רש"י על מנחות ק״א א:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ק״א ע״א:ט׳ רש"י על מנחות ק״א ע״א:י״ג »

1 מנחות פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל הָא דְּתַנְיָא, הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם, וְאַף עַל גַּב דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים נִינְהוּ – אֵין נִפְדִּין הוֹאִיל וּטְהוֹרִים הֵם, הֲוָה הָדַר בֵּיהּ.

2 מנחות פתח ↗

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

מי שאינו מניח כו'. ור"ל דעושה פעולה שלא יהא לקט כעין הך דלקמן בהי"ג דאסור להרביץ ארי וכעין דמבואר בירושלמי כאן פ"ז ה"ב גבי פרט בנשירתו מהו שיקדיש וכעין הך דתמורה דף כ"ה ע"א הובא לקמן בהלכה י"ד דאמר על לקט עם נפילת רובו יהא הפקר לא מהני משום דעושה פעולה לבטל מצות התורה דבל"ז מאי קמ"ל ועיין ב"מ דף צ' ע"ב גבי חסימה כה"ג ע"ש ובפרט לפי מש"כ לעיל לחלק בין לקט לשאר דברים וכן יהי' נ"מ אם אמר על חמץ קודם זמן איסורו דלכשיגיע זמן איסורו יהא בטל או הפקר אם מהני דבאמת הא דאמרינן בפסחים דף ו' ע"ב דלא מהני ביטול לאחר זמן איסורו לא ר"ל מחמת דאסור בהנאה לכך אינו שלו רק מחמת דאינו יכול להפקיע החיוב שחייבתו תורה וכמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א וכן מוכח בירושלמי פסחים פרק ב' דאף למ"ד חמץ מותר בהנאה אינו יכול להקדישו לאחר זמן ביעורו שלא להפקיע המצוה ומה דאמר בגמרא שני דברים אינו ברשותו ר"ל כמו גבי בור ברה"ר דהקנין הוא לאחר שכבר אינו שלו ועיין בירושלמי ב"ק פרק א' ה"א דלכך אמרינן דאם חפר אחד ובא אחר וסיידה נתחייב בה משום דקנה אותה ובאמת אם ר"ל דהוה באמת קנין כיון דהתורה חייבה אותו על נזקיה וכעין דאמרינן בגיטין דף נ"ה ע"ב גבי חטאת הגזולה ע"ש ונ"מ אם נמצאת מציאה בבור זה אם היא שלו כן ר"ל גבי חמץ דהיינו בקנה חמץ בפסח דלוקה כמ"ש רבינו בפ"א מהל' חמץ והקנין לא הוה רק לענין שיעבור עלי' ועיין ב"ק דף ס"ו ע"ב דמשמע שם דאם הי' רוצה לקנות הי' קונה אותה אף דשניהם ישראלים ועיין מש"כ בזה פ"א מהל' חמץ ועי' ב"ק דף צ"ח ע"ב דמבואר שם דחמץ של ישראל מוטל על הכל לבערו אך י"ל דזה רק ישראל בר חיובא אף אם לא ידע ועי' בע"ז דף מ"ה ע"ב דביעור ע"ז רק לאחר שכבש א"י ע"ש. אך באמת נ"ל דזה רק מה"ת דתכף מזמן איסור הנאה חל עליהם חובת ביעור אבל לדידן דנאסר קודם החיוב של תשביתו שוב פקע ממנו תורת ממון ולא הוה בר קנין וא"ש מה דרבינו ז"ל בפי"ט מהל' סנהדרין השמיט הך דין דקנה ולא נקט רק חימץ וכ"כ בזה. ואף דהא מוכח בתמורה דף כ"ה דרק עם נשירת רובו לא מהני משום דאז חל עליו שם לקט אבל עם נשירת מיעוטו מהני ודברי רש"י בתמורה שם תמוהים מ"ש דהפקר פטור מפיאה דזה רק אם התבואה הוה הפקר אבל כאן אינו מפקיר רק הלקט רק משום דהפקר אלים דהוה בין לעניים בין לעשירים ועיין נדרים דף ז' ע"א גבי הך בעייא דיש יד להפקר וב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי שכ"מ ובדברי רבינו בהל' נדרים פ"ב הי"ד דהפקר הוה כמו נדר ע"ש והוה כמו מבכרת שהיתה מעוברת שמקדישו לעולה וכן יהי' נ"מ גבי עוללות דמבואר בירושלמי כאן פרק ז' הלכה ה' דהוה כמו שותף ע"ש. ובזה א"ש ג"כ מה דמבואר בירושלמי כאן פ"ה ה"ב דלכך לא חשיב גבי עומר שהוא סמוך כו' מחומרא ב"ש לעניים משום דעדיין לא זכו בו עניים ואם כן אמאי חשיב הך דכרם רבעי דיש לו פרט וב"ה ס"ל דאין לו פרט ועוללות והוה זה מחומרי ב"ה כמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ד מ"ה דעדיות ע"ש וצ"ל דעוללות שאני דכבר זכו בו עניים דהוי כשותף ולכך גם המקטף חייב בעוללות כמ"ש רבינו כאן בהכ"ז וכבר הארכתי בזה לעיל רק אם הקדיש את הכרם כולו עד שלא נודעו העוללות מהני משום דכרם הקדש פטור מן העוללות כמ"ש בירוש' כאן ספ"ז משא"כ אם לא הקדיש או לא הפקיר רק מקום שיהא בו העוללות לבד לא מהני ולא חל כלל ולא דמי ללקט וכן יהי' נ"מ לפי הך שיטה דאמרינן בירושלמי כאן פ"ו ה"א דאם