רש"י על מנחות צ״ז א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות צ״ז ע״א:ו׳ רש"י על מנחות צ״ז ע״א:ח׳ »

1 רש"ש על מנחות פתח ↗

רש"י ד"ה לא סידור וד"ה אמאי. צ"ל הד"א. דאע"ג כו' אלא דמיחזי כבונה וסותר. לכאורה תמוה כיון דלא הוי רק כמיחזי סוף סוף לא הוי אלא שבות. ואולי דר"ל דשבות כי האי דגזירה משום בונה אשכחן דאף במקדש גזרו כדהביאו התוס' מעירובין. אולם רש"י עצמו שם לא פי' כן:

2 פרדס יוסף פתח ↗

ביום השבת ביום השבת יערכנו ב"פ, וכ' בס' פני מבין דרמז למ"ש בשבת קי"ח: אלמלי שמרו ב' שבתות נגאלו, ובכתובות קי"א. כל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, וא"כ ישיבת א"י נקרא לפני ה', וזה ביום השבת ב"פ ואז נהי' לפני ה' תמיד ולא יהי' בחו"ל ע"ש, וטעמו י"ל דבר"ן נדרים מ"ו מירושלמי דב"פ הוי רגיל, וביומא ל"ח. כיון שבא לידי עבירה ב"פ ולא חטא שוב אינו חוטא שנ' רגלי חסידי' ישמור ש"א ב' ט'. ובמהרש"א פי' מלשון רגילות, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' כ"ו כ' דמסור הוי חזקה בב' פעמים. דאי' ביומא פ"ו: כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ולא קאמר ושילש בה, ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' ב' סקפ"ח, וא"כ מדה טובה מרובה דבב' פעמים שנשמר מעבירה שוב רגלי חסידי' הרגילות ישמור השי"ת, ובלשון רגיל עמ"ש בפרד"י וארא נ"ד. ותשא של"ז. ע"ש הרבה חדשות, והגאבד"ק גאלין נ"י הערני עוד לעיין במשפט שלום סי' קע"ה ס"נ בהג"ה, חסד לאברהם תנינא או"ח סוס"ב. בית שלמה יו"ד ח"א סי' ר', שד"ח מער' ר' סי' ט"ו, דברי גאונים כלל ס"ה סקי"ד, ילקוט הגרשוני יו"ד סי' ב' אות י"ט, הדוה"ע ח"ב סי' נ"ח, נפ"ח או"ח סי' קל"ט, וע"ע גיטין מ"ו: והוא שמכר ושנה ושלש וברש"י הואיל ורגיל בכך. ובירושלמי שם פ"ד ה"ט איתא בשמכר עצמו ושנה היינו ב' פעמים. ובת"כ ביום השבת עורך חדשה וביום השבת יקטיר ישנה, ר"ל דביום השבת יקטיר הבזיכין וביום השבת יערכנו. ובתי"ט מנחות פ"ב ה"ב הביא פהמ"ש לר"מ ולחה"פ אינו נאכל אלא בשבת כמ"ש ביום השבת ביום השבת יערכנו, ותמה שהרי זה על הסידור נאמר, ובתורה תמימה כ' דכיון לדרשה דביום השבת יקטיר, ואכילת כהנים כהקטרה ע"ש, ובפנים יפות הביא ת"כ וכ' הק"א שב' דברים אלו דוחים שבת, ומפרש שלחה"פ הי' גבוה טפח הוי חילול שבת דהוי אהל ע"ש. ומוכח מדבריו דהוי איסור דאו', ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה צ"ז אות ב' כ' דלפ"ד מה פריך ביבמות ל"ג: זר ששימש בשבת היכי משכחת, ולדבריו הול"ל בסידור הלחם דיש בו בנין ואיסור זרות וע"כ דהוי רק אסמכתא, ועי' מהרש"א פסחים ע"ז ד"ה שכן, שאין דוחה שבת בהעריכתן, ומה שהק' הפני"פ על רש"י מנחות צ"ז. בסידור הקנים הוי כבנין, הא בשבת משמע דאינו רק טלטול, לא ראה שתוס' שם ד"ה לא הרגישו בזה, וברש"ש הק' דאין שבות במקדש, וי"ל למ"ש ברע"ב עירובין פ"ג מ"ג דבב' שבותים גם במקדש גזרו, וא"כ י"ל דכאן יש ב' שבותין שבות דטלטול ושבות דבנין לכן גזרו במקדש, ועי"ז אמר בשבת דאחר התרת כלים ולא נשאר רק שבות אחד ולא גזרו במקדש, ובענין ב' שבותים במקדש ע"ע בקרני ראם על מהרש"א ביצה י"א., ובפרד"י פקודי דף שפ"א. הבאתי הרבה בזה:

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

א' בסדר הזה עושין וכו' חוץ מלילי שבת. וקשה לי דבפ"ז דתמיד תנן זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלקינו יה"ר שיבנה ותני עלה בירושלמי ספ"ק דר"ה בין בחול בין בשבת מבואר דכל המעשים הי' שווים ואיך קאמר רבינו דבליל שבת אין בידם אור ובתויו"ט פ"ק דתמיד הקשה מדקתני ושתי אבוקות של אור בידם ולא תני חוץ מלילי שבת משמע דאף בהן היו עושין כן ופלא דהא מבואר כן בירושלמי דאל"ה מאי קמ"ל הירושלמי דבין בחול בין בשבת היו עושין כן דשאר המעשים שאין בהן משום שבות פשיטא דכך עשו בין בשבת בין ביו"ט והנה בתויו"ט כ' די"ל דלכן באבוקה של אור בידו דיש בו משום הטיית נר שהוא מבעיר ממשוכו' ולפי שהיא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ויבואר עוד: ב' אלא בודקין בנרות הדולקין מע"ש. והקשה בכ"מ הא אין שבות במקדש וטילטול נר אין אלא שבות ותי' דהיכא דאפשר בענין אחר יש שבות במקדש והקשה במשל"מ ממש"כ רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דמלבנין עששית מבערב ומטילין למחר במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה ויקשה כיון שאפשר במים חמין למה התירו שבות במקדש להפיג צינתן ע"י עששית ולי קשה עוד מפ"א מק"פ דמדיחין עזרה אף שאין צורך עבודה דשבות במקדש היתר היא כמש"כ האחרונים ובראשם התה"ד כה"א בה' מילה יען דהותרה אף באפשר ע"י אחר ימול האב א"כ קשה חדא כיון דשבות במקדש היתר היא א"כ למה נחלק בין אפשר ללא אפשר ועוד הרי אם בלא צורך עבודה אמרינן א"ש במקדש יען דהותר א"כ מכש"כ ביש צורך רק שאפשר בענין אחר וכן קשה מהא דפסחים דף ס"ד דמקלות לא התירו בשבת ואיתא בשבת דף קכ"ד דמקלות קודם התרת כלום שנינו ודחי הגמ' שה' דאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו וחבירו על חבירו והנה רבינו בפ"א ק"פ לא חילק במקלות בין שבת לחול עכ"ד אף שאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו א"ש במקדש דא"ל דלכן פסק במקלות גם בשבת יען דסובר דאתיא קודם התרת כלים אף דאמרינן כדר"א דאפשר בלא מקלות שרי בשבת לטלטל