1משלפו לדידה מקניא להסיר אותה מן הקנה שהיא תלויה בו — שרי מותר, ואולם להסיר קניא את הקנה ממנה — אסור, שקנה זה אינו כלי, והרי הוא מוקצה. אמר רבא: ואם כלי קיואי כלי אורגים הוא — מותר, שאף שמלאכתו לאיסור, כיון שכלי הוא מותר לטלטלו.2אמר רב חסדא: האי כישתא דירקא אגודת ירק זו, אי חזיא אם ראויה היא למאכל בהמה — שרי לטלטולי מותר לטלטלה בשבת, ואי ואם לא — אסיר אסור לטלטלה.3אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: האי תליא, דבשרא וו זה, שתולים בו בשר — שרי לטלטולי מותר לטלטלו, שהוא ראוי גם לשימוש אחר, ואולם וו דכוורי של דגים — אסיר אסור לטלטלו, לפי שריחו רע ר"ח, ואין משתמשים בו אלא לדגים בלבד.4אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה על נסר אחד עלול הוא לשברו, והריהו כאילו עומד בכריסה של אשה שודאי יזיק לה, ואף כאן ודאי יגרום לשבירת המיטה גאונים, ולכן אם עושה זאת בשבת — מותר. ומעירים: ולאו מילתא היא ואין זה דבר שמתקבל להלכה.5א כיון שהוזכרו דברי רב חסדא באגודות ירק, מביאים כמה עצות בענין זה ובדברים דומים שאמר רב חסדא כדי לייעץ לתלמידי חכמים עניים המתפרנסים בדוחק: בר בי רב דזבין ירקא בן בית הרב תלמיד חכם הקונה ירק — ליזבין אריכא שיקנה אגודה ארוכה, שהרי כישא כי כישא האגודה כמו אגודה, שלכל אגודות הירק עובי אחד, ואורכא האורך בא ממילא כרווח.6ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין קניא בן בית הרב הקונה קנים — ליזבין אריכא שיקנה ארוכים, שהרי טונא כי טונא האגודה כמו אגודה, שלכל אגודות הקנים עובי אחד, ואורכא והאורך הוא רווח ממילא. ועוד7אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליכול ירקא יאכל ירק, משום דגריר שהוא גורר ומעורר את התיאבון. ואמר רב חסדא: אנא אני לא בעניותי אכלי ירקא אכלתי ירק, ולא בעתירותי אכלי ירקא בעשירותי אכלתי ירק. בעניותי לא אכלתי — משום דגריר שהוא גורר ומעורר את התיאבון. בעתירותי בעשירותי לא אכלתי — דאמינא שאמרתי: היכא דעייל ירקא, ליעול בשרא וכוורי היכן שנכנס ירק, שיכנסו בשר ודגים.8ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליבצע בצועי יחתכנה לחתיכות קטנות, אלא יאכל כמה שיש לו בבת אחת. ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא בן בית הרב שאין לו פת מרובה — לא ליבצע יבצע לאורחים. מאי טעמא מה טעם? — דלא עביד שאינו עושה בעין יפה. ועוד אמר רב חסדא: אנא מעיקרא אני מתחילה לא הואי בצענא הייתי בוצע עד דשדאי שהייתי משליך, מכניס ידי בכולי מנא בכל כלי, ואשכחי ביה ומוצא בו כל צרכי.9ועוד אמר רב חסדא: האי מאן מי שאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים — קעבר הריהו עובר משום "בל תשחית", שהוא כמבזבז ללא צורך. ואמר רב פפא: האי מאן מי שאפשר לו למישתי שיכרא ושתי חמרא לשתות שכר ושותה יין — עובר משום "בל תשחית". ואולם מעירים על דברים אלה: לאו מילתא היא אין זה דבר נכון כי "בל תשחית" דגופא של הגוף עדיף, וטוב לאדם שישמור על גופו במזון טוב מאשר ישמור על ממונו.10ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלית ליה משחא בן בית הרב שאין לו שמן — נימשי במיא דחריצי ירחץ, יסוך, במי תעלות, שהירוקת שעליהם יש בה תועלת כמו סיכה בשמן.11ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא בן בית הרב הקונה בשר — ליזבין אונקא, דאית ביה תלתא מיני בישרא שיקנה מן הצואר, שיש בו שלושה מיני בשר.12ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין כיתוניתא בן בית הרב הקונה כותונת — ליזבן שיקנה מאלו שעושים בנהר אבא, וניחוורה וירחצנה כל תלתין יומין שלושים ימים, דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא שתספיק לו לשנים עשר חודשי השנה, ואנא ערבא ואני ערב שתשמר הכתונת. ומעירים: מאי מה פירוש "כיתוניתא" — כיתא נאה, שכתונת נאה מכניסה אותו לחבורה כתה של הלבושים כיאות.13ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא, דמכליא מאניה בן בית הרב אל ישב על מחצלת