רש"י על מנחות ד׳ ב:י׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ד׳ ע״ב:ט׳ רש"י על מנחות ד׳ ע״ב:י״א »

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

כיצד כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'. כתב ה"ה זה למד רבינו ממ"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' כ"ש ובפרק כל הצלמים יע"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי"ד סימן קמ"ב שכתב ואע"ג דזוז"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע"ש. וכן נראה מדברי רש"י בפרק כל הצלמים דמ"ט ע"א ד"ה אפה בו וז"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו"ל זו"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע"י גורם האיסור כו' ע"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר ל"ס ע"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ד"ה אמר רבא כו' וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו"ל זו"ג ומה"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי"ט משום דהו"ל זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו"ג. ומהתימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ"ע זו"ג מותר ע"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע"ה ע"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. ופרש"י בפרק כ"ש רבי אומר הפת אסורה והשתא לפי דעת הרב ז"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו"ג ואי בתנור חדש היכי קא"ל הפת מותרת הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז"ל ולפי דבריו צ"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר"א דסבר דזוז"ג אסור ושלא כפרש"י וזה דוחק ומ"מ מ"ש מרן הב"י סי' קמ"ב דבשלה ע"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו"ל זו"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה חדש ע"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש ד"ה יוליך הנאה ע"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו"ג ומינה לר' דס"ל דבשלה ע"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ"מ פי"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה יע"ש: והרא"ש ז"ל שם בפרק כ"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ"ש הגחלים עכ"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש"ל ז"ל יע"ש והרב ח"ה ז"ל תי' וז"ל והנראה בעיקר קושית מהרש"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא"ל ר"ח לרמב"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ ולפ"ז צ"ל הרמב"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע"ג דרמב"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר"ח ז"ל סי' תע"ה שהק' קו' מהרש"ל וכתב בס"ד ורמב"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ"ש ועיין בספר מ"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל: ולכאורה לע"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה"נ שרו דאע"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר וא"ל ר"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל"ט גחלת של ע"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ"ש גחלת דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ"ש לפי מ"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת: אלא שדברי מרן ז"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש"ך ז"ל סי' הנז' סק"י והט"ז סק"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ"ש שלהבת ע"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ בע"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו"ה ל"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע"א ק"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע"ש ועוד שלפי דברי מרן ז"ל נראה דלרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע"ג דע"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ"מ נראה דמה"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א"ע דמ"ח דפריך בגמ' למ"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי"ל ודוק ומ"מ אף דנימא דגחלת של ע"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ"ג ע"ב ע"ש ועיין במנחות דנ"ב בתוס' ד"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא: ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי אמ"ש בחידושי הרשב"א במס' קדושין פ' הא"מ דף נ"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע"ז עליה כולן אף ע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת כך היא לשון התוס' הביאה הרשב"א שם בריש קידושין ד"ב אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד"ה הנשרפין דה"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ"ה דפ"ט ע"א דקאמר התם אר"ז מכסין בעפר עיר הנידחת ופרש"י ס"ד באפר שריפתה ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי"ה אפרן אסור ע"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב"א שם בדנ"א ע"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא"כ מאי ק"ל הכא וצ"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ בגחלת של הקדש לכ"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר"ב ח"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו"ק: ולכן נ"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג"כ מה שהק' התו' בד"ה בעצי שלמים ורש"י בד"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר"י והוצרכו לידחק ע"ש אמנם לע"ד נראה לומר דמש"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א"כ מאי קמבעיא ליה לרמב"ח וכקושית מוהרש"ל ז"ל משו"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק"ג ד"ה לא נהנין ובפ"ק דנדרים ד"ד ד"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ"כ הר"ב מש"ל ה"מ פ"ב די"א מ"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ"ש רש"י בפ"ק דמנחות ד"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז"ל לא נהנין מדרבנן ומ"ש רש"י ז"ל מפני דמי עולה שבהן נ"ל דט"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש"י קאי אמ"ש אח"כ ולא מועלין וכצ"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה"ז לא הגיה עליו כלום וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס"ל לרש"י דאיסורו מדרבנן: ומצאתי כתוב בגליון רש"י ז"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש"י אלו וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ"ל והנראה שהבינו בדברי רש"י ז"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע"ד נראה כדכתיבנא דאל"כ נמצאו דברי רש"י סותרי' ודו"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב"ח דמבעי' ליה בין לר"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל בד"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק"ל אלא לר' אף ע"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע"ש שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ד דנזיר דכ"ד ע"ב בד"ה המפריש שנסתפקו בזה וז"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע"כ ועיין בתי"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב"ם דלא נהנין מדרבנן יע"ש מ"מ לפי דברי התו' ורש"י ז"ל ע"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו"ל זו"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר"ב ח"ה ז"ל דאי בזו"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א"כ תפשוט ליה מדין ע"ז דפליגי ביה רבנן ור"א דע"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע"ש מ"ש דפליגי רבנן ור"א הוא תימא שהרי רבנן ור"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ"ל רבנן ור"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח י"ל כמ"ש הר"ב ט"ז סי' הנז' סק"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ"ד ז"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב"ח דס"ל דהבעיא היא בזו"ג כמ"ש מוהרש"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה"נ יש להחמיר בע"ז מה"ט ולא כמ"ש הר"ב ט"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו"ג וכמ"ש הר"ן שם וכן הוא דעת רע"ב ז"ל בפרק כל הצלמים מ"ט ע"ש ע"כ דלא ס"ל כפי' מוהרש"ל ז"ל דאם איתא בע"ז נמי הי"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו"ק: ודע דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ"צ דע"ה ד"ה וגרפו משם ר"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק"פיע"ש ויש לדקדק על פי' ר"י מהא דפריך בפ' כ"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר"א בשרשיפא והשתא ע"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ"כ רש"י שם דכ"ח ע"א ד"ה יוליך וז"ל וא"ת לרבנן יוצן ל"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע"כ וא"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה"נ דלפום ס"ד דמקשה ע"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו"ה פריך לר"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ב ד"ה מנין שכתבו וז"ל ולמ"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע"ש משמע דס"ל דלמ"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר"י כמ"ש ואור"י כו' ור"י גופיה ס"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ"ד כו' הא לכ"ע נמי ס"ל הכי ואולי שדברי ר"י אינן אלא עד מ"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל"ג ד"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר"י דלמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה: ויש לגמגם שלפי דעת ר"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ"ק דפסחים ד"ה ואומר כו' שכתבו וז"ל אע"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע"פ שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר"ע ס"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק"ל קצת דא"כ כי קאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו"ה לא חשיב הא משום דס"ל לרבא כמ"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ"ע וכיון דכ"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל"ק ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ"ש דל"ב ע"א יע"ש: גם במה שתירצו בשם ר"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק"ל דהתינח לר"ח דאית ליה בפרק א"ע דמ"ו ע"ב דאופה מי"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע"גב דלר"ע ס"ל דלא אמרי' מתוך מ"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דלא ס"ל מתוך וכמ"ש התוס' שם בד"ה אהבערה יע"ש וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה"נ לא אמרי' הואיל דא"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה"מ ר"ע היא והיה נראה לומר דס"ל לר"י דהא דאמר רבה האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע"ג שהר"ן כתב בהדיא בפ"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן למעיין שם מ"מ ר"י ס"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא"כ שפיר קאמר ר"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי"ט קאמר דאי בי"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר"ב לח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט שכתב דמשו"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע"ש וכ"כ הר"ב מ"ק דקפ"ט ע"א דלדעת ה"ה ז"ל האופה מי"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע"ש: אמנם לע"ד נראה דהא ליתא מההיא דא"ל רבא לר"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרי' איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי"ט לשבת ע"י ע"ת וכן מוכח ג"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז"ה והרמב"ן והר"ן ז"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר"ב לח"מ ז"ל נ"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר"ב לח"מ ז"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע"ג דהתוס' ז"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר"ח מ"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ"ל תו ק"ל קצת לדעת ר"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל"ח ע"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר"ח ור"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י"ח כלל וכ"כ התוס' בפ' כ"ש דמ"ח ע"ב ד"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע"ש: שוב ראיתי להתוס' בפ' ב"מ דכ"ה ע"א ד"ה הא שכתבו בס"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע"ש ואפשר שזהו ג"כ דעת ר"י ז"ל ועיין בהר"ב ח"ה ז"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ"ש ע"ש ולדעתי לא ק"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת"ל דיליף מק"ו ממעשר או מהיקשא ודו"ק: וראיתי להלח"מ ז"ל בפ' ט"ז מה' מ"א ד"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז"ל