המקלות דז"א דהרי שם בשבת מוקי הא דמנחות דף צ"ו דאין סידור קנים דוחה שבת ג"כ דקודם התרת כלים שנינו ודחי ש"ה דבפורתא מיעפשי ורבינו בפ"ה מתומ"ס פסק דאין קנים דוחה שבת ע"כ דלית לי' דקודם התרת כלים שנו משום דאף אחר התרת כלים אתיא כמו שיבואר וטעמא דמיעפש לא סבירא לי' א"כ הא דמקלות דוחה שבת ע"כ אף דאפשר א"ש במקדש דגם מקלות אתיא אחר התרת כלים כמש"כ לקמן בשם רשב"א וע"כ רק משום דאף דאפשר א"ש במקדש וקשיא לדברי רבינו פה אך לכאורה תיקשי להיפוך מדפסק בקנים דא"ד שבת מוכח באפשר א"ד דהרי זה חשוב אפשר דבפורתא לא מיעפש כדקאמר במנחות דף צ"ז א"כ ע"כ יען דאפשר יש שבות במקדש אך באמת בלא"ה יקשה הא בגמ' קאמר קודם התרת כלים שנינו אמנם הנה הקשה הרשב"א נהי דלא מיעפשי והוה אפשר הא כיון דאחר התרת כלים שנינו א"כ שרי לטלטל דכלי שמלאכתו להיתר שרי לטלטל אפי' מחמה לצל והכא לא גרע מלחמה לצל ותי' דהכא רבה גרסי' ורבה סובר אפי' במלאכתו להיתר אסור מחמה לצל וא"כ רבינו דפוסק כרבא דמחמה לצל שרי א"כ מותר לטלטל הקנים אפי' במדינה וא"כ למה פסק דא"ד שבת ולישב ע"כ נאמר דרבינו לית לי' דרשב"א אלא דסובר כיון דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה הוה כמו שלא לצורך כלל דאסור לטלטל אפי' במלאכתו להיתר וא"כ לפי"ז במקלות דאפשר כדר"א אפ"ה ל"ש דהוה שלא לצורך כלל דעכ"פ טוב יותר במקלות כשעושין בחול וא"כ לכן במקלות פסק דדוחה שבת אף דאפשר כדר"א כיון דאחר התרת כלים שנו דוחה שבת דעכ"פ הוה צורך קצת והוה כמו מחמה לצל ושרי אף במדינה כהא"ג ורק בגמ' קאמר דאפשר כדר"א לרבה דמחמה לצל אסור וא"כ יצא לנו מזה דבאמת היכא דאסור במדינה דגרע מחמה לצל אף במקדש אסור דל"א א"ש במקדש כיון דאפשר והא דמקלות שאני דמודה רבינו שהטעם כמש"כ רשב"א דהוה מחמה לצל ול"ה כשלא לצורך כלל ושרי אף במדינה ולא מטעם דא"ש במקדש והנה לפי"ז יצא ראי' באמת יש שבות במקדש ולכן פה פסק רבינו כיון דאפשר בנרות הדולקין ל"א א"ש במקדש אלא דאכתי טעמא בעי כיון דרבינו כ' בהק"פ דשבות היתר במקדש א"כ אף באפשר לישתרי אך י"ל לפמש"כ הצל"ח דלכן לרבינו הדחת עזרה דוחה שבת דאף דא"צ עבודה עכ"פ צורך עזרה הוא שלא יהא עומד בדם עד אחר יו"ט ופסק כרי"ש בהא דשבת דף קי"ז דמתיר לפשוט שלא יהא קדשים מונחים כנבילה אף דליכא צורך עבודה רק צורך קדשים וראי' לדברי' דהנה רבינו בה' שבת כ' דמחזירין רטיי' דא"ש במקדש והקשה תויו"ט פי' דעירובין הא הטעם משום דהתירו סופן משום תחילתן ולישב י"ל דסובר רבינו כר"נ דשבות דא"צ עבודה לא התירו ולכן רק מטעם דהתירו סופן משום תחלתן והוה שוב צורך עבודה שפיר שייך א"ש במקדש ואף דרבינו בהק"פ סובר דלא כר"נ דא"צ עבודה ג"כ התירו וע"כ כדברי הצל"ח דעכ"פ צורך עזרה בעינן ומשום התירו סופן משום תחלתן הוה צורך עזרה עכ"פ ועבפי' משנה דעירובין שכ' רבינו דל"א א"ש במקדש אלא בצורך עבודה ומקדש א"כ מוכח דעכ"פ צורך מקדש בעינן ולפי"ז י"ל הא דהוה שבות היתר במקדש היינו היכיא דעכ"פ יש בו צורך עזרה אבל בא"צ כלל כמו בנרות הדלוקין מע"ש ל"א דשבות במקדש התירו אף בא"צ כלל דהרי אף למ"ד ט"ה בציבור אם יש כאן באותו בית אב טהורים וא"צ לאהדורי אמרינן דיעשה בטהורים ולפי"ז נתישב קו' המשל"מ מעששיות דשם ל"ח אפשר דהוה כמו למ"ד ט"ה בציבור היכא דצריך לאהדורי אטהורים לא מהדרינן וכן כאן לאהדורי אהתירא לעשות דרק היתר ע"י מים חמין כהא"ג שפיר א"ש במקדש כיון דשבות במקדש היתר הוא והסברא היא כך דרק באפשר בנרות הדלוקין מע"ש דא"צ לעשות בשבת מעשה היתר כלל וכן בקנים דא"צ לעשות כלל בשבת דלא מיעפשי לא הותר שבות במקדש דהא א"צ לאהדורי כלל לעשות בהיתר אבל במקלות דנהי דאפשר היינו לעשות באופן אחר בהיתר ליתן ידו על יד חבירו א"כ כבר צריך לעשות איזה פעולה דהיינו לאהדורי לעשות בהתירא כהא"ג שפיר א"ש במקדש דא"צ לחזור לעשות שום מעשה בהתירא וכן בעששיות לאהדורי לעשות החימום בשבת בהתירא ע"י מים חמים כהא"ג שפיר א"ש במקדש וזה נכון מאוד בסברא וראי' לדברינו דכהא"ג חשוב לא אפשר מדברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה ד"ה ת"ר כתב וז"ל אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואם משום פעולה ריחו באפיו שלא בכונה ל"ח כי היכיא דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין להנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במס' פסחים גבי הנאה הבא לו בע"כ וכ"ש הכא דהוה לא אפשר דמודו כו"ע דלא אפשר ולא קמכוין שרי ופירוש לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם והכא נמי א"א שלא יטול לולב וכיון שכן אפי' אפשר לו לטרוח ולחזור אחר אתרוג אחר לא חשוב אפשר כ"ש למאי דאסיקנא התם דאפשר ולא קמכוין שרי לכתחלה נמי יעוש"ה והא דבשבת קאמר במקלות אפשר כדר"א אף דא"כ צריך מעשה אחרת אפ"ה חשוב אפשר ואסור שבות במקדש י"ל לפמש"כ רשב"א דאתיא כרבה דמחמה לצל אסור א"כ מחמרינן בשבת כהא"ג אבל לדידן דמחמה לצל שרי נהי דזה הוה כמו שלא לצורך כלל אפ"ה סובר רבינו דעכ"פ רק שבות הוא ושרי אף באפשר כיון דצריך עכ"פ לעשות מעשה בהיתר לכן אמרינן דא"צ לאהדורי לעשות בהיתר משא"כ בנירות הדלוקין דבשבת א"צ לאהדורי אחר מעשה דהתירא כלל כהא"ג שפיר אסור שבות במקדש ודו"ק: ונראה לי' ראי' לסברתינו דהנה רבינו בפ"א מק"פ כ' חתיכת יבלתו אינן דוחין את השבת שהרי אפשר מע"ש ואם יכול לחתוך בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל והקשה בלח"מ עכ"פ הי' אפשר מאתמול אמאי א"ש במקדש כיון דאפשר מאתמול בשלמא בגמ' ל"ק די"ל ביבשה ל"ה חתיכה כלל דנפרך כפירש"י אבל רבינו דכ' א"ש במקדש א"כ משמע דיש כאן שבות ויקשה דאפשר מאתמול ותי' כיון דהוה שבות קל ביבשה מותר אף דאפשר מאתמול והקשה עוד בלח"מ דכ' רבינו דבידו שרי אמאי הא י"ש במקדש באפשר מאתמול ותירץ שבות קל התירו אף באפשר מאתמול וקשה לי נהי דאף דאפשר מאתמול שרי יען דשבות קל עכ"פ עדיף לאהדורי לעשות בהיתר היכא דאפשר מאתמול א"כ יקשה ג"כ לא לשתרי רק ביד כיון דאפשר בשינוי והרי בעירובין דף ק"ב אמרינן אפי' לר"א דמכשירין דוחה אפ"ה באפשר לשנוי משנינן ומוכח דרבינו סובר דשבות הותר לגמרי ולא מהדרינן אהתירא וזה שכ' א"ש במקדש כלל כונה אף דאפשר לעשות בהיתר וא"כ מוכח לכאורה דלא ככ"מ לכן נראה דסברת הכ"מ כך דהרי צריך להבין למה באפשר מאתמול א"ד ובשבות קל שרי אף היכא דאפשר לעשות בהיתר ונראה לישב דאפשר מאתמול שאני יען דבשבת אין עושה שום פעולה כהא"ג א"ד ויש שבות במקדש ולכן באפשר להדליק מע"ש ג"כ יש שבות אבל היכא דעושה בשבת המעשה רק דאפשר לאהדורי לעשות בשבת בהיתירא דהיינו יבשה ביד כהא"ג א"ש במקדש כלל ולכן ניחא גם הא דעששיות שם ג"כ צריך לעשות מעשה בהיתר בשבת ע"י הטלת חמין כהא"ג א"ש במקדש דל"ח אפשר היכיא דצריך לאהדורי אהתירא דשבות במקדש היתר היא: ג' ובמש"כ נתישב קו' תוס' בעירובין למ"ד הא ביבשה למה בכלי אסור ותירץ דשבות גדול ויקשה א"כ למ"ד יבשה איפרוכי מפרך במה סברא פליגי דלדידי' ל"ה שבות גדול ולכן נראה דפליגי בסברא הנ"ל אי באפשר א"ש דלמ"ד ביבש אסור משום דאפשר ביד גם שבות אסור וא"כ כיון דקיימ"ל ביבש מותר בכלי מוכח כסברתינו דבאפשר כהא"ג ג"כ א"ש וא"צ לאהדורי לעשות בשבת בהיתר ובזה יש לישב ג"כ דברי רבינו בעיוהכ"פ שכ' דאין שבות במקדש והוק' עלי' מגמ' דיומא די"ל דגמ' דיומא קאי לאביי והוא יסבור באפשר ל"א א"ש במקדש ובעששיות אפשר בחמין אבל רבינו פסק בהק"פ באפשר ג"כ א"ש במקדש לכן כ' א"ש במקדש וא"צ לאהדורי דוקא אחר מים חמים ודו"ק: ואמנם לענין קו' הלח"מ שהבאתי דלמה שרי באפשר מאתמול י"ל דמגמ' משמע כרבינו דאי כרש"י א"כ אפי' במדינה נמי דל"ה חתיכה כלל והטעם נראה לפמש"כ ר"ן בשבת גבי רדיית פת דל"ה אפי' שבות רק עובדא דחול וכן בשופר ל"ה שבות רק עובדא דחול וא"צ אפילו שינוי דלא כרמב"ן שכ' דעכ"פ לשנוי' צריך וא"כ לפי"ז במדינה אסור אבל במקדש שרי אף דאפשר מאתמול דל"ה שבות כלל אלא עובדא דחול ושרי אף באפשר מע"ש והנה בזה אפשר לישב קו' צל"ח דפסק רבינו שבות שא"צ לעבודה ג"כ שרי הא בשבות רחוקה סובר דלא התירו דלפמש"כ י"ל דזה ל"ה רק עובדא דחול אך יקשה עדיין דהרי שופר ל"ה רק עובדא דחול ואפ"ה אמרינן שבת דף קי"ד שבות רחוקה לא התירו אך י"ל שם הוה צורך הדיוט לא צורך גבוה ורש"י עירובין דף ק"ב כ' לצורך הדיוט ל"א א"ש במקדש וא"כ בתק"ש דל"ה שבות גמור אלא עובדא דחול הוה אמרינן דשרי במקדש אף דלצורך הדיוט אבל כיון דגם היא שבות רחוקה לא התירו אף שבות כהאי אבל היכא דהוה צורך גבוה אז שבות רחוקה התירו במקדש רק בשבות גמור כהאי דפסחים דף מ"ז לא התירו וא"כ שפיר י"ל להדיח עזרה רק עובדא דחול ולכן בא"צ כלל מותר כיון דעכ"פ ל"ה שבות רחוקה אבל בשבות שא"צ עבודה אלא צורך הדיוט אף דל"ה רק עובדא דחול ושבות רחוקה לא התירו כהאי דשבת דף קי"ד ודו"ק: ואולם קו' הכ"מ דא"ש במקדש י"ל לפמש"כ תוס' בשבת דף קכ"ד ודף קכ"ז אהא דקנים ומלקות דא"ד שבת דשבות דטילטול לא הותר במקדש ורק יקשה הא גופי' אמאי פסק בקנים דא"ד שבות דא"ל דשבות דטילטול לא התירו הא לאחר התרת כלים ליכא כלל שבות דטילטול בקנין כדמוקי הגמ' דמשנה קודם התרת כלים שנו אמנם נראה לישב דהנה רש"י במנחות כ' לכן אין סידור קנים דוחה יען דהוה כמו בנין וסתירה ותוס' הקשה מדמוקי קודם התרת כלים מוכח משום טילטול הוא ונראה לישב דרש"י בפסחים ס"ד כ' מקלות א"ד שבת יען דאסור לתקן בשבת וצל"ח הקשה דבשבת מוכח משום טלטול ובשלום ירושלים בפסחים כ' בשם לחם שמים דרש"י מפרש כן דאתיא גם למ"ד אחר התרת כלים ומשום תיקון ולפי"ז א"ש רש"י במנחות ג"כ דמפרש משום בנין וסתירה ג"כ כדי דאתיא גם אחר התרת כלים ודו"ק: אלא דא"כ צריך להבין למה בשבת מוקי קודם התרת כלים ועוד יקשה ארש"י במנחות שכ' בהתרת כלים דא"ל דא"ש במקדש משום דיש בנין וסתירה ויקשה בנין וסתירה בכלים ג"כ רק שבות ונראה דרש"י לשיטתו דבעירובין דף ק"ג דקתני והעליון כאן וכאן אסור פירש"י וקסבר יש בנין וסתירה בכלים ומלאכה לא הותר במקדש ותוס' הוק' הא ב"ה סברי אין בנין בכלים ביצה דף י"ד ולפי"ז רש"י דמוקי סתם משנה דהתם כמ"ד יש בנין בכלים גם משנה דסידור קנים שפיר אתיא כמ"ד יש בנין והוה דאורייתא ולפי"ז נתישב שיטות רש"י די"ל בשבת קאי למ"ד אין בניין בכלים לפי"ז לא רצה לאוקים הטעם משום בנין ואחר התרת כלים כיון דאין בנין בכלים מה"ת וא"ל עכ"פ מדרבנן יש בנין כלים ושייך אחר התרת כלים י"ל דא"כ א"ש במקדש ואף דגם בטילטול יקשה א"ש במקדש סובר רש"י האי שבות דטילטול חמור יותר משבות דבנין בכלים וסובר שבות דטילטול לא התיר במקדש אבל למ"ד יש בנין מה"ת א"צ לאוקים באמת בקנים מטעם טילטול אלא מטעם בנין ומעתה יש לישב דברי רבינו דהוא מפרש ג"כ האי דקנים גם אחר התרת כלים ומטעם יש בנין בכלים ואך לא מטעמי' דרש"י דמה"ת הוה אלא דמדרבנן