ביאור שטיינזלץ על שבת ק״מ א

1 לפי שאין עושין אותה אלא לגוון, שצריכים את החלמון רק להוסיף צבע נאה לתבשיל, ואולם אין בכך כדי לבטל את חשיבות החלבון כאוכל ולעשותו כפסולת, ולכן אין בזה ברירה ממש.

2 א איתמר נאמר חרדל שלשו מערב שבת. למחר, בשבת, אמר רב: משנה בו וממחו ממיס אותו ביין או מים באמצעות כלי אבל לא ביד, וזהו השינוי.

3 אמר ליה לו שמואל: ביד?! אטו וכי בכל יומא יום ממחו ליה אותו ביד?! והלא מאכל חמורים הוא אם עושים אותו בצורה זו! ובודאי אין זו דרך עשייתו בימי החול, ואין אם כן להתיר את המסתו בשבת בכלי. אלא אמר שמואל להיפך: ממחו ביד לעשות שינוי ואינו ממחו בכלי כדרכו.

4 בענין זה אתמר נאמר שנחלקו גם אמוראי ארץ ישראל. שר' אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה, בין ביד בין בכלי — אסור. ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה — מותר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אין הלכה כר' יוחנן שהתיר.

5 לאחר זמן קם עמד ר' יוחנן בשיטתיה בשיטתו של ר' אלעזר, שהסכים לשיטה זו הלכה למעשה, ואסר בכל מקרה, וקם עמד ר' אלעזר בשיטתיה בשיטתו של שמואל האוסר לעשות רק בכלי. ועל כך אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: הלכה כר' יוחנן שאסר הכל.

6 ומסופר: אימיה אימו, אומנתו של אביי עבדא ליה עשתה לו חרדל, ולא אכל. דביתהו אשתו של זעירא עבדא ליה עשתה לו לר' חייא בר אשי תלמידו, ולא אכיל אכל. אמרה ליה לו: לרבך עבידי ליה עשיתי לו ואכל, ואת לא אכלת ואתה אינך אוכל? אמר רבא בר שבא: הוה קאימנא קמיה היייתי עומד לפני רבינא ובחשי ליה בשופתא דתומא ובחשו לו חרדל בעמוד העלי של השום ואכל.

7 אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא אין הלכה ככל האמרות הללו, אלא כי הא דאתמר כמו זו שנאמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר הריהו ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש. וכשהוא ממחה לא יטרוף בחוזק וכדרך אומנות, אלא מערב אותו בנחת.

8 שחליים מין ירק ששחקן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך מכניס לתוכן אמיתא. ולא יטרוף אלא מערב. וכן שום שריסקו מערב שבת, למחר בשבת הוא נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא לתוכן ושואלים: מאי מהי אמיתא? ומשיבים: היא נינייא נענע, מנתה. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן כי האי זו הנינייא הריהי מעליא לתחלי מעולה, יפה, לשחליים.

9 ב ועוד שנינו במשנה שעושין אנומלין משקה יין בשבת. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: עושין אנומלין בשבת, ואין עושין אלונטית. ומסבירים: ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית? אנומלין היא תערובת של יין ודבש ופלפלין. אלונטית היא תערובת של יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא למיקר שעושים אותו לאחר רחיצה בבית המרחץ להתקרר מחום הרחצה ויש בכך מעין רפואה, ולכן אסור לעשותה בשבת.

10 אמר רב יוסף: זימנא חדא עלית בתר פעם אחת נכנסתי אחר מר עוקבא לבי באני לבית המרחץ. כי נפקי, אתאי אשקיין חמרא חד כסא, וחשי מבינתא דראשי ועד טופרא דכרעי כאשר יצאתי, בא והשקה אותי יין זה כוס אחת, וחשתי בצינתו משערות ראשי ועד ציפורן רגלי. ואי אשקיין כסא אחרינא — הואי מסתפינא דלמא מנכו לי מזכותא דעלמא דאתי ואם היה משקני כוס אחרת נוספת — הייתי חושש שמא מנכים לי מזכות העולם הבא אם הייתי נשאר חי לאחר מכן. ושואלים: והא והרי מר עוקבא הוא זה דשתי כל יומא ששותה כל יום משקה זה ואיך אינו ניזוק? ומשיבים: שאני שונה מר עוקבא דדש ביה שהוא רגיל בו.

11 ג משנה אין שורין את צמח החילתית בפושרין כדי להכין ממנו משקה לרפואה. אבל נותן אותו לתוך החומץ כתבלין רגיל. ואין שולין שורים את הכרשינין במים לברור אותם מפסולתם, ולא שפין אותן ביד להסיר מהם הפסולת אבל נותן אותם לתוך הכברה או לתוך הכלכלה סל, ואם יצאה הפסולת יצאה.

12 ואין כוברין מנפים, מסננים את התבן בכברה, וכן לא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שיצא המוץ מנשיבת הרוח. אבל נוטל הוא תבן בכברה ונותן לתוך האיבוס של בהמה, ואם נפל המוץ אינו חושש.

13 ד גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: שרה חלתית בשבת בשוגג, מאי מה דינו? תרגמא הסבירה רב אדא נרשאה מהעיר נרש קמיה לפני רב יוסף: שרה — חייב חטאת.

14 אמר ליה לו אביי: אלא מעתה אם שרה אומצא במיא חתיכת בשר במים הכי נמי דמיחייב כך גם כן תאמר שיתחייב? והרי אין זה בישול כלל! אלא אמר אביי: אסור הדבר מדרבנן מדברי סופרים כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

15 בעא מיניה שאל ממנו ר' יוחנן מר' ינאי: מהו הדין האם מותר לשרות בשבת את החלתית בצונן? אמר ליה לו ר' ינאי: אסור. והקשה לו ר' יוחנן: והא אנן תנן והרי אנחנו שנינו במשנה: אין שורין את החלתית בפושרין, ונלמד מכאן: הא הרי בצונן מותר!

