רש"י על מנחות ל״ט א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ל״ט ע״א:ב׳ רש"י על מנחות ל״ט ע״א:ד׳ »

1 שני לוחות הברית פתח ↗

אבא מורי ז"ל בעמק הברכה סימן י"ג, יבדוק הציצית ולא במקום הענף חוטין הנפרדין בלבד, אלא גם הגדיל הכרוך ומקום הראש, רצוני לומר מקום שהם תחומים בכנף צריכה בדיקה. וביותר צריך שם בדיקה מבמקום שנפרדים הציצית למטה, כי אם לא נפסוק בחוטין הנפרדין אלא ראש אחד כשר עד שיפסיקו ב' ראשים, משום חשש שמא נפסק חוט אחד. ואלו נפסק הוא למעלה בראשה, או למטה מראשו במקום הגדול בכל מקום אשר נפסק שם, פסול בפסיקא כל שהוא, וזהו נפסק החוט מעיקרו שאמר רב בגמרא מנחות לט, א שהוא פסול, כי בודאי נפסק חוט אחד. וזה לשון בית יוסף בטור אורח חיים סימן י"ב, נפסק החוט מעיקרו פסול. פירש רש"י שם ד"ה מעיקרו, ראש המחובר לטלית. דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף, לא נשארו כי אם ג' חוטין, עד כאן. כתבתי זה להודיע לבני אדם ההמוניים שאינם יודעים ליזהר:

1 ערוך השולחן פתח ↗

ולפי עניות דעתי יש בו כוונה אחרת, ודבריו פשוטים. דרבינו הבית יוסף תפס ד"נפסק החוט מעיקרו" – הוי עד הכנף. ולפיכך קשה ליה. ובאמת אינו כן, דמעיקרו פירש רש"י במנחות לט א: היינו ראש המחובר לטלית. עד כאן לשונו, וכן כתב הנימוקי יוסף. והוא למעלה מהגדיל. ולפי זה דבריו פשוטין: דבנפסק מין אחד, כשנתמעט עד הכנף – כשר. אבל הראש המחובר לטלית, והיינו למעלה מהגדיל מה שעל הכנף, עדיין קיים. אבל בנפסק מעיקרו, והיינו שגם הראש המחובר לטלית נפסק – אפילו בחוט אחד פסול. והיינו שנפסק לגמרי מתוך הנקב שבכנף. ובנפסקו כולם, ונשתייר מכולם כדי עניבה – כשר. ולפי זה שיטת הרמב"ם הוא כפי השיטה הקודמת, שהיא שיטת הרא"ש ורוב הפוסקים. אלא שבזה הרמב"ם יותר מיקל, והיינו דלהשיטה הקודמת בנפסק חוט אחד לגמרי, שלא נשתייר בה בשני החוטין מהשמונה כשהם חוט אחד כדי עניבה – פסול. ולהרמב"ם לא מיפסל בכהאי גוונא עד שתפסק מהראש המחובר לטלית. אמנם זהו וודאי דגם לדעה הקודמת, אף כשבאחת ליכא כדי עניבה אלא בצירוף השני חוטין – גם כן כשר. ומכל מקום רבינו הבית יוסף בספרו הגדול מסתפק בזה למעשה, עיין שם. אך זהו פשוט דלאו בשני החוטין צריך כדי עניבה ודי באחת מהם, שהרי מחוט אחד הם ולמה לנו שתי "כדי עניבות" בית יוסף, ומעדני יום טוב סימן ו' סוף אות ק', עיין שם. ותמיהני שהטור והשולחן ערוך לא הביאו כלל דברי הרמב"ם ז"ל.

2 מנחות פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַב: אִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִיקָּרוֹ – פְּסוּלָה. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָא אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְחִילָּתוֹ, אֲבָל סוֹפוֹ – שְׁיָרָיו וְגַרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא.

3 מנחות פתח ↗

3 מעיקרו - היינו ראש המחובר לטלית:

4 במה דברים אמורים - דבעינן שיעור לציצית כדאמרינן לקמן מנחות דף מא: כמה תהא משולשלת כו':

5 בתחלתו - בשעת עשייה אבל בסופו כגון אם נפסק לאחר זמן:

« רש"י על מנחות ל״ט ע״א:ב׳ רש"י על מנחות ל״ט ע״א:ד׳ »