יש בנין בכלים ואפ"ה א"ש דלא יקשה א"ש במקדש וכן לא יקשה משבת דמוקי טעמא משום טלטול דהנה תוס' עירובין כ' הא דאין מחזירין ציר עליון משום דשבות דבנין בכלים לא הותר במקדש והביאו ראי' מקנים דא"ד שבת וראי' מירושלמי בעירובין קאמר לא בכל מקום התירו שבות במקדש וקאי שם אציר עליון והוא כדברי תוס' ולפי"ז כמו בציר יש שבות במקדש ע"כ דשבות דבנין כלים לא הותר א"כ ה"ה בקנים אי הטעם משום בנין שפיר א"ד שבת דשבות דבנין כלים לא הותר והנה בעירובין דף ק"ב פליגי נגר במדינה אסור במקדש שרי ומונח אף במקדש אסור ותוס' שבת דף קכ"ג הקשה אפירש"י דל"ש בונה ממש כיון שאין מבטלו שם ולכן כתבו משום טלטול אסור אף דא"ש במקדש טילטול אסור כמו במקלות וקנים אבל משום בנין ליכא אפילו איסור דרבנן והנה תוס' הוק' בשבת דבעירובין קאמר שמואל הלכה כר"י בנגר והיינו במדינה לא במקדש במונח כפירשי' תוס' וראשונים ובשבת דף נ' סובר שמואל לענין טילטול ל"ב קישור רק חישב וכ' דלשמואל באמת מטעם בנין ולר' אבא בשבת מטעם טילטול וא"כ צריך להבין איך הוה בנין הא לא מבטל וצ"ל דלשמואל רק מדרבנן הוה בונה ולפי"ז לשמואל דהלכה כר"י במדינה אבל מונח במקדש אין הלכה כר"י ע"כ מטעם בונה וסובר דנהי דמדרבנן כיון דהטעם משום בנין שבות במקדש אסור כמו בציר העליון ולפי"ז ניחא הכל בדף קכ"ד דמוקי בקנים הטעם משום טילטול וסובר טילטול לא הותר במקדש כמש"כ תוס' קכ"ו ואתיא זה כר' אבא דמשום טילטול נגעו בהא דנגר הנגרר דבנין ליכא דלא מבטל לי' ור"י סובר כיון דמשום טילטול לכן במונח אף במקדש שרי דסובר שבות דטילטול הותר במקדש אבל לרבנן שבות דטילטול לא הותר במקדש אבל לדידן דפסק שמואל הלכה כר"י בנגרר והיינו רק במדינה דסובר משום בנין נגעו בנגר הנגרר ושבות דבנין לא הותר במקדש ולכן לית הלכה כר"י במקדש וע"כ סובר אף דלא מבטל לי' שייך בונה מדרבנן וא"כ גם בקנים שייך משום בונה אף דלא מבטל ואסור במקדש דשבות דבנין לא הותר במקדש אבל שבות דטילטול הותר במקדש כרש"י במנחות ולכן להלכה דפי' רבינו בפכ"ו משבת כר"י במדינה אבל לא במקדש לא כ' דמונח במקדש אסור ע"כ דבונה הוה ושבות דבנין לא הותר כמו בציר העליון א"כ גם בקנים הטעם משום בנין אף דלא מבטל לי' ושבות זה לא הותר במקדש ולכן שפיר פסק דא"ד שבת וא"כ לפי"ז א"צ לומר הטעם יען דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה לכן א"ד אלא דשבות דבנין לא הותר במקדש וכל זה בקנים אבל במקלות סובר רבינו דדחי שבת דנהי דאפשר כדר"א סובר רבינו שבות דטילטול הותר במקדש בקנים דיש שבות דבנין א"ד שבת ואף דרש"י כ' במקלות ג"כ טעם אחר דמתקן ואתיא אף אחר התרת כלים דעת רבינו אינו כן דאי איתא דשייך טעם דמתקן א"כ אמאי לא מוקי הגמרא בשבת כן דבשלמא בקנים א"ש דתליא בפלוגתא אי שייך בונה היכא דלא מבטל כאמור אבל במקלות אי שייך מתקן לכ"ע כן אלא ע"כ דל"ש טעם דמתקן דהרי יכול לתקן מאתמול וכמו שהקשה בצל"ח באמת אפירש"י ולכן במקלות פסק שפיר דדחי ודו"ק והנה כיון דהוכחנו דשבות דטילטול הותר במקדש ושבות דבנין לא הותר א"כ חזרה קו' הכ"מ לדוכתי' הא א"ש במקדש לענין טילטול אך י"ל כיון דשבות דבנין א"ד ע"כ דשבות חמור לא הותר א"כ שפיר כאן יש שבות דכאן מלבד איסור טילטול יש כאן גזירה דהטי' ושבות כזה דחמור לא הותר במקדש ודו"ק והנה בעירובין דף ק"ד מוציאן שרץ פירש"י דאין שבות במקדש א"כ מוכח טילטול הותר במקדש וא"כ קשה טובא על תוס' דלהנ"ל שכ' דלא התירו שבות דטילטול בקנים דכמה שבותין לא התירו הרי חזינן דהתירו שבות דטילטול שרץ וא"ל הא בנמצא חוץ לעזרה אין מטלטלין הרי באמת גזרו שבות דטילטול הנה אין ראי' מחוץ לעזרה לקנים שהן בהיכל ועוד לפמש"כ המשל"מ פ"ג מבמ"ק דלא אסור בנמצא חוץ לעזרה משום טילטול אלא וודאי משום איסור טילטול ליכא באמת אפילו חוץ לעזרה וקשי' לתוס' וראיתי ברא"ש מס' תמיד פ"ה כ' כופין פסכתר על שרץ שנמצא בעזרה וגזרו שבות במקדש כמו בקנים הנה פי' המשנה כרשב"נ וזה כמו שפירש הרע"ב ותויו"ט שם תמה שזה נגד הלכה דהלכה כר"ע א"כ לר"ע דמוציאין מעזרה ע"כ גם בקנים הי' שרי לטלטל דלא כתוס' ולפי"ז דלרשב"נ דאין מוציאין מעזרה וגזרו על טילטול גם בקנים גזרו על טילטול ולפי"ז גמ' דשבת קאי לרשב"נ ולכן קאמר קודם התרת כלים שנו אבל לר"ע דל"ג על טילטול בעזרה א"כ ע"כ משום בונה אסור דשבות זה לא התירו אבל מקלות באמת שרי בשבת ולכן שפיר פסק רבינו קנים א"ד שבת לא משום טילטול דשבות דטילטול התירו רק משום בונה ובמקלות פסק דשרי דרק שבות דטילטול התירו וכמש"כ והא דאסור טילטול נירות היינו משום הטי' דשבות חמור לא התירו וכמש"כ לעיל ודו"ק ואולם לישב דברי תוס' י"ל כיון אם כופה פסכתר עושה איסור לטלטל לדבר שאין ניטל א"כ יותר עדיף לטלטל להוציאו אבל בקנים אם לא יטלטל אין עושה מעשה כלל ועמש"כ בפ"ג מביאמ"ק: עוד י"ל דתליא אי אמרינן סניפין עומדין ע"ג שולחן ל"ה בנין אבל אי סניפין עג"ק עומדין דמי לבנין בקרקע ולפי"ז רבינו דפס' בפ"ה דתומ"ס דכמין תיבה פרוצה הי' מעשה לחה"פ א"כ סניפין ע"ג קרקע עומדין כדאיתא במנחות דף צ"ו לכן הוה בנין וא"ד איסור דאורייתא עוד יש לישב ולומר דתלוי אי אמרינן דנותן הקנים בסניפין הוה בנין כפירש"י אבל אי סניפין רק תחת לחם התחתון ואין הקנים תחובין בין הסניפין ל"ה בנין וזה פלוגתא בין רש"י ותוס' במנחות דף צ"ד ועמש"כ פ"ה מתומ"ס ודאתאן עלה י"ל קו' הלח"מ כיון דהי' אפשר מאתמול