וא"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי"ל דאינו נקרא זו"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ"ד ולע"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע"ש מ"מ כבר כתב הר"ן שם שדעת רש"י ז"ל שם בדמ"ט ד"ה אלא לעולם דע"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר"י ס"ל זו"ג ומש"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס"ל זו"ג אסור וה"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר"י דקי"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל שם זולתי הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז כמ"ש הר"ן וא"כ לדעת רש"י ורבי' מה יענה הרב ז"ל דה"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז"וג אע"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר"י אע"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ"ל דלא ק"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע"גב דהו"ל זו"ג אפי"ה אסור ה"נ י"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע"ג דהוי זו"ג אפי"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע"ג צמר דחזותא מילתא היא והו"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר"ן סימן ע' שכתב כמ"ש וז"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע"ש וששתי כעל כל הון וצ"ל דמה שהוכרע הר"ן ז"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע"גב דהוי זו"ג וכקו' הלח"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושיו בפ' כ"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה: אפריון שלמה מה שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ"א פ"ח ופרק י"ד ע"ש דברים יקרים בעזה"י: מעשה חושב קמז ואפילו נימא דס"ל להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב"א כו' לענ"ד יש ליישב דברי הרשב"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע"ז דאינה מקודשת בהן אע"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא"כ הרי תו א"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא"כ בזה הא הו"ל תרי דרבנן וניהו די"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ"מ בתרי דרבנן לכ"ע מקודשת דהו"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן ועיין היטב בתשובת הרשב"א זו. אלא דלשון המחבר ז"ל שכתב בזה"ל אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק: קמח וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו"ט דף כ"ה ע"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ"ש רבינו ירוחם ומרן ב"י בשמו באו"ח סי' תצ"ח ומו"ז רבינו התוי"ט זצ"ל מביאו ג"כ בפ"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י"ב ע"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' ומביאם הטעם המלך לעיל פ"ג הלכה ה' מהלכות יו"ט בד"ה הנה בסוגיא זו כו' דס"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בחא"ח סי' קמ"ז בד"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה בדף י"א ע"א ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ"ל דרבה לא ס"ל מתוך אלא טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט וכן הא דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט ומש"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ"ש מו"ח רבינו נ"ע בתוס' דרע"ק במשנה ה' פ"ש דביצה ועיין היטב במ"ש לעיל בהלכות יו"ט פ"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס"ה בד"ה ולכאורה כו':

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ובאמת הא דאמרינן בכתובות דף מ"ז ע"ב שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ע"ש בתוס' מ"ש מלוקח פרה אך כך דהא גבי קנין נעשה הדבר שלו וממילא אם היא שלו שלו מתה ומה שייך בזה גדר ביטל וכה"ג מקשה בירוש' פ"ד דב"מ גבי הך דנשרפו חיטיך בעלי' דאם באמת מעות קונות אם נשרפו שלו נשרפו ומה איכפת לן רק היכא דיש בו עוד דבר כמו נתינת הכתובה לאשה וכמו שהבעל יזכה במה שכתב לה האב דבאמת עדיין לא זכה כיון שלא נשאה רק בגדר חיוב ועי' ב"ב דף קמ"ה ע"א תנו לי בעלי כו' וב"מ דף ע"ט גבי ספינה שם שייך שפיר לומר אדעתא דהכי כו' ועי' ב"ק דף ק"י גבי חטאות המתות כו' משום דהקדש לכתחילה כה"ג לא חל דאין מפרישין לאיבוד כמבואר במנחות דף ע"ד וכ"מ ובהך דתמורה דף י"ז גבי מקדיש את הטרפה ובירוש' רפ"ו דיומא וע"כ הוא מחמת שעבר ולא מחמת עכשיו ותירץ דזה בגדר דין ועי' סוטה דף ו' ע"ב וכ"מ ועי' בנדרים דף ג' ע"ב גבי לא אפטר מן העולם כו' ובדברי רבינו בהל' נזירות פ"א ה"ד ובהל' ערכין פ"ז ה' ל"ג ע"ש בהשגת דמבואר שם דהיכא דמחייב עצמו להתחייב בדבר כלל הדבר חל עליו תיכף ולא הפרטים וגבי נזירות חל עליו העשה של קדוש יהי' וכן ס"ל לרבינו בהל' מכירה פ' כ"ב ה' ט"ז גבי הקדש וצדקה רק דזה הוה דין ואיסור ולא ממון ונ"מ דדי לכתחילה בפרוטה וא"צ להוסיף חומש ועי' סנהדרין דף ט"ו גבי מתפיס מטלטלין לערכין אף דבאמת עדיין לא קדשי כלל כמבואר בחולין דף קל"ט מ"מ חל עליהם קדושת פה וכמ"ש ונ"מ ג"כ דשוב לא יעבור על ב"ת:ובזה א"ש הך דמבואר ביומא דף ס"ו וכ"מ אין מעריכין כו' ולכאורה הא כיון דלא נתן לגזבר אין עליהם קדושה כלל רק דר"ל כה"ג דמתפיס מטלטלין שלא יעבור על ב"ת וזה א"צ גזבר וכ"כ בזה בהל' ערכין ובמה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ז וספ"א דהל' מעשר דאף דלא חל שם תרומה ומעשר עליהם מ"מ הוה חיוב עליו שיקרא תרומה מכאן דוקא ולא ממקום אחר ובירוש' מע"ש פ"ג דאם עבר טבל של מע"ש בירושלים מחוייב להפריש מע"ש רק מהני ולא ממקום אחר ועי' תוספ' תרומות פ"ב גבי מי שבא בדרך וכלכלה בידו דרק לעשותו תו"מ על מקום אחר יכול קודם שיגיע לעיר אבל להפריש ממקום אחר עליו לא. ובאמת נראה דהך דגיטין דף כ"ח ע"א גבי הרי זה גיטך שעה אחת כו' דאסורה לאכול בתרומה וכן פסק רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"א אף דלא חייש למיתה רק משום דס"ל דחל עליו תכף גדר גירושין וריח הגט עי' גיטין דף כ"ה ע"ב ודף ע"ג ע"ב בשיטת רש"י:וא"כ לפי מ"ש במעות אם הקדיש אין עליהם קדושת דין רק קדושת פה. והנה שלמים כיון דלא מיקרי קדשי ד' ליכא בהם רק גזיה"כ אך כיון דמחוייב לקנות שלמים ממילא חל עליהם קדושה אך זה רק בשפירש אבל לא פירש לא. וא"ש לשון רש"י במנחות דף ד' ע"ב הנ"ל. וכ"כ במ"א דגם גבי מכירה י"ל דעדיין לא נפסק כחו ונ"מ דאם חזר ולקחה אם זה מיקרי דבר חדש או לא עי' ב"ב דף ס"ג דמבואר משם דהוה קנין חדש ויש לו זכות של לוקח שני ובירוש' פ"ו דדמאי פלוגתא דאמוראי בזה ע"ש בהל' ג' וכ"כ בזה ועי' ריטב"א נדרים פ"ה על הך דדף מ"ח