ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ג ב

1 מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, מה הוא לומד ממנו? ומשיבים: מבעי ליה צריך ר' עקיבא אותו כתוב ללמוד על הדין שאמר רב נחמן, שאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מנין למותר קרבן הפסח וכגון שהפריש מעות לצורך הפסח, וקנה בחלק מהן את הקרבן, ונותרו בידו מן המעות הללו שקרב כקרבן שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" דברים טז, ב. שכן יש לשאול: והלא אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, ולמה נאמר "צאן ובקר"? אלא ללמדנו לענין מותר הפסח שיהא קרב לדבר קרבן הבא מן הצאן ומן הבקר, והוא קרבן השלמים.

2 ושואלים: והאם דין הא זה שמותר הפסח קרב שלמים מהכא נפקא מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד? והלא מדאבוה מדברים של אביו של שמואל נפקא יוצא, נלמד הדבר, דכתיב שכן נאמר בפרשת השלמים "ו אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" ויקרא ג, ו, ומקרא יתר הוא, ואמר אבוה אביו של שמואל כי בא הכתוב ללמדנו: שדבר קרבן הבא מן הצאן בלבד, קרבן הפסח, מותרו יהא לזבח שלמים!

3 וממשיכים: ואכתי ועדיין, ועוד יש להוסיף ולשאול: האם דין זה מהכא נפקא מכאן, הוא יוצא, נלמד? והלא מהתם נפקא משם, מן הכתוב שיובא להלן בברייתא, הוא יוצא, נלמד! והתניא וכך היא שנויה בברייתא, אף שנאמר שהשלמים באים מן הצאן "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו", מוסיף הכתוב ומפרט "אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו" שם ג, ו— יב. ובא המקרא הנוסף "כבש" לרבות את קרבן הפסח לחובת הקרבת האליה שלו על המזבח, וכדרך שמקריבים בכבש השלמים.

4 וכשהוא כתוב זה אומר: "אם כבש", המלה "אם" הריהי מקרא יתר, ובאה ללמד — להביא לרבות את קרבן הפסח שעברה שנתו ונפסל בכך מלהיקרב לפסח שכן דינו הוא דווקא בן שנתו, ועמד והביא שה אחר לקרבנו, ואילו קרבן זה הריהו בכלל "מותר פסח". וכן יש לרבות את קרבנות השלמים הבאים מחמת מכח קרבן הפסח שנוספו אלה, כדי שיתוסף על ידם בשר, וייאכל קרבן הפסח על השובע, שדינם לענין כל המצות כקרבן שלמים: שיטענו סמיכה עליהם, ונסכים ותנופת חזה ושוק.

5 ומוסיפים ודורשים עוד על הנאמר בפרשת השלמים: כשהוא הכתוב אומר לאחר מכן "ואם עז" — הרי זה כפותח ענין חדש, והפסיק הענין הקודם, ומכאן לימד הכתוב על העז הבאה בקרבן שלמים, שאינה טעונה הקרבת האליה. ויש לשאול: מדוע נצרכים מקראות אלה ללמדנו לענין מותר הפסח שהוא קרב כשלמים, והרי לדעת ר' עקיבא נדרש הדבר מן האמור "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר"!

6 ומשיבים: תלתא קראי כתיב שלושה מקראות כתובים בפרשת השלמים ונצרכים כולם כדי להשמיענו שלוש הלכות: כתוב חד אחד בא ללמדנו לעניינו של מותר הפסח שעברה זמנו זמן הקרבת הפסח, ואף עברה שנתו שעתה הוא בן יותר משנה, ופסול מלשמש לקרבן פסח. וכתוב חד אחד, שני, בא ללמדנו לעניינו של קרבן הפסח שעברה זמנו ואולם לא עברה שנתו. וכתוב חד אחד נוסף, שלישי, בא ללמדנו לזה שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, וכגון שאבד הפסח קודם חצות היום, והפריש אחר תחתיו, והריהו "מותר הפסח", וכל אלה קרבים כשלמים.

7 ומסבירים: וצריכי וצריכים כל שלושת הכתובים הללו להיאמר, משום דאי אשמעינן שאם היה הכתוב משמיע לנו רק דינו של זה שגם עברה זמנו וגם עברה שנתו, שהריהו קרב כשלמים, היינו אומרים כי כך הדין בזה דווקא — משום דאידחי ליה שנדחה לו לגמרי, אבל קרבן פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו, דחזי שעדיין ראוי הוא להקרבה בפסח שני, בחודש אייר, אימא אמור שלא יביאו אותו לשלמים — לכך נצרך כתוב נוסף.

8 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו שכך הדין רק בעברה זמנו ולא עברה שנתו בלבד, היינו אומרים כי דווקא הוא קרב כשלמים — משום דאידחי ליה שנדחה הוא מהקרבה בפסח ראשון, אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שאפילו לפסח ראשון נמי חזי גם כן ראוי להקרבה, אימא אמור שלא יהיה לשלמים — על כן צריכא צריך שייאמר כתוב שלישי, להשמיענו שגם זה קרב כשלמים.