הפקיר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת לר"י חל עליו שם הפקר ע"ש גבי לקט כה"ג אם אמר עם נשירת מיעוטו יהא הפקר לעניי אותה העיר אף דודאי פקע הלקט די"ל דהוה כמו לא לעורבים ולעטלפים כיון דהכל יכולים ללקטו מכל מקום זה אסור וכעין אם הקדיש את העובר של המבכרת קדושה גרועה ועיין תוספתא ב"ק פי"א דאם אמר תנו שדה פ' לעניים סתם דעניי אותה העיר מותרים בלקט שכחה ופיאה שלה אבל אם אמר לעניי עיר זו דוקא אז רק עניי עיר אחרת לוקטין לקט שכחה ופיאה משום דעני מוזהר על שלו ולכאורה קשה דא"כ אם אמר לעניי עולם למ"ד אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים וא"כ יהי' אסור כל עניים שבעולם ללקוט דאז הוה בגדר צדקה וכל עני יש לו חלק בו ועי' בהך דב"ק דף צ"ג ע"א גבי לשמור ולא לחלק כו' וב"ב דף מ"ג ע"א ובתוספתא ב"ב פ"ט דמבואר שם דדנין בדייני אותה העיר ומבואר בירושלמי כאן פ"ה ה"ה דאין בעל השדה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה אם אינו עשיר ועיין בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב גבי זורע שדה הפקר שחייב במעשרות וכן פסק רבינו בהל' תרומות פ"ב וא"כ לפי"ז שזרע השדה אחד מן העניים מותר לשאר עניים ללקט אף דיש להם חלק בהשדה אך מלשון הירושלמי לא משמע כן רק דמ"מ כיון שהשדה שלו אסור ללקוט וא"כ לפי"ז אסור לכל העניים ללקוט אותם וא"כ לא חל שם פיאה כלל דהוה כמו לא לעורבים כו' ומלשון התוספתא ב"ק לא משמע כן. ועיין בהך דגיטין דף ל' ע"ב גבי מפריש עליהם בחזקת עניי ישראל דהוה מחלוקת שם רש"י ותוס' אם ר"ל עניים של כל העולם או עניי אותה העיר וע"ש בירושלמי משום דאין לך מי שלא יבוא לידי מדה זו והוה בגדר צבור וע"ש ברמב"ן במלחמות ובתמורה דף כ' ע"א גבי איכא שם עולה עליו ע"ש בתוס' ד"ה הני דהוה חד גופא ובמ"ש התוס' נזיר דף מ"א ע"ב בד"ה ואי אם נזירים הוה לאו השוה בכל ע"ש משום דכ"ז שלא קיבל עליו נזירות לא הוה נזיר וה"נ כן גבי עניים אם יש שם עליהם שם צבור וא"כ זה יהי' תליא בהך מחלוקת דביצה דף ל"ט ע"א אם זה מיקרי גדר שותפות ועיין בירושלמי פ"ב דשקלים גבי מותר ובאמת אף אם נימא דהפקר לעניים לחוד הוה הפקר זה רק אם אמר זה בלשון הפקר אבל לא בלשון צדקה משום דהפקר לעניים ר"ל דרק לעני יצא מרשותו אבל לעשיר נשארה ברשות בעל השדה משא"כ בצדקה יצא מרשותו לגמרי רק דהיא שייכא לעניים ועי' ב"מ דף ע"ח ע"ב אדעתא כו' ובהך דכתובות דף ס"ז ע"ב אטו מדידהו קאכילנא ור"ל דשוב לא שייכא להבעלים כלל וכעין דמבואר בירושלמי שקלים פ"א ה"ד כיון שנמסרה לצבור כו'. ועי' מה דס"ל לרבינו לקמן פ"ט הי"ד מה דמפרש שם הך דכתובות דף ס"ח כאן קודם שבא לידי גיבוי כאן לאחר שבא דתוס' מחלקים שם בין לקט שכחה ופיאה דאז עדיין אין לעניים בהם זכות ולכך אין צריך למכור כליו משא"כ בקופה של צדקה דזכו בו עניים שוב אינו יכול לקבל אם יש לו כלים וי"ל דזהו כונת התוספתא נדה פ"ו דיש נוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה ור"ל כה"ג דיש לו כלי בית אך רבינו מחלק בין שעדיין לא הגיע זמן הגביי' כו' ור"ל כהך דב"ק דף צ"ג וב"ב דף מ"ג היכא דמקץ קיץ וא"כ זכו בו עניים ועניים אינם מחוייבים ליתן לו מחלקם אם יש לו כלים ועי' בירושלמי דמאי פ"ג ה"א במה דאמר שם ר' מני אילין דייהבין גביתין ר"ל מן הקופה דאז זכו בו וצריך לעשר דמאי וגם הוה כפריעת חוב וכן נראה דהך דין המובא בפ"ט הט"ו גבי בעה"ב שהי' עובר כו' דא"צ לשלם רק לא מן קופה של צדקה אבל מן קופה של צדקה צריך לשלם וע"ש בירוש' אליבא דר"א לאיזה עניים צריך לשלם וכ"כ בזה וכן הדין דשם הי"ט גבי דא"צ העני להחזיר השחקים מהבגדים שנתנו לו חזינן דקנה אותם ויהי' נ"מ להך דב"מ דף ע"ח ע"ב גבי הך דרשב"א דהנותן דינר לעני כו' זה רק בשלא קנה עדיין החלוק אבל אם קנה החלוק הוה שלו ויכול לשנות גם י"ל הטעם משום דשחקים עדיין הם ראויים לבגד כמבואר בכתובות דף ס"ה ע"ב ועי' בתוספתא פסחים פ"ז גבי בני חבורה שהימנו עליהם אחד אפי' מן הצדקה יש לו חלק בעורות ור"ל דלא