דדברים של אותה העיר לא הוה עולמית רק נמשך דור אחר דור:עכ"פ כל שהדבר אינו וכבר זכה בו שמיא לא שייך בו גדר חזרה ועי' רש"י גיטין דף ט' גבי אינו חוזר בעבד ונ"מ למה שכתבתי לעיל גבי אתנן אם בא עלי' בין שחיטה לזריקה ובירוש' תרומות פ"ח אם נודע בין קבלה לזריקה שהוא בן גרושה וחלוצה ובהך דמעילה דף ז'. וכ"כ במ"א דלמה לא מוקי בזבחים דף קי"ד ע"א גבי אתנן כגון שהקדישה ואח"כ בא עלי' ועי' נדרים דף ע"ב ע"ב במ"ש הר"ן שם דלגבי אב לא מהני לכי שמענא משום דאז יצאה מרשותו לגמרי ועי' ערובין דף ע"א ע"א שמבואר שם דמהני אף לזמן דאז א"י לעשות:ובזה א"ש הך דב"ב דף נ' גבי המוכר עבדו ופסק עמו כו' דהא מ"מ אין העבד שלו ולגירסת הירוש' פ"ג דקדושין א"ש דקנין השני לא חל לאחר ל' אך לגירסת דילן קשה וצ"ל כיון דמ"מ לא נתקיים הדבר שלא בא ליד השני נשאר של ראשון וכמו שכ' התוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי מחוסר גט שחרור כיון דבסוף לא נתקיים והך דגיטין דף מ"ב הוא לס"ד דטרפה יש לו כופר. אך זה תליא במ"ש במ"א אם כופר נוטלין היורשין בשביל ירושה או בתחילה פסקה התורה דהכופר שייך להיורשים. ובזה פליגי רש"י ותוס' ערכין דף כ' גבי אין דמים למתים ולכך אם אין לו יורשים א"צ ליתן כלל כמבואר בגיטין דף מ"ג ולא הוה כמו הך דב"ק דף ק"ט דצריך להחזיר לארנקי של צדקה דכאן לא נתחייב כלל. והנה גבי גזל יש בו ג' דברים בחזרה אחד שלא יהי' חייב להנגזל והב' נתינה להנגזל ולקיים מצות השבה והג' להוציא גזלה מתחת ידו ועי' ב"ק דף ק"ו מצות השבה לא קיים וע"כ בבעה"מ ובמלחמות ובהך דב"ק דף ק"ג ע"ב ודף ק"ט ע"א במחלוקת דר"ע ור"ט. וכ"כ במ"א במה דפליגי בזה רבינו והר"א ז"ל בהל' גזלה פ"ח ה"ה אם עיקר הטעם משום דצריך להביא מתחילה הגזל ואח"כ הקרבן אי משום שצריך להוציא הגזל מתחת ידו ולכך אף לרב דס"ל ב"ק דף ק"ו שבועה קונה מ"מ היכא שכבר נתחייב קודם שנשבע וכמבואר בירוש' שבועות פ"ז ופ"ח אם שלח יד קודם אף לרב לא קנה השבועה דכבר נתחייב תחילה ומה דלא מוקי בב"ק דף ק"ו הך משנה כן משום דס"ל כמ"ד שם דף ק"ז ע"ב דשוב לית בו דין כפל. וזה תליא אם בשעת כפירה דנעשה עליו גזלן לר"ש כמבואר ב"ק דף ק"ה ע"ב אם גם לזה צריך קנין חדש או מה שמונח ברשותו זה גופה הוה קנין. וזה ר"ל הך דב"ק שם דף ק"ז ע"ב בעומד באבוסו ר"ל ברשות השומר. וכ"כ בזה במ"א דזה ר"ל הגמ' דדף ק"ה ע"ב דקיימא באגם ר"ל דאינה ברשותו ואף דהרשות שייך להמפקיד כ"כ משום דכיון דכפר פקע גדר שומר וכלתה שמירתו עי' ב"ק דף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ בזה מהך דירוש' רפ"ח דשבועות וכן מבואר בדברי השאלתות דר"א פ' ויקרא פסקא ע'. וזה ג"כ הטעם דב"מ דף מ"ח דצריך יחוד לכלי גבי הלואה וש"ש משום דאז צריך קנין חדש ולכך צריך דבר בעין או הקנין שעשה מתחילה הוא נמשך לכל הפעולות שיעשה אח"כ. וזה ר"ל הך דב"ק דף ק"ז ע"ב וצריך לשלוח בו יד ר"ל קנין חדש עי' רש"י ב"מ דף מ"א ע"א ובירוש' רפ"ח דשבועות ע"ש. אך זה לכ"ע צריך שיהא ברשותו וכ"כ בזה:עכ"פ גבי הני יש ג"כ חיוב שלא יהא הגזל תחת ידו ועי' מ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מהל' גזלה בשם הר"א ז"ל גבי גזל הגר משא"כ בהלואה די רק כשיעשה פעולה שלא יהי' חייב לו וזה ר"ל הגמ' בכתובות דף פ"ו ע"א פריעת בע"ח מצוה ר"ל דהחיוב הוא רק שלא יהא חייב לו ולא לפרוע והיכא שמפקיע החוב והשיעבוד מהנכסים אין עליו חיוב. ונ"מ במה דפליגי בירוש' חגיגה פ"א ובנדרים פ"ט ובגיטין פ"ג דאף למ"ד דאין גובין ממטלטלין מ"מ אומרים לו שיפרע ועי' תוס' ב"ק דף מ' ע"ב דמותר להבריח את השור שלא ישלם לו ושם דף פ"ט ע"ב בתוס' אם צריכה לעשות שיעבודים להניזק ע"ש ובערכין דף כ"ג ע"ב דמוטל על הלוה ללוות דינר ולפדות את ההקדש שיהא בע"ח יכול לפרוע ממנו עי' ברא"ש כתובות על דף פ"ו ע"ב וסנהדרין דף מ"ג ע"א גבי סייף שהורגין בו שזה מוטל על הציבור. ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דב"ק דף קי"ב ע"ב גבי שטר פתיחא דהלוה נותן שכר אם בזמן שמתירין אותו או בזמן שמשמתין אותו כמבואר בדברי רבינו בפכ"ה מהל' סנהדרין. ועי' במ"ש ה"ה בהל' מלוה פכ"ה במה דאמרינן דהבעל נותן שכר השובר עי' ברשב"ם ב"ב דף קס"ז וקס"ח ובהך דשבת דף ע"ט ע"ש ברש"י ותוס'. ונ"מ גבי סוטה היכא דשוברת כתובתה כמבואר בסוטה דף ז' ע"ב דאז אינה נוטלת כלום מי נותן השכר. אך זה תליא אם זה נקרא פשיעה עי' כתובות דף נ"ד יצרה אנסה ודף נ"ג ע"א וב"ק דף מ"א גבי כופר ודף נ"ח ע"א ברש"י ד"ה אלא ובתוס' כתובות דף ל' ע"ב גבי כשתחב לו חבירו ותוס' סנהדרין דף ח' ע"ב ומעילה דף י"ח ע"ב דמה שמזנה לא הוה מרידה בבעל. ועי' ירוש' פ"ח דנזיר ה"א דנאנסתי ע"י כשפים אף דאין קושי אלא לדעת ולכך אם לאו משום דנאסרה על בעלה ע"י זנות אין עלי' רק שם עוברת על דת יהודית עי' רש"י סוטה דף כ"ה ועי' בהך דיבמות דף פ"ה ע"ב ע"ש ברש"י ותוס' בהך דר' מתיא בן חרש. ולשיטת רש"י ע"כ צ"ל כגון שקינא לה מהני שמותר להתייחד עמה ולרבנן היכא דא"א להשקותה נתבטל האיסור ולרמב"ח תכף חל עלי' שם זונה ועי' מ"ש התוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה מה תלמוד לומר:עכ"פ גזל יש בו ג' גדרים אחד לשלם הדבר והשני לקיים מצות השבה והג' להוציא גזלה מתחת ידו וא"כ כך אחד בשביל להבא ואז אם נימא דשינוי קונה לא שייך זה ואחד בשביל ההווה ואחד בשביל העבר. וזה תליא במה דמבואר בחולין דף קמ"א דגנב וגזלן הוה לאו הניתק לעשה ורבינו לא ס"ל כן בהל' סנהדרין פי"ח דרק משום שניתן לתשלומין וזה אם הוא בשביל לעבר או בשביל להבא. וכ"כ במ"א במה דס"ל לרבינו דמלקות דבן סורר הוא משום לאו דלא תגנוב ועי' מ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד ה"ט דלגבי חבלה לא אמרינן אין לוקה ומשלם וגבי גנבה לא ס"ל כן חזינין דס"ל דלא משכחינן כלל דילקה על לאו דגנבה. אך יהי' נ"מ אם הכה את העבד יום אחרון של הל' ומת ברשות האדון השני נתקיים הקנין של האדון השני וכ"כ בזה בח"ד ועי' גיטין דף מ"ג ותוס' ערכין דף ב' דעבד טרפה יש עליו שם עבד ושפיר חל עליו קנין רק אם הרגו אז הוה כגברא קטילא למפרע ועי' סנהדרין דף ע"ח ובדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ז נראה דס"ל דלכך טרפה שהרג אין הורגין אותו רק בפני ב"ד משום דהוא כמת וא"כ לא שייך בו גדר אחד מארבע מיתות וכן מוכח מהך דב"ק דף פ"ד ע"א דטעם דטרפה הוא דא"א לקיים בו המיתה שציותה התורה אך זה רק למצוה של מיתה דהפעולה הוא המצוה אבל הך דובערת הרע זה רק על הנפעל וזה אין לנו נ"מ באיזה מיתה שיהי' ולכך גם טרפה כן. וזה כונת רש"י בסנהדרין שם בד"ה שלא ועי' במ"ש רבינו בהל' סנהדרין פי"א ה"ח ופי"ג ה"ז ובמ"א אבאר זה. ובמ"ש רבינו בפה"מ פ"א דערכין גבי מי שנגמר דינו דגברא קטילא לא מיקרי