10 א משנה כל המנחות הקרבות במקדש, הן אלה הבאות כקרבנות הציבור והן אלה הבאות כקרבנות היחיד, הריהן באין מובאים, נלקחים מכל יבולי התבואה: מן התבואה שגדלה בארץ ישראל, ומהתבואה שגדלה בחוצה לארץ, הן מן החדש תבואת שנה זו, שנקצרה לפני הנפת העומר בפסח והן מן הישן שנקצר בשנים קודמות. חוץ מן העומר ושתי הלחם ששני אלה אינן באין אלא מן החדש ורק מן התבואה הגדלה בארץ. ואולם בדבר זה שוות כל המנחות

11 כולן — שהן אינן באין אלא מן היבול היותר מובחר משובח. ואיזהו המובחר שלהם ממנו תובא הסולת למנחה? התבואה הגדלה במקום הנקרא מכניס וכן זו הגדלה במקום הנקרא זטחא — הריהי אלפא הראשונה במעלה הקודמת לסלת הבאה משאר כל המקומות. שנייה להן — היא הסולת הבאה מהתבואה שגדלה במקום הנקרא עפוריים שבבקעה.

12 ומסבירים: אכן מעיקר הדין תבואות כל הארצות האיזורים היו כשרות להבאת סולת המנחה, אלא שמכאן מהמקומות הללו המנויים למעלה היו מביאין, שהם היו המובחרים.

13 ב גמרא שנינו במשנתנו כי העומר ושתי הלחם באים דווקא מהיבול החדש, ומכאן יש להסיק כי אם הביא מנחות אלה מהיבול הישן — הרי אלה פסולות. ומעירים: דעת מתניתין משנתנו זו הריהי שלא כי כמו דעתו של האי זה התנא, דתניא שכן שנויה ברייתא: העומר הבא מן היבול הישן, ולא מהתבואה החדשה, כמצוותו הראויה — הריהו כשר. וכן שתי הלחם הבאות מן היבול הישן, ולא מן החדש, כמצוותם הראויה — הריהם כשרות, אלא שחיסר מצוה.

14 ומסבירים את מקור הדברים: העומר — שכן אף דכתיב שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל", נאמר עוד "תקריב את מנחת בכוריך" ויקרא ב, יד, ובאה הלשון הנוספת "תקריב את מנחת בכוריך" להשמיענו כי בדיעבד יכולה זו להיות ישנה, ואפילו מן התבואה של השנה שעברה, הנמצאת זה מכבר בעלייה.

15 וכן שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים — דכתיב שכן נאמר בשתי הלחם "...והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים..." שם כג, טז—יז. והלשון "ממושבותיכם" באה למעט: דווקא מתבואת ארץ ישראל — ולא מן תבואת חוצה לארץ. "ממושבתיכם" בא לרבות — מכל תבואת הארץ אתה מביא, ואפילו מן התבואה הנמצאת בעלייה.

16 ותוהים: כיצד יכול אתה ללמוד ממלה זו לרבות, הא אפיקתיה הרי כבר הוצאת, דרשת אותו פסוק למעט את תבואת חוצה לארץ! ומסבירים: אמר קרא המקרא "ממושבותיכם תביאו", ומן הכתוב "תביאו" אנו למדים — אפילו מן העלייה.

17 וחוזרים ושואלים: והאי מיבעי ליה והרי אף כתוב זה נצרך לו ללימוד אחר, שכל מקרה שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, בשאר מנחות כלחמי תודה — דינו שהרי הוא כזה! ומשיבים: אם כן שבא הכתוב ללמד רק לענין זה, ליכתוב קרא שיכתוב המקרא "תביא" בלבד, ולא "תביאו", ומאי מה תוספת ה_ו' "תביאו"? שמע מינה למד מכאן כי תרתי שני לימודים נלמדים מכאן, לענין דין החמץ שבלחמי התודה, ולענין דין התבואה הישנה בשתי הלחם.

18 ושואלים על עצם הדין: מדוע העומר ושתי הלחם הבאים מתבואה ישנה כשרים, והכתיב והרי נאמר בשני אלה הלשון "ראשית" בעומר: "...וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". שם כג, י. ובשתי הלחם: "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'...". שם ב, יב, ללמד שאין להביא אלא מן התבואה החדשה! ומשיבים: אין זה אלא למצוה, לעשות לכתחילה, ואולם אם הביאו מן התבואה הישנה, הרי זה כשר. ושואלים עוד: הכתיב הרי נאמר בשתי הלחם במפורש "והקרבתם מנחה חדשה", ומדוע שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים?

19 ומתרצים: האי מיבעי ליה כתוב זה נצרך לו ללמד הלכה אחרת, כדתניא כמו ששנויה בברייתא: ר' נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן — הריהם כשרות, ומה וכיצד אני מקיים מסביר את האמור בשתי הלחם "מנחה חדשה"? — שתהא חדשה לכל המנחות, שיש להביא תחילה את שתי הלחם לפני שיביאו כל מנחה אחרת מן החדש, שאין שאר מנחות באות מן היבול החדש אלא אם כן כבר הוקרבו שתי הלחם, ואולם שתי הלחם עצמם יכולים לבוא אף מן התבואה הישנה.

20 ג למעלה נאמר כי חלוקים התנא של משנתנו והתנא של הברייתא בדין העומר ושתי הלחם שהביאום מן הישן, אם הם כשרים בדיעבד. ועתה דנים בדינם של העומר והחדש מחוצה לארץ אם כשרים הם בדיעבד. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו התנאים הללו אלא בדינם של המנחות שהביאם שלא מן החדש,