נימא שנתנו לו הצדקה רק לצאת ידי חובתו רק דנעשה שלו לגמרי ובאמת הטעם דר"מ שם משום דס"ל גם בהלואה כן דלא הוה שלו לגמרי וכמבואר בתוספתא פ"א דמגילה ובירושלמי פ"ב דקדושין ה"א דאמר שם אתיא דרשב"א כר"מ ור"ל הך ר"מ דתוספתא דמגילה הנ"ל. עכ"פ זה ודאי דאסור לומר שיהא הפקר עם נשירת מיעוטו היכא דההפקר גרוע מהלקט וכן יהי' נ"מ אם אסר נכסים אלו על כל עניים דאז אסור אפי' על העניים שיהיו לאח"כ כמ"ש הר"ן נדרים דף ל"א ע"א ודף פ"ד ע"א וכ"כ בזה או על כל ישראל דאז אסורים ללקוט מתנות העניים כמבואר בנדרים דף מ"ב גבי שביעית וא"כ שוב לא יהי' צריך להניחם כלל כיון דשום עני לא יוכל ללקטם וזה אסור לעשות משום דהוא גורם להפקיע דין הלקט ויהי' ג"כ בכלל הך לאו דלא תסיג וכו' דזה הוה גרם ועי' קדושין דף ל"ג ע"א יכול יעצים עיניו כו' אך נ"מ דהיכא דהפקעה הוא בגדר דין אז לא מהני וכמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א גבי פדיון בשחוטי חוץ וב"מ דף ק"ח ע"א גבי זבין לו גריוא כו' וכ"מ בזה. ועי' במ"ש רש"י מעילה דף י"ג ע"א גבי ולד המעושרת דגבי מעשר בהמה מהני שיור כיון דלא הוה קרבן חובה ובזה א"ש מ"ש התוס' תמורה דף כ"ו ע"ב ד"ה חציו מעשר וחציו תמורה דהיכי מהני זה ובזה א"ש אך מ"מ אסור לעשות זה כמבואר שם ברש"י במעילה וה"נ כן. ועיין מ"ש התוס' חולין דף קל"ד ע"א גבי ע"מ שהמתנות שלי דא"א להתנות דבר שיהי' מחוייב לעשות כן אף דאם ירצה יכול לעשות כן והך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי ע"מ שלא לייעד שם לא ר"ל שלא יעשה יעוד ע"ש בירושלמי דהא אינו מחוייב לייעד רק ר"ל דלא יחול דין יעוד וכעין הך דמכות דף ג' ע"ב ע"ש בתוס' ותוס' כתובות דף נ"ו ומ"ש בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב גבי הך דע"מ שתאכלי בשר חזיר דהא הוה מתנה על מה שכ' בתורה אף דלכאורה תמוה דהא לא התנה שתהא מותרת לאכול רק שתהא אוכלת ומה שייך זה למתנה על מה שכ' בתורה רק דר"ל כך דהנה בביצה דף כ' ע"א גבי הך דע"מ שאגלח ממעות מעשר פליגי בזה רבינו והרמב"ן ז"ל דרבינו ס"ל דגם בזה אינו יכול לגלח כמבואר בהלכות נזירות פ"ח הי"ד ובהל' חגיגה פ"ב הי"ד ע"ש בהשגות והרמב"ן ז"ל לא ס"ל כן במלחמות וטעם רבינו כיון דזה הוה דבר בפ"ע דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וקרבן נזירות לא משכחת לה רק על ידי שנדר בנזיר י"ל בזה כמו הך דתמורה דף כ"ה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא דמי לע"מ שאגלח בבית חוניו עי' מנחות דף ק"ט דשם הגילוח הוא גדר הנזירות ואם לא יהי' הגילוח לשם דין גילוח אסור לגלח דנזיר אסור לגלח משא"כ בקרבנות דאינו בא אלא מן החולין זהו הוא דין בפ"ע ולא הוה כמו גבי תודה דשם מין תודה באה מן המעשר רק מחמת נדרו וכאן הוא לא נדר זה וזה יהי' בגדר שא"א לקיימו עי' בתוס' כתובות שם וב"מ דף צ"ד דבאמת למ"ד דשא"א לקיימו הוה תנאי אין הדין כגירסת רש"י דאם נתקיים התנאי הרי זה גט דכיון דא"א לקיים התנאי אם אירע סיבה שנתקיים התנאי זה לא הוה קיום כלל וכן יהי' נ"מ היכא דאמר שתיבעל לפלוני אם בא עלי' באונס אם זה מיקרי קיום התנאי או לא עיין נזיר דף י' בהך מחלוקת דב"ש וב"ה גבי תורפא דהאי גברא אם כונתו שיהא הוא פועל או שהדבר יהי' נפעל וגיטין דף ע"ד ע"ב גבי אריסא דאתא מיטרא ע"ש ועיין תוס' יומא דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה ודילמא דמשמע שם דאם התנה ע"מ שתכנסי רק אם נכנסה מדעתה אז מהני ובתוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א ושם דף ע"ה ע"א ובמה דפליגי רבינו עם הראשונים ז"ל גבי אם נשבע שפלוני יעשה דבר זה אם יהי' מיקרי קיום השבועה לכשיתקיים הדבר עי' בפ"ה דהל' שבועות ה"ב וכן להיפך לכך קי"ל דהוה גט בתנאי שא"א לקיימו מבואר בירושלמי פ"ב דנזיר הלכה ד' דהוה כמו שנתקיים התנאי כיון דא"א שיתקיים וכן ר"ל גבי הך דע"מ שאין לך עלי כו' כמ"ש התוס' בכתובות שם וזהו כונת הגמרא במה דמקשה בגיטין שם דהיכי אמרינן דע"מ שתאכלי בשר חזיר