רק בדין ב"ד ולא בדין מלך וכ"כ בזה:והנה באמת מ"ש התוס' בחגיגה דף ד' הנ"ל לא קשה דעיקר הדין מה שכופין האדון לשחרר הוא רק בחצי בן חורין דיש בו חיוב מצד חירות שבו רק שצד עבדות מעכב אמרינן דלמשנה אחרונה לא הוה עיכוב אבל החיוב על צד החירות ולא דמי למה דמבואר בירוש' פ"ד דגיטין בשעה שאין עובד את רבו שם קאי אפסח דגם עבד חייב רק דרבו מעכב עליו שלא יאכל רק משלו וזה רק בזמן שעובד את רבו ולא בזמן שאינו עובדו משא"כ גבי ראי' דעבד פטור לא שייך זה ולא כמ"ש התוס' ערכין דף ב' ע"ב. ונראה ג"כ דגבי שאר מחוסר גט שחרור לבד מראשי אברים דשם חיוב התורה לשחרר לא כפינין כלל ולא כמ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ד"ה אותו ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ו ה"ד דנקט שם רק על שפחה די"ל משום קושיית התוס' הנ"ל ולגבי שפחה לא שייך זה. אך באמת כה"ג לא כפינין כלל דעיקר הטעם דכופין משום הך דלשבת ר"ל דהמצוה זו לא בהפועל רק בהנפעל וא"כ שוב אין נ"מ בין הוא עצמו לאחר דזה מוטל על כל אדם שלא יתבטל זה ע"י וכמו שיטת רש"י בחולין דף פ"ג ע"ב גבי או"ב וכשיטת רבינו בסוף הל' כלאים גבי לבישת כלאים ובהל' אבל גבי טומאת כהן וכן מה דמבואר בגיטין שם דף ל"ח ודף מ"ג דגם בשביל מילתא דאיסורא והפקר כייפינן וע"ש בתוס' דף מ"א ע"ב וכ"מ. אך באמת כ"כ במ"א דמהך דשבועות דף מ"ז ע"ב גבי עוקב כו' מבואר דגרם לזה הוה בגדר עצמיות ועי' בדברי רבינו בהל' נערה פ"ב הי"ז ותו"כ פ' קדושים:ובאמת נראה דגם הך סיכת שמן המשחה דכריתות דף ז' ובדברי רבינו פ"א מהל' כלי המקדש ע"ש דמחלק בין סיכה לנתינה וס"ל דסיכה הוה שפשוף ונתינה הוה בלא שפשוף וזה ר"ל התוספ' מכות פ"ג ועי' תוס' מנחות דף ס' ע"א ובתו"י יומא דף נ"ט ע"ב דנראה דס"ל דהא דאמרינן כה"ג שנטל משמן המשחה ונתן על מיעיו חייב אתיא כמ"ד דהסך למלכים ולכהנים חייב ולא כשיטת רבינו דמחלק בין סיכה לנתינה גם יש לחלק דהא דלמלכים ולכהנים פטור זה רק במקום שדרך ליתן עליהם ולא על מיעין וכעין מ"ש התוס' מנחות דף מ"א גבי כלאים בבגדי כהונה ועי' בדברי רבינו בס' המצות ל"ת פ"ד דעיקר הכרת הוא על הניסך. אך באמת נראה דזה הוה חיוב אחד וכמו גבי מגלח נזיר דר"ל דהדין שהנזיר לא יגולח. אך מלשון התוספ' מכות פ"ג לא משמע כן רק דהוה ב' חיובים וא"כ אם סך לעצמו חייב שתים. אך נראה דהא דקי"ל דהסך למלכים ולכהנים פטור זה רק סך אבל ניסך חייב ולכך נקט כה"ג גבי כה"ג שחייב ולא נקט שחייב שנים וגם באמת למה דייק הגמ' כה"ג ולא נקט מלך ודוחק לומר משום דגבי כה"ג יוצקין הרבה על ראשו ולא גבי מלך. אך באמת י"ל כך דהא דקי"ל דגם לאחר סיכה עדיין נקרא שמן משחת קודש זה רק גבי כה"ג משום דיליף זה מקרא בכריתות דף ז' דשמן משחת קודש ולכך מבואר בהוריות דף י"ב ע"ב דמשוח שנצטרע נשאר עליו שם כה"ג לכל דבר וע"ש בפה"מ דדייק כן ועי' בתוס' יומא דף מ"ד ע"א. משא"כ גבי מלך ע"ש דף י' ע"א ועי' בתוספ' פ"א דשבועות ובהך דמעילה דף י"ט ע"א ועי' ירוש' סנהדרין פ"ב דאמר שם דיש נ"מ דכה"ג אין מעבירין אותו לעולם אף אם חטא ונשיא מעבירין אותו. גם יהי' נ"מ גבי משוח מלחמה כה"ג דלענין הני דברים הוה דינו ככה"ג כמבואר בהוריות שם ובדברי רבינו בהל' אס"ב פי"ז ועי' בתו"י יומא דף ע"ג ודף ל"ט ובירוש' פ"א דיומא מבואר שם דמשוח מלחמה נתמנה להיות כה"ג ועי' זבחים ד' ק"ב גבי פנחס וסוטה ד' מ"ג ע"א:והנה רבינו פסק בהל' כלי המקדש פ"ד דכהן משוח מלחמה משמש בד' בגדים והוא להיפך מגמ' דילן ביומא ד' ע"ג ועי' בירוש' הטעם משום דס"ל דנשאל בשמונה ר"ל דהמשוח מלחמה לובש שמונה בגדים במלחמה א"כ יהיו אומרים ראינו כה"ג משמש בד'. אך רבינו לא ס"ל כן כמבואר בסוף הל' כלי המקדש וס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דתוספ' דסוטה הובא בתוס' ד' מ"ב ע"ב גבי כלי הקודש דחד ס"ל דקאי אבגדי כהונה וזה משום דשם הוא לובשם וחד ס"ל וכן גמ' דילן שם ד' מ"ג ס"ל דקאי אארון וא"כ לא הי' לובשם כלל וא"כ יכול לשמש בד'. ועי' במה דפליגי גמ' דילן וירוש' בסוף תענית דגמ' דילן חשיב סגן קודם במעלה. וזה תליא בהגירסות דהוריות ד' י"ב ונזיר ד' מ"ז ע"ב ובדברי רבינו פ"ד מהל' כלי המקדש הי"ט דחשיב שם המעלות להיפך. וא"כ לפי"ז בזמן שכהן משוח מלחמה נתמנה להיות כה"ג צריך משיחה אחרת דהמשיחה הראשונה אינה אלא לשעה וכמו של מלך ולכך אין בנו מתמנה תחתיו כמבואר בגמ' ביומא שם:ובאמת רבינו בפ"י מהל' כלי המקדש הי"ט מפרש דבזמן שהוא נשאל באו"ת צריך שיהי' ארון וזה תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ד ה"א ופ"י ה"י אם או"ת הי' כמו חלק מבגדי כהונה מלבד השאלה ואף בזמן שאין משיבין או רק לזה ועי' ברש"י יומא ד' ה' ע"ב בד"ה דלא דמבואר שם דצריך לזה קרא דמעכב. ועי' שבועות ד' ט"ז דבבית שני אף דהיו נביאים לא הי' או"ת משיבין ועי' סוטה ד' מ"ח ע"ב וביומא ד' כ"א ע"ש בתוס' ורשב"ם ב"ב ד' קל"ג ע"ב אך הם מפרשים דאו"ת הי' עצם החושן אך באמת אינו כן ועי' ירוש' סנהדרין פ"א דמקשה כיון דיש נביא למה צריך או"ת ועי' עירובין ד' מ"ה דמידי דאיסור והיתר לא שייך או"ת וביבמות ד' ע"ט פני ד' ועי' תוס' גיטין ד' ס"ח וברכות ד' י"ב ע"ב ועי' שבועות ד' ל"ה בהך דר"א ור"י וביומא שם ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אם הך דבולטות ומצטרפות הי' זה ניכר לעיני הכהן או רק במראה הנבואה. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דיומא שם ר"י ורבנן אם צריך לומר כה אמר ד' או לא ר"ל אם האמירה הי' ג"כ נבואה או הי' אומר רק מה שהוא רואה:עכ"פ היכא דהדבר הוא רק שעי"ז יהי' איזה פעולה אז גם גרם חייב. אך זה רק אם העושה הוא בר חיובי ולכך רק אז כופין בחצי בן חורין ועי' בהך דיבמות ד' צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אינם מטמאין דלכאורה דברי' תמוהים דשם מיירי בקטן. אך י"ל דס"ל להתוס' דכיון דמבואר בקדושין ד' ל' וכן פסק רבינו בהל' אישות פט"ו דרק מבן כ' אז עובר. א"כ י"ל דכשהעבד הוא פחות מבן כ' אין כופין לשחררו ועי' בהך דסוטה ד' כ"ד וד' כ"ו דשם נקט לשון והרובא כו' ועי' בהך דתמיד ד' כ"ז ע"א דמשמע שם מרש"י דהם קטנים ועי' בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב בהך דר' ורבנן ובתוספ' פי"א דקרבנות דצריך שיתמלא זקנו לכ"ע לגבי עבודה ועי' תוספ' פ"א דחגיגה. גם י"ל דס"ל דפחות מבן כ' או מבן י"ח א"י לשחרר עבדו שהניח לו אביו דהוה כמו קרקע עי' ב"ב ד' קנ"ה וגיטין ד' מ' ע"ב ע"ש בתוס' דלכאורה לא משמע כן. אך י"ל דשם ג"כ לא הוה קנין גמור בהעבד ע"ש ד' מ"ב בתוס'. אבל מחוסר גט שחרור אין עליו עדיין שום חיוב כלל ולא כפינין לאדון ויהי' נ"מ ג"כ היכא דקודם שהי' עבד הי' לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נמכר לעבד ונעשה חצי