16 אמר ליה לו ר' ינאי: אם כן מה בין לי ולך. כלומר, כאן ההבדל בין ידיעותי וידיעותיך, שאני יכול לדון בהלכה באופן מעמיק יותר, כי במקרה זה אין לסמוך על משנתנו, לפי שמתניתין יחידאה משנתנו כדעת יחיד היא, דתניא שכן שנינו בתוספתא: אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן, ר' יוסי אומר: בחמין — אסור, בצונן — מותר. ונמצא שמשנתנו שאינה אוסרת בצונן היא רק כדעת ר' יוסי, ואין ללמוד הלכה ממנה.

17 ושואלים: למאי עבדי ליה למה עושים אותה, את החלתית השרויה? ומשיבים: ליוקרא דליבא לכובד הלב, שמי שחש כאב בלבו שותה חלתית לרפואה. מסופר: רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דליבא בכובד הלב. אתא לקמיה בא לפני מר עוקבא לשאול בעצתו. אמר ליה לו מר עוקבא: זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי לך שתה משקל שלושה שקלים חלתית בשלושה ימים. אזל אישתי חמשא הלך ושתה ביום החמישי בשבת ומעלי ובערב שבת. לצפרא אזל בבוקר הלך ושאל בי מדרשא בבית המדרש מה לעשות בשבת. אמרו ליה לו: תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של רב אדא, ואמרי לה ויש אומרים כי תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של מר בר רב אדא: שותה אדם בשבת חלתית אפילו קב או קביים ואינו חושש משום גזירת רפואה, שאף בריאים שותים אותה.

18 אמר להו להם רב אחא בר יוסף: בענין ההיתר לשתות — לא קמיבעיא נשאלה לי השאלה, כי קא מיבעיא כאשר נשאלה לי — הרי זה בענין ההיתר לשרות מאי מהו דינו? אמר להו להם רב חייא בר אבין: בדידי הוה עובדא בי עצמי היה מעשה, ואתאי שאילתיה ובאתי ושאלתיו לרב אדא בר אהבה אותה שאלה ולא הוה בידיה היתה בידו תשובה לכך. אתאי שאילתיה באתי ושאילתיה מרב הונא, ואמר: הכי קאמר כך אמר רב: שורה בצונן ומניח בחמה שיתחמם מעט על ידי כך ויהא ראוי לשתיה.

19 ושואלים: האם פסק כמאן דשרי כמי שהתיר לשרות חלתית בצונן? ומשיבים: אפילו למאן דאסר לדעת מי שאוסר, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכא היכן שלא אישתי שתה כלל, אבל הכא כאן כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא ששתה ביום חמישי וערב שבת, אי אם לא שתי ישתה בשבת — הריהו מיסתכן בכך, ולכן הותרה לו שריית החלתית.

20 ה ומביאים בדרך אגב סיפור נוסף על רב אחא בר יוסף: מיסתמיך ואזיל היה נשען והולך רב אחא בר יוסף אכתפיה על כתיפו של רב נחמן בר יצחק בר אחתיה בן אחותו. אמר ליה לו רב אחא: כי מטינן לבי כאשר נגיע לבית רב ספרא עיילינא הכניסני. כי מטו עייליה כאשר הגיעו הכניסו רב נחמן. בעא מיניה שאל ממנו רב אחא מרב ספרא: מהו הדין ביחס לכסכוסי כיתניתא בשבתא לשפשוף וריכוך כתונת בשבת כשהיא נעשית נוקשה לאחר כביסה? האם לרכוכי כיתניתא קא מיכוין — ושפיר דמי האם לרכך את הכתונת הוא מתכוון — ומותר, או דילמא לאולודי חיורא קמיכוין — ואסיר שמא להוליד, להוסיף, לובן הוא מתכוון — ואסור? אמר ליה לו רב ספרא: לרכוכי קא מיכוין ושפיר דמי לרכך הוא מתכוון — ומותר.

21 כי נפק אתא כאשר יצא ובא רב אחא מבית רב ספרא, אמר ליה לו רב נחמן: מאי בעא מר מיניה מה שאל אדוני ממנו מרב ספרא? אמר ליה לו רב אחא בעי מיניה שאלתי ממנו: מהו הדין ביחס לכסכוסי כיתניתא בשבתא לשפשוף וריכוך כתונת בשבת, ואמר לי: שפיר דמי יפה הדבר, מותר.

22 ושאל רב נחמן בר יצחק: ותבעי ליה למר סודרא ושתישאל לו לאדוני אותה שאלה ביחס לשפשוף סודר? ענה לו: בענין סודרא סודר לא קמיבעיא נשאלה לי השאלה, דבעי ששאלתי מרב הונא, ופשיט ופתר לי שמותר רי"ף.

23 ושאלו רב נחמן: ותיפשיט ליה למר מסודרא ושתפתר לו לאדוני בעיה זו מסודר? אמר ליה לו רב אחא: יש להבדיל בין המקרים, התם שם בכותונת — מיחזי כי אולודי חיורא נראה כהולדת, עשיית לובן, ואילו הכא — לא מיחזי כאולודי חיורא כאן בסודר — אינו נראה כעשיית לובן, שאין מקפידים כל כך על לובנו של סודר, ובודאי מתכוונים רק לרככו.

24 אמר רב חסדא: האי כיתניתא כותונת זו