מיקרי אפשר לקיימו דאכלה ולקי' הא דכיון דזה אסור מן התורה נימא דאף אם לא קיימה יהא כמו שנתקיימה ותירץ דכיון דהאיסור והגט הם דברים נפרדים ואין הגט פועל האיסור אם לא קיימה הדבר לא נתקיים הגט. אך באמת נ"ל דהגמרא ר"ל כך דמקשה על מה שאמר שם ואם היתה זרה ע"מ שתאכלי בתרומה ומפרש כך דר"ל שהוא כהן ומגרש אותה ע"מ שתאכלי בתרומה וע"ש דף פ"ה דהוה בעייא שם לשיטת התוס' ד"ה חוץ אם זה מיקרי שיור בגט או לא אך שם רק דאמר שתהא יכולה לאכול בתרומה מחמת קנינו וזה הוה גדר שיור משא"כ כאן בע"מ ועי' בנזיר דף י"א ע"א דהוה מחלוקת דאמוראי אם ע"מ כחוץ דמי ובחולין דף קל"ד ע"א דהוה מחלוקת דתנאי בזה אך בנזיר שם ר"ל שיהא מותר לשתות יין ולכך מיקרי מתנה על מה שכ' בתורה משא"כ כאן דאדרבא כ"ז שלא אכלה תרומה לא הוה הגט וא"כ מותרת לאכול בתרומה לכך לא מיקרי זה מתנה על מה שכ' בתורה זהו כונת הגמרא שם. גם י"ל דלכך היכא דזה הוה בעצם הדבר וממילא הוה כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני ולכך לא נקט בנזיר דף י"א ע"א ע"מ שאגלח משום דס"ל דגילוח הוה עצם הנזירות לא דברים המסתעפים וכ"כ בזה בהל' נזירות וזהו ג"כ כונת הגמרא ב"ק דף ק"י ע"ב במה דאמר שם אמרי חטאת שמתו בעלי' הלכתא ור"ל דזהו ממילא דין בעצם דכיון דהוא חטאת אם מתו בעלי' תמות ולא שייך בזה למימר אדעתא דהכי כו' דא"כ יתבטל הדין וכל דבר דהוה ממילא לא בגדר פעולה לא שייך בזה דעתו כלל ועי' במ"ש רבינו בהל' פהמו"ק פי"א הכ"ז במש"כ והיאך קרב הקומץ כו' והרי החלקים אינם נוגעים כו' ולכאורה מה כונתו ומה תליא זה בזה וגם ע"כ צ"ל דהוה כמסרק דאל"כ הא מבואר שם בהל' כ"ג דלא מצטרף לקמיצה וצ"ל דר"ל כך דהנה מבואר במנחות דף ע"ט ע"ב דאמר שם דגבי שמן דהוה גופה דמנחה א"א לומר לב ב"ד מתנה שיהא לשם מנחה אחרת ע"ש והוה כעין תנאי ומעשה בדבר אחד דלא מהני וא"כ איך מועיל דעתו דכהן שלא יהי' הקומץ על זה כיון דהוא גוף הדבר לכך אמר כיון דאין נוגעין זה בזה הוה כשני דברים ועיין מנחות דף ק"ו ע"א דתלה לו בדעת כהן ותוס' שם דף ע"ו ע"ב ד"ה כל ע"ש וכן יהי' נ"מ גבי חלה אם מהני שיחשוב שלא יהי' חלה רק על חצי עיסה ועיין בירושלמי תרומות פ"א ה"ד גבי הך דב"ש תרומת עצמן בהם. וכן להיפך נ"מ לקולא דעיין מ"ש רבינו בהל' רוצח פ"י ה"ז דאם הפריש את העגלה ואחר כך הוזמו תצא לחולין והוא מתוספתא דכריתות פרק ג' ואף דגבי אשם תלוי פסק רבינו כר"י בפ"ד מהלכות פהמו"ק דאף אם נמצאו עדים זוממין קדוש לבד גבי מנחת סוטה משום דלברר אך הטעם כך דכיון דזה הוה דין וא"צ להקדיש וממילא לכך אם נמצא דהדבר אינו כן שוב פקע מה שאין כן בדבר דבעי הקדש לא ואמרינן מתוך שלבו נוקפו כו'. עכ"פ הטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה לא נתבטל הדבר משום דזה הוה כמו שנתקיים הדבר לא דלא חל התנאי כלל וראי' לזה דהנה בתוספ' דמנחות פי"ב מבואר שם דאם אמר הרי עלי ק' עשרונות להביא בכלי אחד צריך להביא ס' בכלי אחד ומ' בכלי אחד ואם הביא נ' בזה ונ' בזה לא יצא ועי' ב"ב דף קמ"ג ע"ב דאם אמר להביא בשני כלים אם הביא נ' בזה ונ' בזה יצא אף דמסתמא משמע שיחלוק אותם בשוה וכבר הארכתי בזה לעיל דיש בזה כמה סתירות אם סתמא ר"ל בשוה ועי' בכורות דף מ"ה ע"ב דהביא שם מהך דשש ושש ע"ש ועי' תוס' נדה דף ס"ו ע"ב ד"ה כל וצ"ל הטעם משום דקבען בכלי אחד ואף דהא התנאי בטל דהא נדר שיביא ק' בכלי אחד ואמאי לא נימא שיבטל כולו עי' ב"ב דף קמ"ג ע"א גבי קני את וחמור ובירוש' פי"א דכתובות ה"א במה דאמר שם שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו מנה כו' אם אין כו' ואין לומר דזה הוה כמו שתלה זב"ז כעין הך דנדרים דף כ"ו וירוש' פ"ד דנזיר וכ"מ דעיין בתוספ' ב"ב פ"ט דמבואר שם דרק אם אמר ואח"כ אז תליא זב"ז וכמו הך דביצה דף כ' ע"א במה דאמר הבו לפלניא כו' ובר"ן נדרים דף מ"ח ע"א ועי' ב"ב דף קל"ו ע"ב גבי נכסי לך ובבעהמא"ו שם על דף קכ"ה גבי אם אמר לפלוני ומת פ' לפלוני דאם מת שני בחיי ראשון לא זכה השלישי ועי' ירוש' כתובות