בן חורין לדידן דקי"ל כר"י ביבמות ד' ס"ב דעכו"ם ונתגייר קיים פ"ו הכא מאי מי כפינין לי' דעי' רש"י סנהדרין ד' נ"ח ע"ב דגבי עבד מותר כו' אם ר"ל במה שנולד לו קודם שנעשה עבד או אח"כ. גם י"ל כיון דבזמן שנעשה עבד נתבטל זה אצלו והוה כמו דיחוי ואינו יוצא בהנך בנים ועי' בה"ג הל' מיאון גבי קטן ובירוש' יבמות פ"ח אם חשבינין לעבד מצרי בגדר ג' דורות:ובזה יש ליישב מ"ש התוס' גיטין ד' מ"א ע"ב אמאי לא אמרינין כן גבי חצי' שפחה משום גדר שבת. אך באמת שם משכחת לה כה"ג דהיתה לה בנים קודם וגדר דיחוי לא שייך בזה דאינו מצוה דהיא אינה מצווה ועי' תוס' ב"מ ד' קי"ב אך באמת בחצי' שפחה יכולה להנשא לעבד עברי וא"ש. וגם נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' מלכים פ"ו דנ"מ בין ז' אומות ועמלק לשאר אומות. א' דבשאר אומות אם לא השלימו או לא קיבלו ז' מצות אין הורגין לא את הנשים ולא הקטנים משום דנשים לאו בנות כיבוש נינהו עי' יבמות ד' ס"ה ע"ב וקדושין ד' ב' ע"ב והא דפסק רבינו בהל' מלכים פ"ח ה"ט דאם לא רצתה להניח ע"ז הורגין אותה הטעם כך דכ"כ על מ"ש התוס' קדושין ד' כ"ב ויבמות ד' מ"ח ע"ב דזה אינו דרק פליגי אם צריכה לקבל בגדר גר תושב קודם ביאה ראשונה ומ"מ הבנים אין מתייחסין אחריו דרק אז ליכא הדין דקנאין פוגעין בו כמ"ש רבינו בהל' אס"ב פי"ב וע"ש בפה"מ ספ"ט דסנהדרין ואנן פסקינין דחידוש הוא וא"צ לקבל. אך זה רק אם אח"כ תקבל על עצמה זה ומשלחה לביתה אבל אם אינה רוצה א"כ נמצא שבא על עכו"ם ופסק רבינו בהל' אס"ב פי"ב ה"י דצריך להורגה בכל זמן וא"ש. אבל גבי ז' אומות ועמלק אינו כן רק אם אינם משלימין ואינם מקבלין ז' מצות צריך להרוג כולם. גם נ"מ דבשאר אומות א"צ לעשות מלחמה ומותר לכרות עמהם ברית ועי' תוס' יבמות ד' כ"ג וע"ז ד' כ' משא"כ בהני דמחוייב לעשות מלחמה ומה שחלקו בין קודם שעברו הירדן לאחר משום דמבואר בערכין ד' כ"ט וכן פסק רבינו בהל' ע"ז ובהל' שבת ובהל' אס"ב דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ולאחר שעברו קודם ירושה לא נהג היובל וא"א אז לקבל אבל להתגייר גירות גמורה מקבלין לעולם. וכן מבואר מדברי רש"י בסוטה ד' ל"ה ע"ב רק בחתנות אסור כמבואר ביבמות ד' ע"ו ועי' תוס' מגילה ד' י"ד ע"ב וכ"מ רק לחזור בתשובה דהיינו לשמור ז' מצות אז לר"ש דסוטה שם מקבלין הני חוץ לא"י ואף דאז אין מקבלין ג"ת כמ"ש כ"כ בח"ב ובח"ג דרבינו ס"ל דיש ג' דינים עכו"ם היינו אינו משמר וב"נ משמר רק בלא קבלה בב"ד או בזמן שאין מקבלין וג"ת היינו בקבלה:ובזה א"ש מ"ש התוס' סוטה דף ל"ו ד"ה כמאן דילמא ר"י ג"כ מודה ביפ"ת ע"ש. אך כך דהא דיפ"ת לא נהגא בכנענים שבתוכה זה משום דבמלחמו' חובה צריך להרוג גם הנשים אם אין מקבלין עליהם גירות ואף דרבינו פסק דדי בז' מצות זה רק אם רוב העיר מסכמת לשלום וכמבואר בספרי פ' שופטים פסקא ר' רק בחוצה לה אמרינן דגם כנענית יש בה דין יפ"ת ושם מבואר דאם אין רצונה להתגייר לגמרי משלחה לנפשה ולר"י לא. וגם נ"מ ביפ"ת של כנענים אם מתגיירת לגמרי נהי דמותר להחיותה אם מותר לקיימה תליא בפלוגתא דרו"ש קדושין דף כ"א ע"ב גבי כהן משום דאז הוה גיורת וחל עלי' איסור זונה ועי' יבמות דף ס"א בתוס' וסנהדרין דף פ"ב וע"ז דף ל"ו ע"ב ותמורה דף כ"ט דפליגי אביי ורבא אם יש גבי כותית לאו דזונה. ובזה פליגי רו"ש בקדושין דאם נימא דשייך שוב י"ל הואיל ואשתרי כו' ואם הוה איסור חדש לא וכן הדין לגבי כנענים כה"ג תליא בהך דיבמות דף ע"ו ותוס' שם דף ע"ט וכ"מ ועי' תוס' סוטה שם ובגיטין דף מ"ו ומגילה דף י"ד ע"ב מ"ש שם ברחב ועי' בה"ג שכתב דרחב היתה רוסתקא ר"ל דהיתה רק ממגרש ירחו עי' ערכין דף ל"ב גבי בית שבחומה ומביא שם ראי' מרחב. וכ"כ במ"א מה שקיבלו בני המן להתגייר וגם משום דהי' עבד כמבואר במגילה דף י"ד עי' במ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו ה"ו ובהל' עבדים פ"ט ה"ג אם גבי' אזלינן בתר הזכר ואכמ"ל:עכ"פ גבי ע"ז הביטל והאיסור רק בתואר ולכך מבואר שם ברש"י דף מ"ב דאפשר לזכות בו ר"ל דהישראל זוכה בהגוף וממילא הוה ע"ז של ישראל וגבי חמץ תליא במחלוקת דר"י ור"ש אם חמץ לאחה"פ אסור בהנאה דמאן דס"ל אסור ס"ל דהאיסור חל על העצם ומאן דס"ל מותר ס"ל דלא הוה רק תואר וכשהלך הזמן בטל התואר וכ"כ בזה במה דמבואר בחולין דף קכ"א אם יכול לבטל את הבשר להעור שיתבטל ממנו גם איסור נבלה וע"ש דף ק"ב ע"ב זה לפי מחשבתו כו' ובירוש' שביעית פ"ט בתבן של שביעית אם נתנם בכר או בטיט ובזבחים דף פ"ו גבי עצמות קדשים ע"ש בתוס' ומנחות דף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ע"ש בדברי רבינו ותוס' שם דף ס"ט ופסחים דף נ"ה ע"ב וכ"מ. אך זה רק קודם שחל עליהם מצות שרפה דשוב אין בידו לבטל החיוב של תורה כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו וכ"מ. וכ"כ בזה בהל' ערכין דגבי עצם לא מהני ביטל ולכך גבי כלי חרס בטומאה אין לה טהרה עולמית כמבואר בדברי רבינו בפ"א מהל' מקואות והך דפסחים דף ל"ד ע"ב דאין זריעה להקדש תליא בהך דחולין דף קל"ט אם שייך בהקדש גדר יאוש ומרידה וכ"כ בח"ג דכונת הגמ' פסחים דף ו' וב"ק דף כ"ט שני דברים ר"ל אם קנה חמץ לאחר זמן איסורו כמו בור ברה"ר דר"ל דע"י שהתורה אמרה שזה חייב על חמץ וזה חייב על נזקי בור נמצא דהויא ברשותם ועי' ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי מע"ש דאף דממון גבוה הוא כו' ומ"מ לא דמי דשם אדרבא ע"י הבעלים נעשה מע"ש דכ"ז שהבעלים לא הפרישו מעשר לא חל עליו ועי' קדושין ד' נ"ד ע"ב ובשיטת רבינו דס"ל דאף לדידן דקי"ל ממון גבוה הוא מ"מ כ"ז שלא הפרישה אין עליו זה השם וכן טבל ס"ל לר"ל לחד גירסא דלא מהני מירוח שלא מדעת בעלים עי' פ"ד דמעשרות וכ"מ:ובזה א"ש שינוי הלשון דב"ק שם בין מע"ש ובין כרם רבעי דשם גם בעולה מאליו יש רבעי וכ"כ בזה בהל' מא"ס. וגם יש נ"מ בין פדיון לחילול ולכן גבי רבעי בעי החילול דרך ב"ד ולא שומא בעלמא עי' בר"ש רפ"ה דמע"ש:ובזה מדוייק מה דרבינו בהל' נזקי ממון פי"ב ה"ג השמיט גבי בור יורש ובירוש' פ"ה דב"ק נקט לה משום דבור ברה"ר א"א רק ע"י קנין וחזקה ועי' ירוש' ב"ק פ"א ה"ב וזה לא שייך גבי יורש ועי' גיטין דף מ' ע"א גבי איסורא לא מוריש:עכ"פ תליא אם התיקון הוא על להבא או בהווה. וכ"כ דזה כונת הגמ' במכות דף ט"ו ותמור' דף ה' גבי הך דלו תהי' לאשה אם ר"ל הפעולה דהיינו מה שכונסה או המציאות מה שהיא אשתו ונ"מ אם כהן שעבר וכנס מוציא ש"ר שלו אחר שגירשה אם קיים עי"ז העשה ועי' יבמות דף ס' ע"א כו'. ובאמת בירוש' ספ"ג דכתובות מבואר דס"ל דגם מפותה הקנס שלה כתובה שלה אם נשאה ולא דאין לה קנס ואף דהכתובה שייך לה לדידן בכתובות דף מ"ג ע"ב ולכך ס"ל שם בירוש' דמפותה לית לה כתובת בנין דכרין דהכתובה לא מחמת הכתובה רק מחמת הקנס ואם מתה אין