אמאי שרי ביד דהנה בצל"ח בפסחים חקר עלתה יבלת בשבת דא"א מע"ש מאי ותי' דאפשר בק"א ונעלם ממנו שזה בעי' בירושלמי בפסחים ופשט יען דאי עלתה מאתמול א"ד גם עלתה בשבת א"ד וא"כ י"ל מכהא"ג אייריא גם גמרא דידן לדעת רבינו לכן ביד שרי וביבש אפילו בכלי כיון דלא הי' אפשר מאתמול ואפ"ה בכלי אסור כסברת הירושלמי יען דאי עלתה מע"ש א"ד גם בעלתה בשבת א"ד וא"כ די לומר דא"ד בכלי דוקא וערש"י דף ק"ג בעירובין ע"ב דיש חילוק בין עלתה בשבת דלא הי' אפשר מע"ש וי"ל דזה לס"ד שם אבל למסקנא אין חילוק וכדברי ירושלמי והבן: ואמנם עוד יש להוכיח כסברתינו דבאפשר לעשות בהיתר בשבת א"ש במקדש וא"צ לאהדורי לעשות בהיתר דהנה רבינו בה' שבת נתן הטעם דא"ש במקדש לכן מחזירין רטי' במקדש והקשה בתויו"ט בעירובין דהא בביצה אמרינן דעולא סובר בג' דברים התירו סופן משום תחילתן והיינו החזרת רטי' ופריך תנינא ומשני אי מהתם ס"ד א"ש במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה קמ"ל סופו משום תחילתן כהן דבר עבודה דוקא וא"כ איך כ' רבינו משום דא"ש במקדש דא"כ כהן דלאו בר עבודה נמי ויותר יקשה דהמהרש"א הקשה א"כ אפילו לכתחילה נמי כיון דא"ש במקדש והנה קו' אלימתא למש"כ רש"י בעירובין להקשות למה לכתחילה לא הא א"ש במקדש ותירץ דלאו צורך גבוה הוא וא"כ לס"ד משום דא"ש במקדש א"כ לכתחילה נמי אמנם אי לאו דברי רש"י הי' אפשר לתרץ קו' מהרש"א דנהי דא"ש במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה ה"מ בלא אפשר מאתמול דסלקה היום אבל אם לא היתה קשורה מבעוד יום והי' אפשר מאתמול ובאפשר ל"א א"ש במקדש אבל לרש"י יקשה והנה כן לרבינו דכ' משום דא"ש במקדש יקשה למה דוקא מחזירין רטי' אפילו בתחילה נמי וע"כ דאפשר מאתמול ל"א א"ש במקדש אבל באפשר לעשות בשבת בהיתר נוכל לומר דא"ש במקדש עכ"פ קו' ראשונה קשיא ולישב אומר דהנה בת"ח הקשה דבגמ' מחלקינן בין ע"ג כלי ועג"ק ואי משום דהיתירו משום תחלתן יקשה הא אפשר ליתן ע"ג כלי וכהא"ג יהא רשאי לחזור אף במדינה וא"כ אם החזיר ע"ג קרקע לא יהא רשאי להחזיר דל"ש דהתירו משום תחילתן כיון דאפשר ליתן ע"ג כלי והוכיח מזה בת"ח דסוג' דעירובין סובר דהטעם משום א"ש במקדש לא משום דהתירו אגב תחילתן ולי קשה לדבריו לפ"מ שכ' הכ"מ באפשר ל"א א"ש במקדש וא"כ כיון דאפשר עג"כ א"כ גם א"ש במקדש ל"א אמנם לפמש"כ ניחא דזה ל"ח אפשר מה דיכול לעשות בשבת בהיתר כיון דא"ש במקדש א"צ לאהדורי לעשות בהיתר וראי' לדברינו: עוד יש לישב קו' מהרש"א דהנה מהרש"א בעירובין הקשה בתחילה שייך ג"כ שחיקת סממנין ותי' אגב רישא וק"ל א"כ מאי מקשה רש"י א"ש במקדש הא יש גם שחיקת סממנין ונראה לישב דהנה בתויו"ט כ' דאף אי סלקה מאתמול משום עבודה ג"כ שרי סופן משום תחילתן וא"כ רישא אייריא ג"כ בלא היתה מאתמול עלי' רק סלקה לצורך עבודה וא"כ עיקר איסור בסיפא אין משום תחילה דשחיקת סממנין אלא שלא סלקה לעבודה וא"כ שייך ברישא ג"כ שחיקת סממנין והיינו דפירש"י ביצה שחיקת סממנין כמו שהביא בתויו"ט דבאמת תרווייהו שייך וא"כ שפיר מקשה רש"י נאמר א"ש במקדש דל"ש לומר גם שחיקת סממנין איכא דגם ברישא איכא תרווייהו אבל בביצה בס"ד דאין שבות במקדש א"כ בוודאי רק בלא סלקה מאתמול אז מחזיר וע"ז קאמר אם בתחילה דסלקה מאתמול לא יחזיר ול"ש דא"ש במקדש כיון דבתחילה בסלקה מאתמול שייך גם שחיקת סממנין ודו"ק: ד' והנה בצל"ח ביצה שם כ' לישב דברי רבינו הנ"ל בדבר החדש כי לפני הראב"ד הי' הגי' נותנין בתחילה והשיג דרק מחזירין תנן וכ' לישב דהנה על החזרה אין כאן גזירה חדשה רק בכלל הנחה בתחילה ובמקדש לא תנן התירו שבות אלא א"ש דהיינו שלא גזרו כלל ולכן כיון דע"כ חזרה הותר בכהן שבר עבודה משום סופן א"כ ליכא גזירה גם בהנחה בתחילה דחדא גזירה ולא גזרו כלל כיון דא"א לגזור על חזרה וא"כ מותר בכהן בר עבודה אפילו בתחילה ואפי' אין לצורך עבודה מטעם א"ש במקדש ולכן הוצרך רבינו לטעם זה והא דתנן במשנה אם בתחילה אסור כ' דבלא"ה קשה קו' מהרש"א בביצה אי משום א"ש א"כ אף בתחילה אמאי אסור אע"כ האי בתחילה הכונה לעשות הרטי' למשוח עלי' אסור ונסתייע מדברי רש"י שכ' הממרח רטי' חייב ועפר אני תחת כפות רגליו שלדעתי דבריו תמוהים דכ' חדא גזירה הרי בתחילה כ' תוס' דיש גזירה דשחיקת סממנין ובחזרה רק גזירה אטו ממרח וא"כ אף דל"ג במקדש בחזרה אבל בתחילה דיש גזירה דשחיקת סממנין גזרו ועוד מוכח כן בעירובין במשנה אחריתי דכורך עליו גמי במקדש ופירשנו שם בפ"י מכהמ"ק דכונה אי לכסות מכה הוה צורך עבודה או שכונתו לרפואה כדי שיכול לעבוד הוה עבודה ומעתה אי בתחילה שרי אפי' שלא לצורך לדברי הצל"ח מכש"כ לצורך א"כ למה דוקא גמי נותנין אפילו רטי' רשאי ליתן בתחילה אע"כ דוקא גמי יען דבגמ' ל"ש שחיקת סממנין כמו שיבואר דהנה תוס' זבחים דף י"ט כ' דכורך עליו במקדש אבל במדינה גזירה אטו הוצאת דם וכ' בח"ס דתוס' סברי דל"ש בגמי כ"כ משום שחיקת סממנין שאין בו שום סם אלא מניחו כמות שהוא ואין דומה לרטי' וע"כ משום גזירה דהוצאת דם והנה רבינו בפכ"א מה' שבת כ' אין נותנין גמי לרפואה א"כ סובר במדינה אסור משום רפואה ע"כ דבמקדש לא גזרו משום רפואה יען דצורך עבודה ויקשה א"כ אפי' רטי' נמי אע"כ רטי' אין שרי בתחלה אפי' לצורך עבודה דשייך גזירת שחיקת סממנין אבל בגמי ל"ש שחיקת סממנין כ"כ כסברת הח"ס ונהי דבמדינה לרבינו אסור מטעם רפואה ע"כ גזרו משום שחיקת סממנין גם בכהא"ג אבל