פ"ט ה"א אך י"ל דהא מבואר בב"ב דף קכ"ט ע"ב דלכך מהני לשון ירושה משום דהוא תכ"ד של מתנה והשלישי תכ"ד של השני וכיון שלא קנה השני שוב לא מהני לשון ירושה של שלישי. וע"כ דזה לא מיקרי שנתבטל הדבר רק כיון דא"א זה הוה כמו שנתקיים הדבר וא"כ למה שלא נתבטל לא נתבטל ועי' בחלה ספ"ג גבי זיתי מסיק שנתערבו כו' ובדמאי פ"ה מ"ה דאם אמרינן יש בילה מהני מה שתורם מן החיוב שבו על החיוב שבו וקשה למה לא הוה כמו הך דב"ב דף קמ"ג דאם מה"ת לא מהני הוה כמו קני את וחמור וה"נ כן וצ"ל כיון דזה רק משום פטור לא הוה כן ועיין חולין דף קל"ה ע"ב ע"ש ברש"י גבי שותפות עכו"ם ובקדושין דף נ"א ע"ב דאף למ"ד דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין מ"מ ע"י זה לא מיקרי קנה את וחמור שיתבטל הקדושין הראויין והטעם דזה רק דין ע"י סיבה דהא אם הני ראויין לביאה הוה ג"כ הוה קדושין וא"כ איך אפשר שהראויין יתבטלו ע"י זה וכעין מ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דקדושין על דף מ"ב במה דס"ל לר"ש ב"א דעבד אינו יכול לקבל גט שחרור מיד רבו ומ"מ אחר יכול לקבל בשבילו ולא מיקרי כל היכא דאיהו לא מצי כו' משום דהטעם דצריך שיכנוס לרשות שאינו שלו ובשליח יתקיים הדבר ובירוש' פ"א דקדושין ה"ג הוה מחלוקת בזה ע"ש וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות דף ל"ג ע"ב במה דמקשה שם מר זוטרא מי איכא מידי כו' ומה דמשני שם ע"ש בתוס' ד"ה אלא וה"נ גבי קדושין שאינם מסורים לביאה כמש"כ וכן כאן גבי מאה בכלי אחד דהטעם משום דאינו ראוי לבילה ראוין לבילה צריך דוקא ס' וא"ש. ועי' מה דמבואר לקמן פ"ה ה"ח גבי האומר הריני קוצר כו' דהוה מתנה ע"מ שכ' בתורה ור"ל דאמר דאינו קוצר ע"מ להביא לגורן דבל"ז לא הוה שכחה כמבואר ספ"ה וכן צריך שיכוין לשם קצירה דקוטף פטור כמש"כ לעיל ומ"מ לא מהני דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכ"כ בזה. עכ"פ לעשות גרם לעקור דבר מה"ת א"א והיכא שהעקירה הוה שלא יחול כלל הדבר אז אם הדבר שעושה הוא גדול מזה מותר ואם לאו אסור וזהו כונת המשנה כאן הך דמי שאינו מניח וכו'. ובמש"כ לעיל טעם רבינו דלכך גבי עגלה ערופה בעדים זוממין יוצא לחולין משום דא"צ להקדישו והוה דין. והנה לאחר עריפה כה"ג מאי דהנה רבינו פסק דעגלה ערופה נאסרה מחיים ומ"מ פסק דנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא לחולין משום דמפרש כך דהנה בגמ' דילן בסוטה דף מ"ז מבואר דאף אם ראו סנהדרין היכא שאין מכירין את ההורג אין מביאין ע"ע ובירוש' דר"ה פ"ג ובסוטה שם הוה בזה מחלוקת דתנאי אם זה מיקרי ראו כיון שאין מכירין אותו ורבינו ז"ל לא הביא זה אך ס"ל כך דהנה בגמ' יליף מה דעד אחד נאמן הוא משום דכתי' לא נודע והרי נודע ור"ל דלא משום הנאמנות רק דהרי נודע והנה רבינו ס"ל בהל' סוטה ספ"ג גבי סוטה שיש לה עדים במ"ה דוקא ב' עדים ולא ע"א דלא כהתוס' והטעם משום דס"ל דכיון דע"א לא הוה בכ"מ גדר עדות רק בזה זה רק היכא דהעיד בפני ב"ד וקיבלו אותו אבל כ"ז שלא העיד אינו כלום ואין שם עד עליו כלל ולכך אם בא אחר ששתתא אינו מועיל כלל דבשעת שתי' לא היו עדים כלל ונ"מ דאם נתקבל עדותו בב"ד אחר אז אין המים בודקין אותה אף בע"א ובאמת זה ג"כ הטעם גבי משביע עידי קנס בשבועות דף ל"ג ודף ל"ד ע"א ע"ש משום דאין שם עדות עליהם כ"ז שלא העידו בב"ד ולא שייך כאן גדר שבועת העדות וזהו כונת הגמ' בשבועות שם דדבר דבעי ידיעה וראי' לא שייך על זה קרבן שבועה ר"ל דאז הוה גדר דין ולא גדר עדות ועי' בכריתות דף י"ב ע"ב דאי בעי אמר לא נתכונתי בזה ור"ל דעדיין אין שם עדות עליהם וכ"כ בזה. משא"כ אם יש ב' עדים אז הוה עדות אף אם עדיין לא העידו בב"ד ולכך גבי סוטה אינה נבדקת וה"ה גבי ע"ע היכא דליכא רק ע"א שמכיר את ההורג כ"ז שלא העיד בב"ד לא מיקרי ידע כלל ולכך מביא הגמ' ראי' דהמשנה ס"ל דע"ע אינה נאסרת מחיים משום דס"ל דהמשנה מיירי גם אם נמצא ע"י ע"א ולכך כ"ז שלא העיד אינו כלום וא"כ אם נימא דע"ע נאסרת מחיים וא"כ בשעת