לה כלום. וכ"כ במ"א בלשון רבינו בהל' ציצית פ"ג ה"ו בדין שיהא מותר כו' ולכאורה מאי נ"מ הא מ"מ אסור. אך כך דהנה רבינו בהל' שחיטה פי"ג הי"ט כתב דעשה ול"ת דוחין עשה ר"ל דלא נימא כשיטת התוס' חולין דף קמ"ה דעכ"פ הלאו נדחה רק דגם הלאו נשאר. אך באמת יש נ"מ בין היכא דזה רק סיבה ובין היכא דנשאר העשה. וכ"כ בזה בדיוק לשון רבינו ספי"ד מהל' גזלה הי"ח וי"ט דבהל' י"ח נקט לשון נסתר מבטל ועובר ובהל' י"ט נקט לשון נוכח ביטל ועבר וזה משום דבהל' י"ח אם עבר ונטמא מ"מ קיים העשה של השבת אבדה אבל בהל' י"ט לא חל כלל כאן העשה דכבוד וא"כ ביטל בידים העשה והל"ת ועי' בירוש' ספ"ג דשבועות גבי נשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאכל סתם אם אכל ככר זה אם עכ"פ קיים השבועה השני'. וכן נ"מ בהך דיבמות דף כ' ע"ב גבי אפשר בחליצה היכא דהיבם אין לו רגל. וכ"כ בזה במ"א בהך דפסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה דלמ"ד רחמנא פטרי' דאם עשה פסח יצא אם חל בשבת אם מותר לשחוט את הפסח. וזה תליא אם חיוב עשיית הפסח דוחה שבת או שיהא הפסח נעשה דוחה שבת דהרי חזינן לשיטת רבינו בפ"ה מהל' ק"פ ה"ז דקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני דחייב לעשות פסח שני מ"מ אם שחטו עליו בראשון נפטר ועי' בדברי רבינו שם בהל' ו' דמילת זכריו ועבדיו של קטן ואשה אין מעכבים ובמכילתא גרסינן דמעכבים. וזה תליא אם העיכוב הוא מה שעי"ז אינם יכולים לאכול בפסח דאז גם בנשים כן או מה שאינם נימולים ואין זה מוטל על האשה. וזה ר"ל הגמ' בע"ז ד' כ"ז אשה לאו בת שמירת ברית היא ר"ל דאין עלי' מוטל חיוב למול אחרים. וא"ש מ"ש התוס' שם דל"ל קרא בקדושין למעט מן חיוב למול בניהם ע"ש. אך באמת זה רק אחר דכתיב המיעוט דקדושין הנ"ל אז נקראת לאו בת שמירת ברית ועי' זבחים דף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אלא ור"ל דהא זה בעייא בגמ' אם אשה עוברת על ב"ת וא"א שהיא תענש עי"ז ע"י הבעל ועי' תוס' ב"ב דף קס"ו וספרי פ' מטות ובדברי הרמב"ן בס' המצות מ"ע צ"ד. ובאמת זה ג"כ נ"מ גבי חיובי דמילה אם החיוב למול רק הני שיהיו חייבים בזה המצוה. וכ"כ במ"א דבאמת י"ל דעבד אין מוטל עליו כלל דין מילה רק זה מוטל על האדון למול אותו ובאמת זה הגדר דפלוגתא דשבת דף קל"ה ע"ב גבי הך דכל שאמו טמאה לידה כו' ר"ל אם חיוב המילה לצורך הנימול או לצורך המל וכ"כ די"ל דמ"ד אין מקיימין עבדים שאינם מלין ר"ל אף שיהי' עבד תושב ועי' כריתות דף ט' ובאמת הא דממעטינן שבת קל"ה וקל"ו נפל ממילה י"ל אף למ"ד יבמות דף פ' לשיטת רש"י שם דחי עד כ' שנה מ"מ אין עליו שם איש ופטור מן המצות ואין עליו חיוב למולו ועי' סנהדרין דף פ"ד ע"ב גבי מכה איש ובתוס' שם ד"ה הא דעדיפא מעוברים ועי' נדה דף מ"ג ע"ב ודף מ"ד ע"ב ומה דאמר בשבת שם דהוה מחתך בשר ר"ל כיון דא"צ למולו הוה רק מקלקל. וגם י"ל דאין עליו שם זכר כלל ולכך אינו נטמא כמבואר ב"ב דף כ' דאין עליו שם איש כמ"ש התוס' נדה דף מ"ג ע"ב ועי' נדה דף נ"ז דאינו בר נחלה ומ"ש רבינו בהל' אבלות פ"א דאף אם חי ל' יום אין מתאבלים עליו. וזה ר"ל ג"כ הך דנדה דף כ"ד ע"ב דאינו ראוי לברית שמונה ר"ל דאין עליו שם זכר כלל ועי' בספרי פ' חקת פלוגתא דתנאי אם דמו מטמא ואף דרבינו בספ"א דהל' נחלות פסק דנוחל כ"כ דמ"מ שם ולד יש עליו אבל היכא דצריך לשם פרטי אין עליו וכמ"ש התוס' חולין דף פ"ט ע"ב וע"ש דף ע"ה ע"א גבי חלב וכ"מ ועי' ב"ב דף קמ"א ע"ב ונזיר דף י"ג. וכ"כ בזה בח"ד דיש ג' מיני נפל וגבי יבום נ"מ בין אם נולד קודם מיתת האב או לאחר מיתת האב ומדברי רבינו בהל' יבום פ"ה מוכח דבן ח' ודאי לא פטר אף אם חי ל' יום דלא עדיף מעובר בן קיימא ואף דבהל' רוצח פסק בפ"ב דחייבים עליו מיתה אם הרגו רק לענין יבום צריך שיהא בן בשעת לידה עי' ירוש' רפט"ז דיבמות ובגמ' דילן שם דף קי"א ע"ב ורש"י סנהדרין דף פ"ד ע"ב ממעט רק הני נפלים דהוו בגדר גוף אטום וע"ש דף נ"ז ע"ב ד"ה אף ודף ע"ח ע"ב דכ' שם רש"י הטעם דהוה כגברא קטילא ועי' בדברי רבינו בפ"ט מהל' מלכים דפסק שם דב"נ חייב אף על הטרפה ובירוש' נזיר פ"ו מבואר דנפל הוה כמו מת שחסר ולכך ממעט בתו"כ פ' אמור הובא בתוס' פסחים דף ט' גבי נפל דאסור לטמא לו דזה הוה בגדר מת שחסר או כמו שאין לו אב וכ"כ בזה בח"ד. ומה דאמר רשב"ג בשבת שם כל ששהה וראי' מפדיון ר"ל להיפך דמדחזינן דהתורה חייבה לפדות לאחר ל' ש"מ דשוב אין עליו חשש נפל דאם יש עליו עדיין חשש אין עליו גדר אב וגם אין עליו שם פרטי שזה זכר או נקבה כמ"ש. וכן ר"ל גבי בהמה דע"כ כשהוא בן שמונה ימים הוה ודאי יצא מכלל נפל דאל"כ איך יכול להקריבו ובאמת איסור מחוסר זמן לא שייך רק על כלו לו חדשיו דנפל הוה כמו דקלא בעלמא ובשרא בדקולא ועי' בכורות דף ג' גבי פטר שגר ותוס' חולין דף ע"ז ע"ב וכ"מ. וזה ר"ל הגמ' בשבת שם גבי כתנאי אם שחיטה מטהרת בן ח' ר"ל אם יש עליו שם בהמה שתהא שחיטה מטהרתו ועי' תוס' נדה דף כ"ג גבי בהמה במעי אשה ע"ש בתוס' לענין רביעה ואף דטרפה חיי' עי' סנהדרין דף ע"ח וחולין דף ע"ד ע"ב ודף קכ"א ע"ב ומה דבתו"כ שם יליף מאביו מה אביו בן קיימא י"ל כמ"ש בעהמ"א ז"ל בהך דיבמות דף פ' דאף למ"ד דנפל חי כ' שנה מ"מ הוה סריס ואינו מוליד ורק על נפל זה חייב ב"נ:ובאמת נראה דהא דב"נ חייב על העוברים זה רק היכא דיושבת על המשבר עי' תוס' נדה ד' מ"ד ותוס' ע"ז דף כ"ו דשוב לא מיקרי עוקר דבר מגידולו ועי' תוספ' ערכין פ"א דמבואר שם דהוצאת יד הוה התחלת הלידה ועי' נדה דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בהל' אס"ב פ"י ה"ז מהך דנדה ד' ל' ע"ב דידיו על צדעיו ושם ד' כ"ט ע"א משיראה קרני ראשו:ובזה י"ל שיטת רש"י ערכין דף ז' דנקט קודם גמר דין ע"ש בתוס'. אך נ"מ דאז גם לאחר גמר דין צריך דוקא ראשו וקודם ג"ד די ביד:עכ"פ ב"נ ג"כ לא מחייב רק אם הוא גוף אחר ועי' חולין דף ע"ב ובר"ש פ"ז דאהלות דהך מחלוקת אם עובר מת במעי אמו טמא זה רק אם הוציא ידו ובל"ז לא. ובאמת נראה דהא דפסקינן דבהוציא עובר ידו טמאה אמו לידה מדרבנן זה רק שהוציא לחוץ אבל בפרוזדור דהוא בין השיניים עי' רש"י שבת דף פ"ו ע"ב ובמ"ש רבינו בס"ה טומאת מת ובהל' אה"ט פ"ה הי"א דגם לבין השיניים טמא בפולטת ואף דבין השיניים כלפנים כמבואר בנדה דף מ"א ע"ב וכ"כ בזה בהל' אס"ב דיש נ"מ בין דבר דהמציאות כבר חל עליו רק צריך שלא יהא בפנים או דבר דכ"ז שלא יצא לחוץ אין עליו זה השם כלל. וכבר הארכתי בזה אם גבי דם נדה דכ"ז שלא יצא לבית החיצון לא אי משום דלא הויא רואה או משום דאין עלי' שם דם ועי' נדה דף מ"ב ע"א גבי יולדת שירדה לטבול ונעקר הדם דהתוס' שם ס"ל דאף אם עדיין לא הגיע לבין השיניים חל טומאה על הדם ולא מהניא טבילה לדם ורבינו בהל' מו"מ פ"ה כ' דרק חוץ לבין השיניים ובל"ז מועלת הטבילה