האיסור בעצמו שנזרע עומד באיסורו. ועיין שם בהל' כ"ו ובמנחות דף ע' בהך בעייא דשם גבי שיבולת שמרחה בכרי ושתלה איפקע הטבל ממנה ומשמע שם לכאורה דהאבעייא רק אם זרע בידים דהוה כעין מעשה שיתבטל הטבל. וכה"ג מצינו בירוש' פ"ד דמעשרות גבי עור דאם צמקו פקע ממנו הקביעות וא"כ אם נזרע מאליו לא פקע הטבל. ועיין בהך דנדרים דף ע"ו ע"א דלכאורה משמע שם מדברי הרא"ש ומדברי הר"ן דרק אם זרען אז נתבטלו מטומאתן אבל מאליהן לא. אך באמת מהך דמעשרות פ"ה מוכח להיפך. וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין ע"ש. משא"כ גבי טבל זה ודאי כל שלא עשה בו מעשה בזריעה לא פקע הטבל ממנו ולכך מבואר בנדה דף נ"א דאף דלגבי טומאה מחשבת חיבור לא שמה מחשבה דאינו בגדר מחשבה כלל לזה אבל לענין מעשר שפיר הוה מחשבת חיבור. אך י"ל דכל זה לגבי איסור טבל אבל לחול עליו קדושת תרומה יש לומר דגם אם נשתל מאליו גם לא חל. ובזה א"ש דברי הגמ' במנחות דף ע' הנ"ל דאמר שם לא מצינו תרומה במחובר והוא משנה בביכורים פ"ב מ"ד וברייתא במעילה דף י"ח ע"ב והא משכחת לה בשנשתל מאליו. אך י"ל לפי מש"כ הראב"ד ז"ל במס' עדיות פ"א מי"א דאם אינו משמש תשמיש הראשון אז הוה ביטול בחיבור בלבד. ואם משמש תשמיש הראשון אז צריך דוקא שינוי מעשה וה"נ כך דאם חל קדושת תרומה גם במחובר היכא דחיברה מאליו אז גם אם חיברה בידים לא הוה ביטול בזה ואם נימא דאינו יכול לחול קדושת תרומה אז אם חיברה בידים הוה ביטול גמור דשוב מיקרי אין ראוי להשתמש מעשה הראשון וכמש"כ. ובאמת קשה תירץ הגמ' במנחות שם דרצה לומר לענין חיוב מיתה הא מכ"מ דהך משנה דביכורים הנ"ל מוכח דלא חל כלל שם תרומה במחובר דגם ביכורים לא הוי אז רק חלת השם בלבד כז"מ שלא נכנס בפנים כמבואר במכות דף י"ט וכבר כתבתי בזה. וצ"ל דהמשנה דביכורים איירי בדבר שעדיין לא נטבל כמו גבי ביכורים. עכ"פ ס"ל לרבינו דרק דבר האיסור בעצמו נשאר. אבל הגידולין הוה רק כמו מדומע ותערובות. ורבינו אזיל לשיטתי' דפסק בהל' אבות הטומאות פי"א הט"ו דמדומע מותר לטבול יום לאוכלה ולכך פסק גם גבי גידולין כן. ולפי מש"כ י"ל דגם מה דמבואר בהך דמנחות דף נ"ד ע"א דבשר עגל שנתפח טמא רק מדרבנן וכן גבי פיגול ונותר זה רק גבי נבלה ופיגול דהמעורב שבו א"א להיות עליו שם נבלה ושם פיגול דזה צריך דוקא שיבוא מבהמה שמתה או מקדשים משא"כ בבשר עגל שנתפח ונגע בטומאה וכעת יש בו שיעור שפיר טמא מה"ת וכן מוכח מדברי רבינו בפ"ד מהל' טומאת אוכלים ה"ט ע"ש וע"ש בהל' ו' ובהל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ד ובמש"כ רבינו בהל' אבות הטומאה פ"ד הי"ג. ובזה א"ש מ"ש התוס' במנחות שם ד"ה דמעיקרא מהך דשבת גבי הוצאה דשם אם הוציא עכשיו ודאי חייב דהא ממ"נ בו כגרוגרת ולא שייך לומר משערינן לכמו שהי'. ועיין רש"י פסחים דף ל"ג ע"ב. וזהו ג"כ כוונת הירוש' ערלה פ"ב ה"ג במה דאמר שם דטעמא דב"ש דדבר המעמיד מטמא כתפוח כצ"ל ור"ל כמו שנתפח דמ"מ עכשיו יש בו שיעור וע"ש בירושלמי תרומות פ"ב ה"ד ונ"מ לפי"ז דלמאן דס"ל דפחות מכביצה מה"ת ג"כ מקבל טומאה ואח"כ נתפח ונעשה כביצה מטמא טומאת אוכלים מה"ת דלא בעי שיהא נטמא כביצה רק שיהא בהמטמא כביצה וכן מבואר בתוספתא הובא בר"ש מס' פרה פ"ח מ"ז גבי קדירה שהיא מלאה כו' ע"ש. ודוחק לומר דשם ר"ל רק מדרבנן ועיין ירושלמי תרומות הנ"ל:

2 ב"ח פתח ↗

ומ"ש וטוב יותר להכשירה וכו' פירוש טוב יותר להכשירה כדי שתטמא ויוכל לשרפנה מיד כלומר מיד בשעת שריפה ולא יבא לידי תקלה שאם לא יכשירנה אלא יקברנה איכא למיחש שמא יבא שום אדם לידי מכשול באורך הזמן שימצאנה ויהנה ממנה ואף על גב דלעיל כתב ויכול להניחה עד שישרפנה וכו' ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו' היינו דלא חיישינן שהוא בעצמו יבא ליהנות ממנה דכיון דהוא מניחה עד שעת שריפה בלבד שהוא זמן מועט לא חיישינן אבל בטהורה דאינה שורפה אלא קוברה וגונזה חיישינן שמא אדם אחר ימצאנה ולא ידע שהיא תרומה ויבא ליהנות ממנה שהרי אפילו בשהיית י"ב חודש חיישינן לתקלה כדכתבו התוס' פ"ק דשבת דף י"ז בד"ה דילמא משהי וליכא למימר נמי נרמי ליה בכלי מאוס דתו ליכא למיחש לתקל' דתבואה לא ממאסה כי רמי לה בכלי מאוס כדמשמע פ"ק דשבת דתרומה טמאה אסור לכהן לישהנה כדי שיזרענה שמא אתי בהו לידי תקלה ולא אמרינן דנרמי להו בכלי מאוס ועוד דאף לשלקן ולמאסן חיישינן דשמא בתוך כך אתי בהו לידי תקלה כמ"ש בתוס' פרק כל שעה אמאי דקאמר בשליקותא ומאיסתא דדוקא כשהן כבר מאוסות ועוד דדוקא היכא דחיישינן דילמא אתי למיכל מינה התם הוא כיון דרמי לה בכלי מאוס תו לא אתי למיכל מינה אבל כאן שאסור אף בהנאת שריפה כי רמי לה בכלי מאוס נמי אתי בהו לידי תקלה שידליקנה ויהנה ממנה וכ"כ הר"ם מרוטנבורק גבי נר חנוכה כדכתב רבינו בח"ח סימן תרע"ז וב"י נתקשה לו מ"ש טהורה מטמאה דאין טעם לחלק ביניהם ולמאי דפרישית ניחא ומ"ש וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו' טעמו משום דלאחר שבא לה חיוב תרומה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י שהחיוב בה מן התורה דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וכל זה מסה"ת:

2 אור שמח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הזורע תרומה טמאה אעפ"י שהגדולים טהורין ה"ה אסורים באכילה כו'. מדברי רבינו מוכח דאפילו זורע דגן וחטים של תרומה הגדולים אסורים באכילה אעפ"י דזרעם כלה, ומדברי הגמ' פסחים מורה דהוי דומיא דהשקה שהמים הן בעין אין ההשקה דהוי כמו זריעה שחוזר אל אביהן למה שהיה בעודו מחובר במקוה מים מטהרו באכילה, אבל הגדל בעוד שהוא מחובר ודאי נראה דע"ז לא שייך דחוי ולא הוי אסרי חכמים דהא הוי כתרומה טהורה ואף בדבר שזרעו אינו כלה ולכך נקיט המשנה שתילין שעצם השתילין הן תרומה ועליהן אוכלין של תרומה אם זרען לאלו האוכלים שהיו תרומה טרם ששתל אותם בקרקע לזה לא הועיל הזריעה ולא נטהרו מטומאתן לענין איסור אכילה, אבל מה שגדל אחר ששתל פירות חדשים הן מותרים באכילה. וזה נראה דעת התוס' פ"ק דשבת שהקשו דאי משום תרומה טמאה ביד כהן הלא אכתי יזרענה שיהא מותר באכילה בהגדולין וע"ז תירצו שפיר דמשום רווח פורתא לא חששו חכמים דילמא אתי לשהויי כיון דלזרים יהא אסור הגדולין ודמי תרומה הן מעט, וכוונתם דדוקא האוכלין שכבר היו על השתילין טרם שנשרשו בקרקע הן אסורים באכילה לכהנים משום שכבר נדחו, ועיין תוי"ט בזה ודוק:

1 כיון דאפשר למיעבד כשמואל מהימני - הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר להו למיעבד כשמואל ליגזור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא שגזרו אף על גידולי תרומה גדולה ורוצה לפרש טעם בכולן: ומהר"ם אמר דתרומת מעשר מהימני הלוים דאין נותנין מעשר אלא לחברים וריב"א תירץ דאותן שהיו חשודים לא היו מפרישין כלל כדאמ' בסוטה וחברים שהיו מפרישים מהימני תוס ישנים:

2 דילמא משהי ליה גביה ואתי ביה לידי תקלה - פי' בקונטרס ולכך גזרו דאפי' יזרענה דהוי טמאה וקשה לר"י דאמר בהדיא בפרק כל שעה פסח. ם דף לד. ושם שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה והא דהכא חיישינן לתקלה ובספ"ק דפסחים דף כ: אמרי ב"ה תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודו ב"ה דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה:

1 מהר"ם על שבת פתח ↗

בתוס' ד"ה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל מהימני הקשה ריב"א תרומת מעשר דלא אפשר למיעבד כשמואל ליגזר ר"ל למה הוצרך למיהדר משינויא קמא וקאמר אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן נימא דהא דגזרי גידולי תרומה שיהיו כתרומה היינו בתרומת מעשר שמפריש הלוי שלא יהיה עינו צרה לתתו לכהן ויזרענה לבטלה מתורת תרומת מעשר דהתם ליכא להוכיח דמהימני דהא התם לא אפשר למיעבד כשמואל להפריש חטה אחת דזה אינו כ"א גבי תרומה גדולה דלא נתנה בה התורה שיעור ותירץ ר"י דמ"מ אמת הוא וכו' ורוצה לפרש טעם אחד בכולן ר"ל לכך קאמר משום תרומה טמאה ביד כהן כזה דזה הטעם שייך גם בתרומה גדולה:

2 חידושי הלכות פתח ↗

תוספות בד"ה דילמא משהי כו' אלמא לכהנים שרי וי"ל כיון דאין כו' עכ"ל נקטו הכי למאי דס"ד מעיקרא התם דשרי לאכול לכהנים ולא אסור אלא לזרים אבל למסקנא אסור לאכול אף לכהנים ולאו משום טעמא דהיסח הדעת כמ"ש מהרש"ל דהאי טעמא נמי לא קאי התם אלא משום מעלה עבוד רבנן דלא תיהני זריעה להיתר אכילה אפילו לכהנים כדמסיק התם אבל לטהר מידי טומאה ודאי דמהני זריעה וזה שדקדקו בתירוצם משום ריוח פורתא שמטהרין לא כו' דהיינו למסקנא שאין כאן ריוח אלא לטהר דלאכילה לכהנים נמי אסור גם מה שנדחק מהרש"ל לומר שר"ל דרש"י ג"כ נתכוין כדברי התוס' אין צורך דגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה עכ"ל מרש"י ודאי לא משמע כן ודו"ק:

2 חכמת שלמה על שבת פתח ↗

תוס' בד"ה דילמא כו' וי"ל כיון כו'. נ"ב נראה בעיני מדלא כתבו התוס' אלא צריך לפרש כו' וכתבו וי"ל כו' משמע שאינם סותרים פירש"י כי מה שפירש"י הוא לפי המסקנא דהתם דאוסר אף לכהנים וכן פסק בסמ"ג בהלכות תרומה אלא שהתוס' הקשו מתחלת הסוגיא דהתם דאינו אוסר אלא לזרים איך מבינים הך גזירה כו' וק"ל. ומה שפירש"י דאפי' יזרענה דהוי טמאה לאו דוקא קאמר שהרי בהדיא שנינו שם שטהורין אלא כלומר שנשארו באיסורן כאילו הן טמאין לענין זה שאסורים לכהנים והטעם שנפסלו בהיסח הדעת כדאיתא התם להדיא ולא מהני האי גזירה אלא שדין תרומה עליהן ופסולין בהיסח הדעת לאפוקי אם היו חולין גמורים הוי שרי וק"ל עיין במהרש"א:

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

כיון דכולהי בכורות לדילהון שכיחי תדירי כו'. עיקר הטעם שנחשדו הכהני' ע"ז הוא כפרש"י ביצה שם דמשום טורח הגדול והטפול שהוטל עליו חיישינן לי' וכ"כ הטור סי' שי"ד. אלא שמדברי הטור הי' במשמע דאי אירע לישראל טפול הלזה. ישראל ג"כ א"נ. וכ"כ באמת הט"ז סי' שי"ד סק"ה דאם הי' לו ספק בכור שפשע בו וכדומה שאין הכהן מחוייב לקבלו אין ישראל נאמן וכ"כ שו"ת חות יאיר סי' ל"ד. אבל רבינו ביאר דדוקא בכהנים דשכיחי בהו גזרו דמשום הטפול חשידי. אבל לא בישראל. והכי מבואר בסוגי' דבכורות ד' ל"ה. דאי איתא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו. וה"נ להט"ז ספק בכור שפשע מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דאי פשע לר"מ לעולם אסור. אכתי קשה דר"נ הביא ראי' ממעשר לר"מ מי מעיד עליו הא במעשר הטפול על ישראל. אלא לר"נ גם בכה"ג נאמן. ותו להס"ד דמקשי לר"מ כהני לא דייני דיני. ליקשי הא כל ישראל חשידי אם יארע ספק בכור כזה. או אפי' ודאי בכור ואין לו כהן לקבלו ולהכריחו. וע"כ הטפול על ישראל. אלא פשיטא דישראל לא חשיד בש"א ומטעם שכ' רבינו ובהא גופא פליגי ר"ח אמר רב קטינא ומסקנת הש"ס דר"ח ס"ל דתלי' בטורח טפול לחוד. ומש"ה ספק בכור שנולד בבית ישראל א"נ. ואי נימא דספק בכור אין הכהן מוכרח לקבל כמו שרצה לומר בתה"ד בפסקים ר"ס קס"ח ניחא בפשיטות. ואפי' לדעת מהר"מ והובא ברמ"א סי' ש"ו שמכ"מ יכול להכריחו משום זלזול מת"כ. מכ"מ אפשר לומר דמיירי שפשע. או בא"א שאין ישראל יכול להכריח כמבואר בתה"ד שם. וכן בהא דתנן שחליפיו ביד כהן ג"כ מודה מהר"מ שאין בזה זלזול. כיון שכבר קיבל הכהן א' מהם. ועוד י"ל דמהר"מ ס"ל כשיטת התו' שיבואר בסמוך דלא תלו בטרחא דטפול. נחזור לענין דמדברי רבינו מבוא' דלא כהט"ז וזהו מסקנת הש"ס דלעולם ישראל נאמן. ובתמורה ד' ח' ב' אי' אר"ח ל"ש אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל אסור מ"ט דילמא שדי בי' מומא ואמר בכור זה נתנו לי כהן במומו. פי' ונפל המום לפני כמש"כ התו' שם. והנה הסוגי' תמוה כמבואר בתו' שם. הא ישראל לא חשיד. ואי נימא דר"ח לטעמי' בבכורות דישראל ג"כ א"נ. א"כ אין חשש כלל. ואין בין כהן לוקח לישראל. ותו תמוה נימא בפשיטות דילמא שדי בי מומא ואמר שנפל מאליו. וישוב התו' ע"ז תמוה ביותר