ירידתה כבר נאסרה ושוב לא מהניא אח"כ להפקיע הקדושה דזה מכאן ולהבא ולכך ע"כ ס"ל להמשנה דאינה נאסרת מחיים אבל רבינו ר"ל דמיירי שיש ב' עדים ואף אם לא העידו בב"ד יש שם עדות עליהם וא"כ מיקרי נודע ההורג ולא חל קדושה כלל עלי' ולכך תצא מקדושתה אך כ"ז קודם עריפה אבל לאחר עריפתה נאסרה וראי' מדצריך קרא למעט שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שצריך להרוג אותו וע"כ מיירי שיש ב' עדים והתראה ומ"מ יש עלי' שם ע"ע וא"ש ולגבי עדים זוממין מה שדייק רבינו והוציאה לערפה משמע דלאחר עריפה לא מהני גם עדים זוממין ומלשון התוספ' כריתות פ"ד לא משמע כן רק דהוה כמו גבי שור הנסקל אך י"ל דטעם רבינו גבי ע"ע דזה הוה בגדר כאשר עשה עי' בהל' עדות. פ"כ ולא דמי לממון דשם אפשר בחזרה כמ"ש התוס' ב"ק דף ד' ע"ב וזה תלי אם מה דקי"ל דעדים זוממין נאמנים הוא משום שבאים להעיד על העדים כמש"כ הראשונים ובאמת בזה פליגי רש"י ורבינו בהך דסנהדרין דל"ו ע"ב בהך מחלוקת דר"י ורבנן גבי סופרי הדיינים דרש"י ז"ל ס"ל דבין לת"ק ובין לר"י הי' צריך שניהם לכתוב דברי שניהם ורבינו ז"ל לת"ק די רק באחד כמבואר שם בפיהמ"ש ובהלכות סנהדרין פרק י"א וע"ש בירושלמי דאמר צריך שני עדים ובאמת הטעם אם זה העדות עליו או על הדין דאם עליו צריך ב' עדים להכחיש אותו ואם רק על הדין די בע"א לענין הך דסנהדרין דף ל"ד ע"א ע"ש ברש"י ועיי' במכות דף ו' ע"א מה דהקשה שם התוס' היכי מהימנין להעדים מה שאומרים לאסהודי אתו ובדברי רבינו שם בהל' עדות פ"ה ה"ו ובכתובות דף כ' אם נאמן לומר נזכרתי ובקדושין דף ע"ד ע"א דאין הדיין נאמן לומר שכך פסק אך י"ל כיון ששם מוקי לה בשודא דדייני אין על זה שם דין ועי' בכתובות דף ע"ב ע"א גבי פ' חכם כו' ובמ"א אבאר זה. וא"כ היכא דלא מהני עדותם על העדים שוב הוה רק כמו הכחשה וא"כ לא נתבטל עדות הראשונים ועי' תוס' סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה יצאו דלא משמע כן רק דגם אז נאמנים האחרונים ועי' תוס' כתובות דף ל"ב ע"ב מ"ש שם בשם ר"י דביטול העדות וחיוב העדות הוה ב' דברים ולא תליא זה בזה כלל וכן משמע לכאורה מלשון רבינו פ"כ ה"א אך י"ל דזה רק לפוסלם אך מ"מ העדות לא נתבטל לגמרי אך זה יהי' תליא גבי הך דב"ק דף ע"ב ע"ב אם למפרע הוא נפסל ואנן קי"ל דלמפרע הוא נפסל וא"כ ממילא בטל עדותם מחמת הפסול לא מחמת הזמה והנה רבינו כאן בהל' רוצח פ"י ה"ז מדייק שם ובאו שנים והכחישו אותו ואמרו כו' ולא נקט לשון והזימו ועי' ב"מ דף ד' ע"א גבי מה לעד אחד כו' ובמש"כ רבינו בהל' עדות פכ"א ה"ה דמשמע שם דהזמה לא הוה רק נגד שני עדים ולא נגד אחד ואף דהעדות ודאי נתבטל כמבואר שם מ"מ אין העד נענש וא"כ יהי' לפי"ז נ"מ דאם אח"כ הוזמו העדים אינם נפסלים מחמת הך לאו דלא תענה ברעך ועי' בירוש' ספ"ב דכתובות גבי הנך דנאמנים להעיד בגודלם כו' אם שייך בהם הך דין דעדים זוממין ועי' בכתובות דף כ' ע"א דהוה מחלוקת בזה אם הזמה היכא דאינה מועלת אם יש על זה עכ"פ דין הכחשה כיון דאין מעידין שגוף הדבר לא הי' רק מעידין על העדים ושהיו במקום אחר או די שיאמרו אנחנו היינו במקום שאתם אומרים עמכם ולא ראינו ועי' במכות דף ה' ע"א גבי הך דאמרינן "שהיו עמהם וכו'" והיכא שאינה מועלת לא הוה עדות כלל ובאמת גבי עדים זוממין אם צריך דוקא שיאמרו עמנו הייתם ר"ל שאתם הייתם עמנו במקום אחר וא"כ נמצא שמעידים על העדים שהיו עמהם במזרח בירה ואמאי הם לא ראו וצ"ל לא יהי' רק בגדר הכחשה ומרש"י סנהדרין דף מ' ע"א מ"ש שם דבעי העדים שהעדים יאמרו המקום כדי שיהי' יכול להזימם משמע דהמזימים צריך שיאמרו שהיו העדים עמהם במקום אחר דאל"כ הא ראוי להזמה דהם יאמרו שהיו עמהם וע"כ צ"ל דזה לא הוה הזמה דצריכים להעיד איזה דבר על גוף העדים ועי' רש"י סוטה דף ל"א ע"ב בד"ה ושנים אומרים כ' כגון שאמרו דאנחנו היינו עמכם ומשמע דאם יאמרו שאתה היית עמנו דלא מהני על עד אחד ורק שם מהני דהוה גדר הכחשת המעשה ובאמת זה תליא בהני תרי טעמי דמכות דף ה' ע"א גבי הזמה אם משום דבעי