גם לדם. וכן נ"מ במה דמבואר בבכורות דף מ"ו ע"ב גבי יצא פדחת וולדה ואח"כ נתגיירה דאין לה ימי טומאה לפי שיטת הירוש' דס"ל בפ"א דנדה דז' של זכר וי"ד של נקבה הלידה הוא שגרמה שהדם יהי' טמא אך גמ' דילן בדף ל"ו לא ס"ל כן וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא וכן לדידן דם לידה עצמה לא מחמת פתיחת הקבר זה ודאי לידה גרמה עי' ד' ח' ע"ב ושם נקט ג"כ דם מחמת נשואין ור"ל או מחמת חימוד והוה בגדר אונס ע"ש ד' כ' ע"ב או מחמת בתולים וע"ש ד' מ"ה וכמ"ש בח"א דבאמת דם בתולים לדידן ג"כ הוה מן המקור רק דהתורה טהרתו ומה דמבואר בירוש' ספ"ב דברכות שמא יצא דם נדה כו' שם י"ל דע"י חימוד ובא ע"י סיבה וכמו לר"א גבי דם קושי בימי טוהר עי' נדה דף ל"ח ע"ב וע"ש ד' י' ע"ב אם נתגיירה אח"כ אם אז טמאה נדה כיון דהלידה של קודם גירות גרמה לזה. וכן נ"מ להיפך גבי נבעלה קודם שנתגיירה וראתה דם בתולים אחר שנתגיירה לפי מ"ש ועי' נדה דף מ"ג גבי הרהור וד' כ"ב גבי ראה בקיסם ושם דף מ"א ע"ב לדברי המטמא כו' ובתוס' ד' מ"ב ע"ב מה דמחלקי בין נדה ללידה ולכך אצלינו בטל דין דם טוהר דהוא דבר אחד עם הדין דדם בתולים ואכמ"ל:עכ"פ י"ל דאם נימא כמ"ד אין לידה לאברים חולין ד' ס"ח ע"ב הך דנדה ד' כ"ח רק אם יצא חוץ ממש אבל אם נימא יש לידה לאברים רק דמה"ת אין האשה טמאה עד שיהי' לידה גמורה י"ל דדי ג"כ אם יצא לבית החיצון וזהו מקום חתך דחולין. אך גבי כהנת שילדה מזר בן ח' חי י"ל דשפיר פוסל דשם א"צ להדבר הפועל רק שיהא ועי' יבמות ד' ס"ט ופ"ז ומה דמבואר בתוספ' שבת דאינו פוסל כ"כ בהשמטה לח"ד דר"ל לעבדים מחמת דאין לו נחלה:ובאמת מ"ש התוס' שבת ד' קל"ה להוציא את הספק י"ל דנ"מ בפסח כה"ג דאינו מעכבו מלאכול ולכך צריך קרא. אך י"ל דלא גרע מחבושים בבית האסורים ביבמות דף ע"א ע"ב:עכ"פ למ"ד פסחי' דף צ"ב ע"ב דאם זרק הורצה י"ל דגם שבת דוחה ועי' ירוש' פסחים פ"ח וקדושין פ"א פסחן של נשים רשות ודוחה שבת אך גמ' דילן לא ס"ל כן וכ"כ בזה. אך נ"מ לשיטת רבינו דס"ל דהיכא דרחמנא דחיי' כמו טמא מת שהנזיר מגלח וכן בדרך רחוקה למ"ד לא הורצה דאז אף אם לא עשה פסח שני במזיד ג"כ פטור כמבואר בפ"ה. וכן מפרש בפה"מ לרבינו פסחים רפ"ט פטורים מן הכרת ר"ל אפסח שני וע"ש בתוס' ד' צ"ג בד"ה אלא וד"ה לר"י וד' צ"ד שם גבי סוסים ופרדים אך זה אינו דאז רק בגדר אנוס וא"כ חייב אפסח שני אם לא עשה במזיד אף אם לא הי' מעיין לטבול ע"ש בירוש' פ"ז גבי צבור מגעי נבלות ואין להם מים לטבול ורבינו פוסק דאין עושין בטומאה רק אם רוב הצבור טמאים טומאת מת אז גם שאר טמאים לבד מזב ומצורע דהוה טומאת הגוף עושין דג' דינים יש דזב אין עושה לעולם בטומאה וטמאי מתים אם הוה רוב צבור עושים ושאר טומאות וכן מח"כ למ"ד לאו כזב כריתות ד' י' אם הציבור טמאי מתים עושים הם עמהם וגבי פ"ש אם לא עשו במזיד לבד מטמא מת חייבים כרת ועי' פסחים ד' ס"ט ע"ב אך שם קאי למ"ד אם שחט על דרך רחוקה הורצה. וא"כ י"ל דקרא קאי גם אטמא שרץ ונבלה ע"ש דף צ"ג:ובאמת לפי"ז י"ל למה דמקשה בפסחים דף צ"ג למה נאמר טמא ע"ש בגמ' רק די"ל למה נאמר טמא נפש ע"ש דף ס"ו ע"ב וד' ס"ז ואמר דנ"מ לכרת ר"ל כרת דפ"ש אם לא עשה במזיד דטמא נפש היינו טומאה מן המת שנזיר מגלח כמ"ש רבינו בפה"מ באהלות אז פטור מכרת וכמ"ש וכן דרך רחוקה לדידן ומשום דרחמנא דחיי' אף בז' שלו כמ"ש רבינו אבל בשאר טומאות חייב כרת על פ"ש:ועי' במה דפליגי בירוש' רפ"ט דפסחים ותוספ' פ"ח וספרי פ' בהעלותך פסקא ע' ר"י ורבנן אם כל הציבור זבים ולא עשו פ"ר כלל אין עושין פ"ש דאין ציבור עושין פ"ש עי' זבחים ד' קי"ח ע"א ורש"י פסחים דף ס"ז ע"א ודף ס"ט ע"ב וד' פ' דלא משמע כן אך כה"ג אם היו טמאי נבלה ושרץ ולא הי' להם מים אז עושין פ"ש רק בגדר תשלומין לכ"ע. ונ"מ דאז לד"ה אינו דוחה שבת ועי' בהך דיומא ד' נ"א ע"ש בתוס'. משא"כ בזב וזבה שם אין הציבור צריכים כלל לעשות פ"ש. וכעין דמבואר בירוש' ובתוספ' שם היכא דישראל בנו ביהמ"ק בין פ"ר לשני אין צריכין לעשות פסח ועי' שם דף צ"ד ע"ב מה דאמר ר"א מאסקופת העזרה ולחוץ ומקשה שם מערל ר"ל ג"כ שהי' אנוס שלא מצא מי שימול או כגון שחל בשבת ומ"מ חייב כרת אפ"ש וגבי דרך רחוקה כה"ג כגון שלא ידע היכן הוא העזרה פטור ועי' ירוש' פ"ו ופ"ט דאמר דזה רק לפוטרו מכרת ור"ל דאם שחטו עליו הורצה לכ"ע וע"ש דף פ' דלא משמע כן וגם נ"מ אם עליו יש דין שלא למנוייו וגם דהא לפי המבואר שבת דף פ"ו ע"ב הי' בפסח מדבר ע"פ בשבת. וזה כונת הספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ה ויעשו למה נאמר כו' ת"ל ויעשו ר"ל דלפי החשבון ע"כ הי' אז ע"פ בשבת אך שמא עיברו איזה חודש ואמר דנצטוו לקבוע במועדו וכן אמר שם בפסקא ס"ו אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצא כו' ולכך אז אף אם נימא כמ"ד הורצה בד"ר מ"מ אז לא הקריבו מחמת שבת ועי' פסחים ד' צ"ה ע"ב אם פ"ש דוחה טומאה וביומא דף נ"א וכ"כ במ"א דשמא שם ר"ל אכהן דמקריב בטומאה ומטעם דקבוע לו זמן וכמו שבת. ועי' הוריות דף י"ב ע"ב גבי משוח שנצטרע ושם ד' ט' אך ר"ל אם בע"מ פסול הגוף ומבטלו מדין כה"ג או פסול חסרון ומיקרי כה"ג פסול וכמו ארי' דרביע עלי' וזה ג"כ פליגי ר"ט ור"ע גבי מקוה שנמצא חסר רק דשם אמר דבע"מ לכ"ע פסול הגוף נראה דזה רק בהני דמחללי עבודה ולא בשאר מומין. ועי' מכות דף י"א דרק גבי בן גרושה אמרינן דמתה כהונה ולא גבי בע"מ ומה דמבואר שם במשנה דכה"ג שעבר מחזיר רוצח ע"ש ברש"י ובהוריות ד' י"ב ע"ב דלא קאי על בע"מ אך בפה"מ לא ס"ל כן אך זה לכ"ע מה דנעשה בע"מ לא אמרינן מתה כהונה משום דהבנים נשארו כהנים ונ"מ לגבי חביתין כמ"ש. וכן נ"מ למ"ש אם יהי' באנוסה די באירוסין דיש על זה שם אשה והוי' עי' נדרים ד' ס"ז וביבמות דף ס' וכתובות דף נ"ג ע"ב וסנהדרין דף נ"ג ע"א ברש"י וא"כ יקשה מהך דכתובות דף מ' אם נימא כמ"ד דאין איסור של תורה בקדושין וגם משום דמוציא ש"ר ע"כ אחר נשואין עי' בירוש' פ"ד דכתובות דאף אם בא עלי' עודה ארוסה ליכא מש"ר וגם משום דכ"כ דקנין אירוסין הוה גזיה"כ ולא מיקרי קיימו. וכ"כ כה"ג בח"א ס"ה שחיטה ולכך כ' רש"י גיטין דף י' דאירוסין לא מיקרי זכות דאינו מתחייב במזונות. ולכאורה קשה הא מ"מ מה"ת עי"ז מותרת לאכול בתרומה וע"כ דזה ממילא וגזיה"כ ועי' מ"ש רבינו בפה"מ שם דף י"א ע"ב על הך מפני שהוא קנינו דזה לא בגדר זכות ומעלה רק סיבה ע"י קנין וכ"כ בזה: ע"כ מקונטרס ההשלמה

10 לא נהנין - מדרבנן מפני דמי עולה שבהן:

11 ולא מועלין - מפני שראויין לבא לשלמים הואיל ולא הפריש אלו לחטאת ואלו לשלמים ושלמים אין בהן מעילה דלאו קדשי ה' נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורים לאחר זריקת דמים בפ"ק דמסכת מעילה דף ז::

« רש"י על מנחות ד׳ ע״ב:ט׳ רש"י על מנחות ד׳ ע״ב:י״א »