במקדש לא גזרו בכהא"ג אבל ברטי' גזרו וא"כ מוכח דלא כצל"ח דאי רטי' שרי בתחילה א"כ למה נקט גמי וא"ל דרטי' חוצץ ז"א דהרי רבינו בפ"י מכהמ"ק מוקי האי דכורך גמי במקום דלאו עבודה וכמו שביארתי דבריו שם ועוד יש להם טעם לחלק בין רטי' דברטי' שייך שחיקת סממנין אלא משום האי לבד היינו מתירין שבות אחד במקדש וכן בגמי דיש שחיקת סממנין לבד התירו שבות אחד במקדש אבל ברטי' יש עוד שבות דגזירה שימרח וב' שבותים לא התירו ובחזרה דיש שבות דממרח לבד ג"כ התירו שבות א' וא"כ מוכח עכ"פ מדהתירו גמי דוקא בתחילה מוכח דרטי' אסור ליתן בתחילה: אך לכאורה קשה רש"י פי' בתחילה אסור דא"צ גבוה אלא צורך עצמו וכן פי' הרע"ב ויקשה מאי פסקא דלאו לצורך עבודה הרי משכחת צורך עבודה כמו בגמי לכסות מכה אך ניחא דרש"י פי' הא משכחת כדי שלא יצאה דם בשעת עבודה כמש"כ תויו"ט אע"כ לומר דלא התירו שבות כזה דלהוציא דם משום לאו אורח ארעא ודוקא גמי אף שמרפא כיון דל"ש שחיקת סממנין התירו במקדש משום לאו אורח ארעא וא"כ לכן ליתן רטי' בתחילה ג"כ לא שרינן משום לאו אורח ארעא וכן לתי' השני שכ' י"ל ב' שבותים לא התירו משום לאו אורח ארעא וצורך עבודה גמורה ליכא ודו"ק: ה' והנה לכאורה יש להביא ראי' לסתור סברת הכ"מ מירושלמי ריש יומא דקאמר דמקדש אשה בשבת דא"ש במקדש והרי זה אפשר מע"ש כדקאמר שם בירושלמי בקידש על תנאי אך י"ל אדרבא משם ראי' דבאמת דברי ירושלמי צריכין תלמוד דתחילה קאמר מקדש על תנאי קודם יוהכ"פ ואח"כ פריך יקדש מאתמול וכן דקונה קנין בשבת והרי מקדש קודם יוהכ"פ וראיתי בשי"צ כ' לפרש דקו' הגמרא באמת למה מקדש על תנאי יקדש מאתמול בלא תנאי ומשני וכפר בעדו ומקשה אח"כ הא הוה כקונה קנין בשבת כיון דנגמור התנאי בשבת הוה כקנין בשבת ומשני א"ש במקדש ולפי"ז באמת ביוהכ"פ אסור לקדש כיון דאפשר וא"כ מדלא מקדש ביוהכ"פ מוכח משום דאפשר מעיוהכ"פ אסורו אף למה שנראה מתוס' יומא י"ג דאייריא כפשטי' דמקדש ביוהכ"פ ניחא דל"ש דאפשר מעיוהכ"פ דגם אם מקדש ע"ת מעיוהכ"פ נגמר בשבת א"כ זה ל"ח אפשר דמה לי איסור זה או זה וא"כ לתוס' נהי דאין ראי' אבל עכ"פ גם סתירה ליכא: ובשלום ירושלים ראיתי שפי' קצת באופן אחר דפריך יקדש מאתמול כונה בלא תנאי ואח"כ מקשה לאידך מ"ד הא הוה כקונה בשבת ומשני א"ש ואפ"ה ר"י סובר דמקדש מעיוהכ"פ ואמאי הא אפשר ביוהכ"פ וע"כ באפשר ל"א א"ש במקדש א"כ כש"כ במצוה דלא התירו וזהו דמסיים ירושלמי הא אמרת אסור ליכנס אלמנה עכ"פ יצא לנו דמירושלמי יש ראי' לסברא זו ולאידך מ"ד דמקדש ביוהכ"פ לפי שיטת תוס' לא יקשה הא אפשר מעיוהכ"פ די"ל כסברא הנ"ל דנגמר תנאי בשבת ג"כ יש צד איסור ועוד י"ל דל"ח אפשר בשלמא במקדש ביוהכ"פ ליכא חשש שתמות גם היא אבל אי יקדש מעיוהכ"פ יש חשש שתמות גם זו כדמקשו רבנן לר"י וכהא"ג ל"ח אפשר ובזה נראה לי לישב קו' הש"א על גמרא דידן דמוקי במגרש ע"ת ולא משני במקדש ע"ת די"ל לפי מה דגמ' סובר דאפשר בכונס ומגרש לה לא שרינן לקדש ביוהכ"פ דשבות אסור במקדש היכא דאפשר וא"ל אכתי יקדש מעיוהכ"פ ע"ת דז"א כיון דלא נגמר עד יוהכ"פ עושה קנין ביוהכ"פ ואסור במקדש היכא דאפשר אלא דא"כ ירושלמי דסובר במקדש ביוהכ"פ ולא מוקי בכונס ומגרש והא מוכח דסובר אף באפשר א"ש במקדש י"ל דירושלמי סובר כמ"ד אין כהן גדול נושא ב' נשים משא"כ במקדש לבד ליכא איסורא דב' נשים רק בכנסה ממש כמש"כ משל"מ וכמש"כ במקומו וא"כ א"א בכונס ומגרש וגמ' דידן ע"כ כמ"ד דנושא ב' נשים כמש"כ בפ"ה מכהמ"ק ולפי"ז יש מכאן ראי' לשיטת רבינו דלא הביא תקנה דכונס ומגרש אף דחייש למיתה כמו שהוק' החכ"צ די"ל כיון דסובר דאין נושא ב' נשים א"א לאוקים בכהא"ג וכמו שיתבאר בפ"ה מכהמ"ק: והנה ממש"כ יצא לנו לכאורה נפ"מ לדינא במוכר או קונה על תנאי שיוגמר המקח בשבת דאסור וראיתי שכבר דן בזה בתשוב' ר"ע איגר ובכ"ס וכן באבני צדק סי' ל"ד: ו' וכן יש להוכיח מפ"ו מתומ"ס דכ' רבינו בוזקין מלח אפי' בשבת וסתם ולא חילק בין בסל וקופה ושולי קופה כדמחלק משבת וע"כ דבכל ענין שרי דא"ש במקדש וכמש"כ מהרש"א בעירובין דף ק"ד דאחר דגמ' משני דבטל לי' החילוק בין מקדש למדינה רק בהא אי שרי בסל וקיפה וא"כ יקשה דמשמע אף דאפשר לעשות בדרך היתר בשולו קיפה שרי בכל גוונא מוכח דא"ש במקדש אפי' באפשר וע"כ כמש"כ לעיל רק היכיא דאפשר מע"ש דא"צ לאהדורי לעשות מעשה בהיתר דא"צ מעשה כלל ל"א א"ש במקדש וכן מפי' כהמ"ק דכורך גמי או בגד ובלבד שלא יחוץ ויקשה א"כ למה שרי גמי הא מרפא כמש"כ בפכ"א משבת דלכן אסור במדינה ואי דא"ש במקדש והוה לצורך עבודה לכסות המכה כפירש"י והא אפשר בבגד לכרוך על ידו אע"כ גם באפשר א"ש במקדש אלא דלפמש"כ שם י"ל צורך עבודה שירפא כדי שיכול לעבוד עוד היום א"כ ל"ש דאפשר בבגד אין מרפא והוה אי אפשר בהיתר: והנה בפסחים דף מ"ז פריך צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אין דוחה יו"ט פירש"י דא"ש במקדש ויקשה לכאורה הא אפשר מע"ש ונראה דתוס' דמנחות צ"ה כתבו למ"ד א"ד יו"ט ע"כ דל"ב לחם חם כיום הלקחו ונראה כונה דלכתחילה דוקא בעינן לחם חם אבל לא בדיעבד וא"כ י"ל דל"ח אפשר דא"כ ל"ה לחם חם וע"ז משני שבות רחוקה לא התירו ואין דאז ל"ה לחם חם לזה כ' תוס' דלית לי' לחם חם והיינו דאף מעכב ודו"ק ועצל"ח דף ס"ד הקשה כיון דאפי' שבות שא"צ התירו כש"כ שבות רחוקה ותירץ דעכ"פ צורך עזרה בעינן ולפמש"כ דעכ"פ לכתחילה בעי לחם חם יקשה א"כ הוה ג"כ עכ"פ צ"ק: ועוד נראה להוכיח כדברינו דכבר הבאתי שיטת רש"י בקנים משום בונה ומקלות משום מתקן וקשה עליו מגמ' דשבת דמשמע רק משום טילטול נגעו בה ונראה דידע גם בשבת דשייך זה הטעם אלא דסובר א"ש במקדש ולכן קאמר קודם התרת כלים א"כ שייך איסור טילטול ג"כ וב' שבותים לא הותר במקדש וע"ז משני לעולם אחר התרת כלים והטעם כפירש"י משום בונה או מקלות משום מתקן והא דא"ש במקדש אפשר כדר"א ומיושב קו' רשב"א הא מחמה לצל ג"כ שרי דבאמת אין הטעם משום טילטול אלא משום בונה ומתקן וזהו דבר אמיתי בדעת רש"י כי דעת רש"י בעירובין דף ל"ה דל"א ב' שבותים וכמש"כ בפט"ו מפה"מ בשם אבן העזר יעוש"ה ודו"ק ולפי"ז רבינו דפסק בקנים אין דוחה שבת הטעם בו משום בונה ומשום דאפשר בלא"ה אין דוחה אבל במקלות פסק דדוחה אף דשייך משום תיקון ויש שבות במקדש כיון דאפשר כדר"א ע"כ כמש"כ: ועוד י"ל הא דפסק בקנים א"ד שבות משום דאפשר ומקלות פסק דדוחה אף דאפשר כדר"א נראה לחלק בלחה"פ דהוא גופו א"ד שבת גם שבות דידי' א"ד שבת כיון דאפשר אבל מקלות דפסח גופו דחי שבת גם שבות דידי' דחי שבת אף דאפשר ודו"ק היטב: עוד יש להוכיח כדברינו דבפכ"ג משבת כ' רבינו דאסור להכות באצבע להשמיע קול והקשה בכ"מ מהא דיומא דף י"ט דמכין לפני כה"ג באצבע צרדא ותירץ א"ש במקדש ויקשה הרי אפשר להקיצו בענין אחר ולפמש"כ ניחא היכא דעכ"פ צריך לעשות מעשה אחריתי בהיתר א"ש במקדש אולם מדברי רבינו בפ"א מעיוהכ"פ שכ' מכין אותו באצבע צרדה ולא גרס לפניו וא"כ יקשה למה הא א"ש במקדש וצ"ל דיען דאפשר ואף דצריך מעשה להקיצו ג"כ מיקרי אפשר ויש שבות כהא"ג והנה במשל"מ הביא דפסקי מהראי' הוכיח באמת דשרי להכות באצבע דא"ל דא"ש במקדש דא"כ למה לא אמרו כן בירושלמי אע"כ דבמדינה נמי שרי והקשה ע"ז דעדיפא הול"ל דכיון דאפשר בהיתר ויש שבות אע"כ במדינה נמי שרי ולפמש"כ גם זה ניחא דלא יכול להוכיח מטעם דאפשר דהיכא דצריך מעשה לא מקרי אפשר ולכן הוכיח דעכ"פ הול"ל בירושלמי הטעם יען דא"ש אע"כ דשרי אף במדינה אמנם לפמש"כ רבינו דמכין אותו אין ראי' מהא ולכן שפיר פסק דאסור להכות ביד להשמיע קול במדינה והבן: והנה הקשו ע"ז מהא דביצה דף ל"ו דלא מטפחין ולא מספקין וכתב במג"א סי' של"ט סק"ב כ' דמשו"ה שרי גבי פרחי כהונה שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר וכ"כ בסי' של"ח בשם המהרש"ל דכל משמיע קול שאיני מכוין לשמחה כגון שמש המקשקש לביהכ"נ מותר והיינו משום דהוה דשא"מ מותר א"כ תליא זה אי אמרינן דבר שא"מ מותר לכן ל"ק מהא דאין מטפחין די"ל דא"מ לשיר שרי א"כ א"צ לטעם א"ש במקדש וצדקו דברי הכ"מ ואף לר"י דדבר שא"מ אסור הא במילתא דרבנן כ' תוס' ביומא דף ל"ד דגם לר"י דבר שא"מ מותר: וכן נראה עוד סעד לדברי הכ"מ דנראה דתליא בהא דהנה בבה"ז במנחות ע"ב הביא בשם הקדוש במלאכה דאפשר בלא"ה א"ד שבת רק היכא דגלי קרא אבל בא"א לעשות א"צ קרא ודחי שבת א"כ בשבות אף דאפשר בלא"ה דחי וא"כ לפמש"כ רבינו בפ"א מק"פ דילפינן ממועודו רק היכא דא"א אבל באפשר מע"ש לא יליף ממועודו א"כ גם בשבות ג"כ א"ד רק בא"א בלא"ה: ז' ואמנם עוד יש לישב קו' משל"מ מעששיות לטבילה לפמש"כ מהר"ם ברבי ובשעה"מ בה' שבת לפרש דברי רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דכ' הטעם א"ש במקדש קאי אכיבוי לא אצירוף א"כ יש לחלק דבוודאי בשבות דרק משום גזירה א"ש במקדש אף דאפשר וכיבוי מטעם גזירה אטו מתכות אבל שבות דבעצמותו אסור מדרבנן כגון צירוף או טילטול נירות א"כ שפיר היכא דאפשר ל"א א"ש במקדש ועמש"כ בארוכה בזה בה' עיוהכ"פ: ח' אלא בודקין בנירות הדלוקין מע"ש. ותמהו עליו שבמשנה משמע דגם בשבת בודקין לנר אבוקה שבידם הקשה בתויו"ט ועיין בישועת יעקב סי' רע"ו ובתוסי"ש הקשה עוד הא משבת דף מ"ה מוכח דל"ח שיבוא להטות משום דאפשר לעשות בנחת שלא יבוא להטות ובראש יוסף תי' כיון דפריך רק מדקאמר כבתה אין לא כבתה לא משמע דקשיא רק בכבה והולך דל"ש משום הטי' ע"כ צריך לטעם דבסיס אבל בדולק ממש בפרט באבוקה שפיר י"ל כתויו"ט דקרוב הדבר לבוא לידי הטי' אולם לי נראה לישב על נכון דהנה בשבת דף מ"ד ר"ש אומר חוץ מנר הדולק בשבת ופירש"י בעוד שהוא דולק שמא יכבה ונכתב בגיליון שפירש"י קאי אמשנתינו אבל בצל"ח מפרש דקאי אברייתא: אמנם בפי' המשנה לרמב"ם מבואר דמפרש טעם דר"ש במשנה משום שמא יכבה ולפי"ז נראה כדברי הגיליון שרש"י קאי אמשנה ואמנם יתמה למה פירש"י וכן רבינו הטעם שמא יכבה כיון דבגמ' דחי דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר אין לאסור משום שמא יכבה ועיין בצל"ח שתמה טובא: ונראה לישב דהנה קשה לי הא דפריך אביי לרב יוסף דכבתה אין לא כבתה לא משום שמא יכבה והא הוה דבר שאין מתכוין ומסיק רבא משום בסיס הא יש לפרש שמא יכבה בכונה דהא בטעם איסור טילטול דבר מוקצה בשבת דף קכ"ה אמרו משום הוצאה שמא יבוא להוציא ורבינו בפ' כ"ד משבת נראה שאין רק משום גזירה דהוצאה אלא משום גזירה דשאר מלאכות ג"כ וכמו שכ' בפנ"י בשמעתין והנה בטעם דגזרו משום הוצאה מרש"י ביצה דף י"ב נראה שכן בכל טילטול דהיתר הוה שייך באמת גזירה אטו הוצאה אלא דאין גוזרין גזירה בדבר שאין ציבור יכול לעמוד בו אלא גזרו רק בדבר שאין בו צורך כ"כ ולא חזי לכל מילי אמנם לי הי' נראה טעם אחר דהנה ביצה דף י"ט סובר רבה דגזרינן בט"כ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ותמהו כולם מהיכי נימא שיבוא להעבירו ד"א בשלמא