שתהי' הזמה על גוף העד וע"כ צ"ל שאתה עמנו היית או עד שישקר גוף העד ר"ל שיעידו שהם מעידים שקר ואז אף אם אין מעידים על העדים עצמן רק שלא ראו מהני ובירוש' פ"א דמכות שם הט"ו יליף לה מן בו לא בעדותו וזה ראי' לשיטת רבינו דהכחשה והזמה כאחת לא מהני וזהו ג"כ כונת הגמ' מכות דף ה' ע"ב במה דאמר שם לימא ר"ל דאמר כר"י ור"ל דכיון דס"ל דבשני פעמים הוחזקה שהדבר הוא שקר והוה בפעם שני כמו הזמה והכחשה בבת אחת ולכך אין נהרגין רק כת ראשונה בלבד וכן מוכח בתוספ' דמכות פ"א גבי סימא עין עבדו ע"ש דנקט דמיירי שהעבד הי' סומא. ובמ"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דאף דנתבטל ע"י עדותם העדות של ע"א מ"מ הם לא יעברו על הך לאו דלא תענה ושוב אינם נפסלים ושפיר י"ל דאם לא הוה הזמה גמורה לא נתבטל עדותם לגמרי ולכך נקט רבינו כה"ג ואף דביבמות דף צ"ד ע"א גבי א"א מוכח דנתבטל לגמרי ע"י הזמה אף דשם נישאת על פיהם יש לומר כיון דבאמת היא א"א ואם כן אין קדושין תופסין ולא הוה מעשה כלום ואף דעל ידיהם נעשה פעולה ועי' בסנהדרין דף י' ע"א גבי פלוני רבע שורו של פ' דצריכים לשלם גם הממון של השור ואף דהא מבואר בכריתות דף כ"ד דהשור נעשה הפקר תכף לאחר גמר דין מ"מ לא מיקרי כאשר עשה דהם לא פעלו זה ובזה א"ש ג"כ לשיטת רבינו דס"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג דאף אם נגח מתחילה ג' טרפות נתחייב ברביעי כופר וסוקלין אותו וא"כ לפי"ז הא דמבואר במכות דף ב' ע"ב הובא בדברי רבינו פ"כ מהל' עדות ה"ט דעדים שהעידו על השור כו' דלוקין ואין משלמין את הכופר הא צריכים לשלם דמי שור לבעליו כיון דנאסר על ידם ואיך לוקין ומשלמין וצ"ל דהך דסנהדרין דף י' במה דאמר דמשלמין דמי שור משום דעיקר עדותן בא גם לאסור השור משא"כ כאן דעיקר עדותן בא שישלמו הבעלים כופר ואף דהשור ג"כ נפסד הא עכשיו אף אחר הזמה אין השור של בעלים דהוה הפקר משום יאוש כמבואר בכריתות הנ"ל ולכך ליכא למאן לשלם וגם נ"מ אם עדות של כופר הוא משום השור או משום הבעלים וזה תליא במחלוקת דירוש' פ"ד דב"ק אם נגח ואח"כ הפקיר למאן דפטר ממיתה אם צריכין לשלם כופר וכן נ"מ * בהך דב"ק דף מ"ה גבי שומרים דאמר שם דצריך לשלם כופר אמאן קאמר אשומר או אבעלים ומהך דשם דף מ' גבי אפטרופוס מוכח דהחיוב על הבעלים דאל"כ אמאי אינו משלם אפטרופוס כופר אך לכאורה מלשון רבינו בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ד דדייק מהעידית שבנכסי האפטרופוס וזה הכונה מה דמבואר שם דף ל"ט ודף מ' מן העלי' ומשום דאף דקי"ל בגיטין דף נ' והובא בדברי רבינו בפ"ח מהל' נזקי ממון הי"א דמן היתומים אף נזקין בזיבורית זה רק כשאביהם הי' המזיק דלגבי יתומים הוה רק משום גדר חוב כמש"כ רבינו שם משא"כ כשהיתומים המזיקים אז גם הם צריכים לשלם מן העידית אך זה נ"מ דכיון דקי"ל דשמין בשל מזיק כאן אם אזלינן בתר עידית דאפוטרופוס או בתר עידית של היתומים ר"ל דמי הוא נקרא מזיק וראי' לזה דאף דרבינו ס"ל בפ"ו ה"ו דגבי אפטרופסין רשות אינו משנה גבי שומרים ס"ל דרשות משנה כמבואר שם פ"ד ה"ט ומשום דס"ל דיד אפטרופוס כיד הבעלים ולא שינוי רשות כלל וכעין דמבואר ביבמות דף נ"ח גבי יבם ע"ש ברש"י ובפ"י דמס' שביעית גבי פרוזבול ועי' בדברי ה"ה פ"ג מהלכות מכירה ה"י גבי אגב ובאמת קשה למה לא מפרש הגמ' ב"ק דף ל"ט הך מחלוקת דר"י וריב"ח מעליית מאן דחד אמר משל יתומים לא דר"ל דגובה מן היתומים רק דר"ל דאפוטרופוס ישלם כעידית של היתומים לא כהעידית שלו דעיקר החיוב הוא על היתומים ועי' תוס' ב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה קבלן ע"ש ואידך סבר דעיקר החיוב על האפוטרופוס ואחר כך לכשיגדלו ישלמו להאפוטרופוס היזק שלו אך מדחזינן דאינו משלם כופר ע"כ צ"ל דהמזיקים הם היתומים ובזה י"ל דברי רבינו פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ד במה דנקט שם הבעלים משלמים וצ"ל אם המיתו את האדם ור"ל משום דכופרא כפרה צריך לשלם אף בשמירה מעולה וע"ש ברש"י דף מ"ה ע"ב ד"ה ר"א ובמ"א