חדשה, לפי שהיא מכלה את בגדיו ברטיבותה.14ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה בן בית הרב אל ישלח בגדיו למאכסנו לכבס לו, דלאו אורח ארעא, דילמא חזי ביה מידי, ואתי למגניא שאין זה דרך ארץ, שמא יראה בו דבר כגון קרי, ויבוא להתגנות בפני מארחו.15ב ולאחר עצותיו של רב חסדא לתלמידי חכמים מביאים עוד מעצותיו לבנותיו. שאמר להו להן רב חסדא לבנתיה לבנותיו: תיהוי צניעתן באפי גברייכו היינה צנועות בפני בעליכן, לא תיכלון נהמא באפי גברייכו אל תאכלו לחם בפני בעליכן, שמא תאכלו יותר מדי ותתגנו בעיניהם.16וכן לא תיכלון ירקא בליליא אל תאכלו ירק בלילה, לפי שהירק גורם לריח הפה, לא תיכלון תמרי בליליא אל תאכלו תמרים בלילה, ולא תשתון שיכרא בליליא ואל תשתו שכר בלילה, שכל אלה משלשלים, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו ואל תפנו לצרכיכן במקום שנפנים בעליכן שלא תמאסו עליהם.17וכי קא קארי אבבא איניש וכאשר קורא על הפתח אדם הרוצה להיכנס לא תימרון אל תאמרון "מנו" "מי הוא", אלא "מני" "מיהי" בלשון נקבה, שיראו שאין להן עסק עם גברים אחרים.18והואיל ורב חסדא רצה להראות להן מעלת הצניעות, נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה והחזיק מרגלית בידו האחת ורגב בידו האחרת. מרגניתא — אחוי להו, וכורא — לא אחוי להו את המרגלית — הראה להן מיד ואת הרגב — לא הראה להן עד דמיצטערן שהצטערו, והדר אחוי להו ורק אחר כך הראה להן, ללמדן שדבר המוצנע מושך יותר מדבר גלוי ואפילו הוא פחות בערכו ממנו.19ג שנינו במשנה שאין שולין שורים את הכרשינין במים לברור אותם מפסולתם, ואולם מותר להאכיל את הבהמות כשנותן להן תבן באיבוס בתוך כברה. על כך מעירים: מתניתין משנתנו הריהי שלא כי האי תנא כשיטת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין משגיחין בשבת בכברה כל עיקר, ואין משתמשים בה, שמא יבוא לברור.20ד משנה גורפין את התבן מלפני הפטם בהמה העומדת לפיטום ומסלקין את התבן לצדדין מפני הרעי בהמה הרועה בעצמה בשדה ר"ח, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אוסרין. נוטלין תבן המונח מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת.21ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם לתלמידים: רבנן ארישא פליגי חכמים האוסרים, האם על ראש המשנה הם חלוקים, או אסיפא פליגי על סוף המשנה הם חלוקים, או שמא אתרויהו פליגי על שניהם הם חלוקים?22תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה דתניא ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: אחד זה, תבן המונח לפני הפטם, ואחד זה, תבן המונח לפני הרעי — לא יסלקנו לצדדין, הרי שחולקים ואוסרים בשני המקרים.23אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של קרקע, שעשו בקרקע כעין איבוס לתבן, אבל באיבוס של כלי — לדברי הכל מותר. ותוהים: ובאיבוס של קרקע מי איכא למאן דשרי האם יש מי שהתיר?! הא קא משוי הרי הוא משווה, מיישר בכך גומות, ועובר משום בונה או חורש! אלא, אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר, כך נאמר: אמר רב חסדא מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של כלי, אבל באיבוס של קרקע — לדברי הכל אסור, שיש בכך חשש יישור גומות.24ו ועוד שנינו במשנה שנוטלין את התבן המונח מלפני בהמה אחת ונותנים אותו לפני בהמה אחרת. תנא חדא שנויה ברייתא אחת: נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה, והרי זו לכאורה סתירה בין הברייתות!25אמר אביי: אידי ואידי זה וזה שתי הברייתות משמען שליטול את התבן המונח מקמי חמרא מלפני החמור ולהעבירו לקמי תורא לפני השור — שקלינן נוטלים אנו, וליטולו מקמי תורא מלפני השור ולהעבירו לקמי חמרא לפני החמור — לא שקלינן אין נוטלים. אלא יש לבאר את הלשון כך: והא דקתני וזו ששנינו "נוטל מלפני בהמה שפיה יפה" — הכוונה היא לחמור. ומדוע אומרים שפיהו יפה — כי לית ליה רירי אין לו רירים ואינו מרטיב ברירו את התבן שאינו אוכל. ו"נותנין לפני בהמה שפיה רע" — הכוונה לפרה