לכאורה שכ' שיחשדוהו כו' הא אכתי נימא שיאמר שקנה בתמות ונפל בו מום. אבל באמת לפי דברי פרש"י והטור מבואר בפשיטות דהאי ישראל שקנה בתמות ודאי חשיד. שהרי מי פתי יקבל עליו טיפול קשה כזה. אלא כסבור להטיל בו מום. ונ"מ דלר"ח לטעמי' ניחא אפי' להמסקנא ג"כ ניחא דיש מקום לחשדו. והוא יאמר שקניתי במומו. והרי אינו חשוד ע"ז שום ישראל שיקנה בתמות כדי לעשות בו מום. ונאמן לומר שקנה במומו. ואפי' לר"ח יהא נאמן דדוקא אם כבר נפל בידו ספק בכור א"נ משום טפול כמש"כ. אבל הכא נאמן לומר שלא נכנס לטפול כלל אלא שקנה במומו. וא"כ לא מצי הש"ס לומר שיאמר שנפל מום מאליו. וזה פשוט וברור. אבל התו' נדחקו בזה טובא. ונראה דס"ל להתו' עיקר הטעם שהכהנים חשודים משום דמקילי בקדשים כמו דחשידי על השביעית כדאי' בסנהדרין ד' כ"ו ב'. והכי מוכח בתו' בכורות שם סד"ה כהני כו' ועוד בל"ז נמי יכול להקשות לר"מ מטעם דנחשדו הכהנים על השביעית. ולשיטת רש"י והטור לק"מ. דבשלמא על שביעית מורי בה התירא ולא מיפסלי בכך כדאי' ריש מס' ב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כמש"כ התו' ב"ק ד' ל' לענין עדי רבית. אבל הטלת מום בקדשים ליכא שום היתר ומכ"מ חשידי. אלא התו' ס"ל דהכא נמי הטעם משום דכהנים גייסי בקדשים. וקסברי דאינהו שרי למיעבד מומא כי היכי דליכלו. והשתא הקשו שפיר בתמורה שם הא ישראל לא חשידי. ויישבו דודאי ישראל הי' ג"כ חשוד. אלא משום דכהן לא מירתת ולא נתפס כגנב ועובר עבירה משום דאמר כהנא אנא ושרי משא"כ ישראל. אבל כאן יכול לתלות בכהן וחשיד. והקשו לימא נפל מום מאליו. ויישבו שירא שיחשדוהו כו' ור"ל וה"ה אם יאמר שקנה בתמות ונפל בו מום. ג"כ ירא שיחשדוהו משום שאין דרך ישראל לקנות תם ולגדלו. זהו שיטת התו' וכיב"ז אי' בשבת ד' י"ז גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן. ולא קאמר משום תרומה טמאה ביד ישראל שירש מאבי אמו כהן. אלא משום דכהנים חשידי דאין אימת תרומה עליהם. משא"כ ישראל אימת תרומה עליו. ולא יעשה בלי שאלת חכם. וע' ירו' דמאי פ"ג מ"א אימת דמוע עליו ובאמת הי' נראה דלמ"ד בפסחי' ד' ל"ד מאי אסורין לזרים הא לכהנים שרי. והקשו התו' שבת א"כ מאי אהני תקנתייהו. ונראה דלהס"ד באמת גזירה משום ישראל. והיינו שפרש"י בפסחי' שם ד"ה הטבל כו' ואע"ג דתנן גידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים. ור"ל להס"ד פי' הכי אבל לפי האמת הטעם משום תקלה דכהן. ולא משום ישראל דלא גייס בתרומה ולפי מה שביארנו מחלוקת רש"י וטור והוא דעת רבינו ג"כ. עם התו' י"ל דבהא תלי' דין דגרמא שכתבתי לעיל. דלשיטת התו' דהא דישראל לא חשידי היינו משום שאין להם במה לתלות. אבל אם יש במה להתלות לא מהימני. א"כ אמאי ישראל נאמן על ספק בכור הא מצי לתלות שנעשה מאליו. אם איכא עדים שלא עשה בעצמו ואין אנו מסתפקים אלא בגרמא. א"כ מצי לתלות ולומר שלא גרם כלל. אלא צ"ל דבגרמא לא בעינן עדים כלל. אבל לשיטת רבינו ודאי י"ל דכמו דבעינן עדים שלא עשה בידים ה"נ בעינן עדים שלא גרם למום:

« תוספות על שבת י״ז ע״א:ח׳ תוספות על שבת י״ז ע״ב:ד׳ »