אבאר זה. וגם י"ל שיטת רבינו גבי ע"ע דכ"כ במ"א דכמו דאמרינן בזבחים דף ו' ע"ב דקרבנות צבור סכין מושכתן ה"נ כן גבי עג"ע וא"ש בתוס' ד"ה סכין מ"ש על רש"י שם ובשבועות דלמה לן תנאי ב"ד ע"ש אך באמת כך דהא במנחות דף ק"א הוה בזה מחלוקת דשמואל ור"א אם קודם שנקדשו בכלי אם טהורים נפדים מה"ת דשמואל ס"ל דנפדים ואנן ס"ל דאין נפדים מה"ת וכן גבי כלי שרת קודם חינוך אז לדידן מה"ת ג"כ אינם נפדים וכן פסק רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ה ובהל' מעילה פ"ו ה"ה במש"כ שם ויראה לי שדין המנחות כו' ור"ל קודם שחל עליהם קדושת הגוף לגמרי וקודם שנתקדשו בכלי ולא כתוס' קדושין דף נ"ד ע"א ד"ה כתנות ומש"כ רבינו שם עופות ר"ל כך דהנה עי' ברש"י כריתות דף כ"ז ע"א ד"ה קדושת מ"ש שם וא"ת הלא אין פדיון כו' ה"מ היכא דנראה ועי' יומא דף מ"א ע"ב דמקשה שם זה ומוכח שם דלא מהני פדיון ומשמע שם דקאי אף למ"ד עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ועי' תוס' נזיר דף כ"ו ע"ב וכ"מ בזה וכבר הארכתי בזה ובמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"י הי"ג עשיר שהפריש קן למכרו אך באמת כונת רש"י כך דהנה במנחות דף ק"א ע"א ברש"י ד"ה הוה חשיב שם רש"י עופות והוא לכאורה תמוה רק דר"ל כגון שהפריש היכא דלא חזא לו כמו גבי עשיר נזיר וכדומה דאז לשמואל דס"ל דכל היכא דלא קדוש קדושת הגוף וגבי ממש הוה רק כמו לבדה"ב וגבי עוף לא שייך הך טעמא דגמ' שם מחמת לא שכיחא דהא בעופות לא פסלי דוקין שבעין וא"כ יש להם פדיון משא"כ לדידן דס"ל דאף דלא קדוש קדושת הגוף מ"מ מה"ת אין להם פדיון היכא דכונתו למזבח ה"ה גבי עופות כה"ג אין להם פדיון מה"ת והנה אליבא דר"א יש במנחות שם שני לשונות היכי ס"ל אם ס"ל כשמואל או לא ואתי שפיר הסתירה מיומא אכריתות דשם קאי אליבא דר"א. והנה בירושלמי דיומא פרק ה' הלכה א' גבי הותירו תמידים הוה שם מחלוקת דשמואל ור"י אם נפדין וזהו משום דשמואל לשיטתי' דכיון דקי"ל דלא חל עליהם קדושת הגוף ממש כ"ז שלא נשחטו שפיר שייך עליהם גדר פדי' משא"כ לדידן בלא לב ב"ד מתנה לא מהני זה וא"ש ובזה יש לפרש כונת רש"י במעילה דף ח' ע"א גבי עוף מה דכ' שם קדושת פה. וא"כ לפי"ז גבי ע"ע לא שייך הקדושה וכעין מ"ש התוס' בתמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה משום גבי פרה שפיר י"ל בזה דאפשר שתפקע הקדושה אם אין אנו צריכין לה וגם בה לא שייך הך טעם דשמואל במנחות שם משום דלא שכיחא דהא גבי עגלה לא פסלי בה מומין וגם משום די"ל לב ב"ד מתנה עי' שבועות דף י"ג ע"ב אם זה מיקרי שכיח וזה מיקרי כמו קרבן צבור לענין לב ב"ד מתנה וגם י"ל על זה דלא ניתנו מעות אלא לצורך להם כעין דמבואר במנחות דף ס"ו ע"ב ועיין כריתות דף כ"ז ע"ב ברש"י ד"ה הפריש כשבה דהשאר נעשה חולין ורבינו ז"ל מפרש דכל המעות מחלל על עוף ור"ל משום דכיון דהוא נתחייב מה"ת מה שמביא קרבן גדול לא הוקבע והוה כעין הך דמנחות דף ק"ג כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ועיין בירוש' חגיגה פ"א ה"ג אם אמר הרי עלי אשם בה' סלעים אם זה מיקרי קבע או לא כיון דאשם כבר מחוייב מה"ת וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ועיין במגילה דף כ"ז ע"א דגבו והותירו מותר דלא תפיס ובמנחות דף צ' ע"א גבי מותר וב"ב דף ג' ע"ב גבה כו' דילמא מתרמי ודף פ"ז ע"ב גבי מיצה וסנהדרין דף מ"ח וכ"מ ובמ"ש רבינו פ"ה מהל' פסוהמו"ק ה"ז וה"ט ע"ש ועי' במ"ש רבינו בפ"י מהל' שגגות הי"ב הפריש עשירית האיפה כו' והוא מהך דמנחות דף ק"א הנ"ל ומ"ש שם הרי הוא ככל המנחות ר"ל שלא תהי' כמו מותר מנחת חוטא דנדבה עי' מנחות דף ק"ח ובירוש' פ"ב דשקלים וכ"מ ודברי רבינו פ"ה מהל' פסוהמו"ק ה"ח ע"ש. עכ"פ גבי ע"ע כ"ז שלא נערפה י"ל דפקע ממנה האיסור וא"ש:

11 תמימים - בהמה טהורה:

12 אלא למזבח - שימכרו לצרכי קרבנות:

13 הוה הדר ביה - ממאי דאמר עופות מנחות ונסכים נפדין טהורים אע"ג דראויין למזבח:

« רש"י על מנחות ק״א ע״א:ט׳ רש"י על מנחות ק״א ע״א:י״ג »