בלולב ושופר חיישינן משום דמצוה ובהיל לעשות המצוה כדאמרו הכל חייבין בלולב ושופר ואין הכל בקיאין משום דחשש רק משום דהכל חייבין ובהול וזה ל"ש בט"כ וכן ל"ש סברת הפנ"י שכ' דחשש שמא יעבירנו דסבור דמצוה דחי ל"ת דשבת והעלה בכ"ס דהכונה כך דבאמת יש כאן משום מתקן כלי כדמתרץ רבא רק רבה הי' סבור דהי' הדין נותן בשבת שחל בעיו"ט דאיכא מצוה לטבול לא העמידו חכמים דבריהם לאסור משום מתקן אלא משום דחששו שמא יעבירנו דע"י שיראה דבכל שבת אסור לטבול רק כאן התירו משום מצוה כן יסבור משום מצוה רשאי להעביר ד"א וכהא"ג העלה בשבי"ד לאדמוהגז"ל בה' יו"ט וכ"כ כ"ס: אמנם לי הי' נראה עד"א דע"י שהוא עסוק בטבילת כלים שאסור בשאר שבתות משום מתקן אי נבוא להתיר משום מצוה חיישינן שמאחר שהוא עסק בטבילה שהוא אסור בשאר שבתות עי"ז ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א ברה"ר וכן יש לפרש דגזרו טילטול משום הוצאה דע"י שעסק בטילטול דברים האסורים מחמת איסור שבת כגון דבר שמלאכתו לאיסור לזה ישכח כלל שהוא שבת ויוציאנו לחוץ אחר זה ראיתי כי זכיתי לכוין בזה לדברי הרא"מ בספר יראים בעניני מועדות כתב וז"ל ואסרו חכמים שלא לטלטל דבר מוקצה בשבת משום הוצאה דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מוקצה אטו טילטול לאו צורך הוצאה היא פירש שמטלטל דבר מוקצה אי ממ"מ למאן דאסר מתוך שמאוס יוציאנו לחוץ ואי דבר שאין בו תורת כלי עליו מתוך שאין בו צורך שבת ישכח שהוא שבת ומוציאו ואי מוקצה מ"א מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח ומוציאו לענ"ד צריך להגיה מתוך שהוא דבר שאסור בשבת שוכח שבת ומוציאו דאי מטעם שאין בו צורך שבת א"כ אמאי לא כללו עם דברים שאין תורת כלי עליו משום הטעם דאין בו צורך שבת מעתה קשה לי הא כאן ג"כ יש לפרש כן כבתה אין לא כבתה לא משום דע"י שמטלטל דבר שאסור בשבת דהוא מלאכתו לאיסור ע"י זה ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות בשוגג דא"ל רק בהוצאה גזרו דהא ברמב"ם פכ"ד מוכח דגם בשאר מלאכות חששו והיינו ע"כ ג"כ מהאי טעמא שאמרנו כיון שעסק בכלים שמלאכתם לאיסור ישכח שהוא שבת ויבוא לעשות בו מלאכה וא"כ מ"פ דהוה כיבוי דבר שאין מתכוין הא יש לחשש שיכבם בשוגג דישכח שהוא שבת והוא קו' גדולה לשיטת רבינו והרא"מ אך הדבר ניחא דהנה זה שיטת רבה דחייש בט"כ שמא יבוא להעבירו ד"א ברה"ר אבל אביי ורב יוסף ורבא כולם פליגי שם ארבה דל"ח שמא יעבירנו וע"כ כמו שביארנו דסברי נהי דבלולב ושופר גזרינן שמא יעבירנו משום דבהול מחמת המצוה אבל בט"כ לא שייך זהו כמו שהעלה בש"א ורק הוה שייך החשש גם ביו"ט דנאמר שישכח שהוא שבת ע"ד שאמרנו וזהו לית להו להני אמוראי ע"כ נתנו הטעם שמא ישהא

7 לא סידור הקנים כו' - ואי ס"ד סידור קנים דאורייתא כדמפקת לעיל:

8 אמאי לא דחי שבת - דאף על גב דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא דמיחזי כבונה וסותר:

2 חידושי חתם סופר על שבת פתח ↗

אמר ר"א קנין ומקלות וכו' נראה ר"א לטעמי' דס"ל כרבא כדלקמן קכ"ד ע"ב וכן אר"א ע"ש. א"כ ס"ל אע"ג דבהאי פורתא לא מיעפשא מ"מ לא גרע מחמה לצל ורבה לטעמי' דמחמה לצל אסור דחי שאני התם דבהאי פורתא לא מיעפשא וכ"כ בחי' רשב"א. מיהו רמב"ם פסק מחמה לצל מותר ואפ"ה פסק הך דקנין וצ"ל דס"ל דהוה שלא לצורך כלל וכן נראה מלשון תשו' רדב"ז דפוס ויניצאה סי' תשל"ז ע"ש. ועיין מנחות צ"ז ע"א מה שהקשו תוס' אפירש"י דהתם משמעתין ותו יש לדקדק הא גם לרש"י הוה רק מיחזי כבונה וסותר וא"כ הדר הוה שבות ועכצ"ל דהך שבות גזרו במקדש כמ"ש תוס' א"כ נימא משום טלטול והך שבות גזרו במקדש. ונלע"ד דהרי חזינן במקלות פליגי ר"א ורבנן וכ' תוס' יו"ט דלכ"ע אין שבות במקדש אלא רבנן ס"ל א"א בידו ובכתף חבירו והתירו שבות ור"א ס"ל אפשר בהכי ולא התירו שלא לצורך. וצריך לומר דקנין לכ"ע שלא לצורך הוא דאפי' דס"ד דר"א דהוה עכ"פ קצת צורך כמחמה לצל דמשו"ה הותר אחר התרת כלים מ"מ קודם התרת כלים כשנאסר לא מיקרי זה צורך כל כך להתיר שבות בשבילו ומשו"ה לא פליגי רבנן בקנים כדפליגי במקלות. והנה כל זה למסקנא דרבא התם במנחות דטעמי' משום איעפושי. אבל להס"ד דגזירת הכתוב הוא או מדרבנן לשום טעם שיהי' מסודר על זה ולא משום איעפושי. א"כ בודאי קשה אמאי לא התירו שבות דטלטול כי היכי דהתירו טלטול מקלות לרבנן דה"נ צורך הוא לקיים מצוה דרבנן וע"כ דלאו משום שבות דטלטול דאותו לא החמירו במקדש כדמוכח במקלות ולא משום דמחזי כבונה וסותר. וי"ל אותו שבות החמירו אפי' במקדש. ועיין לקמן תוס' קכ"ו ע"א ד"ה והמונח שכתבו דבטלטול החמירו כמו בקנים ומקלות מ"ש מקלות תליא בפלוגתא דרבנן ור"א וקנים תליא בפירש"י הנ"ל אי משום בנין או משום טלטול ולמסקנא הוה טעמא משום דבפורתא לא מיעפשא והוה שלא לצורך כלל כנ"ל. ועיין רש"י בפסחים דפי' משום תיקון המקלות וצ"ע ואולי טעות סופר הוא וצ"ל טלטול המקלות. ובימי חורפי מצאתי דאתי לידי מכתב מכת"י רב א' בשמו מוה' ישעי' דיין מק"ק שויסבורג שכ' כוונת רש"י במנחות בונה וסותר היינו משום ביטול כלי מהיכנו ושמעתין רבה לטעמי' דלית לי' ביטול כלי מהיכנו וליכא אלא משום טלטול. עיין לעיל מ"ב ע"ב ומ"ג ע"א תוס' ד"ה ושני לי' וכו' ולפ"ז למסקנא דקיי"ל אסור לבטל כלי מהיכנו א"ש פסק רמב"ם דפסק מתני' דקנין ודפח"ח אע"פ שאין נ"ל אמת:

« רש"י על מנחות צ״ז ע״א:ו׳ רש"י על מנחות צ״ז ע״א:ח׳ »