ביאור שטיינזלץ על קידושין ע׳

1 לא תאכל".

2 א שנינו במשנה שעלו מבבל "גירי וחרורי" גרים ומשוחררים, ושואלים: מנלן מניין לנו? אמר רב חסדא, שאמר קרא הכתוב על אכילת הפסח בזמן שיבת ציון: "ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אלהם" עזרא ו, כא, כלומר, הגרים והמשוחררים שנבדלו מעבודה זרה "טומאת גויי הארץ".

3 על מה ששנינו במשנה ממזרי ממזרים, שואלים: מנלן מניין שהיו ממזרים בין העולים מבבל? ומשיבים: דכתיב שנאמר "וישמע סנבלט החרני וטביה העבד העמוני" נחמיה ב, יט, וכתיב ונאמר על טוביה העמוני במקום אחר: "כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי חתן הוא לשכניה בן ארח ויהוחנן בנו לקח את בת משלם בן ברכיה" שם ו, יח. ומסבירים: קסבר סבור חכם זה כי גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר, וכיון שטוביה שהיה עמוני נשא אשה ישראלית, וכן בנו — הרי שהיו שם ממזרים.

4 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שבמקרה זה הולד ממזר, אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שהולד כשר ומתייחס אחרי אמו, מאי איכא למימר מה יש לומר? ותו ועוד אפשר לשאול: ממאי דהוו ליה בני מניין שהיו לו בנים מאשתו זו ליהוחנן? דילמא שמא לא הוו ליה בני היו לו בנים, ואם כן לא היו ממזרים! ותו: ממאי דהכא הוו להו וסליקו ועוד, ממה אתה יודע שכאן בבבל היו, נולדו, להם בנים ועלו לארץ ישראל? דילמא התם הוו שמא שם בארץ ישראל היו, שהיו מן המשפחות שלא גלו לבבל ואי אפשר להכניסם ברשימת היוחסין שעלו מבבל!

5 אלא הראיה היא מהכא מכאן, שנאמר: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר, ולא יכלו להגיד בית אבתם וזרעם אם מישראל הם" שם ז, סא. ומסבירים שיש לדרוש את השמות הללו כך: "תל מלח" — אלו בני אדם שדומים מעשיהם בגילוי עריות למעשה סדום שנהפכה לתל מלח. "תל חרשא" — רמז הוא לזה שקורא "אבא" למישהו ואמו משתקתו "חרשא" — מחרישתו, שאינו יודע מי אביו.

6 "ולא יכלו להגיד בית אבתם וזרעם אם מישראל הם" — זה הוא אסופי שנאסף מן השוק שאינו יודע כלל אם הוא מזרע ישראל — שאינו יודע מי הוריו. "כרוב אדון ואמר" אמר ר' אבהו, כך יש לדרוש: אמר אדון, הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב מלאך והם שמו עצמם כנמר בעזות מצח. איכא דאמרי יש שאומרים שדרשה אחרת אמר ר' אבהו — אמר אדון: אף על פי ששמו עצמם כנמר — הן חשובים לפני ככרוב. ומכאן שעלו מבבל גם ממזרים.

7 ב על אותו פסוק עצמו אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כלומר, שיש בה פסול יוחסין לגביו — מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו, וזרעו מלח, שנאמר על פסולי יוחסין שעלו מבבל: "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא".

8 אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה פסולה לשום לשם ממון ולא מטעמים אחרים — הויין יהיו לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" הושע ה, ז, כלומר, כשנושא אשה שלא לשם שמים "בה' בגדו".

9 ושמא תאמר ממון פלט, שלפחות הממון שקיבלו בנדוניה נשאר להם אף שיש להם בנים לא מהוגנים — תלמוד לומר: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם" שם, כלומר, את רכושם יאכלו בחודש אחד. ושמא תאמר חלקו ולא חלקה של אשתו — תלמוד לומר "חלקיהם" בלשון רבים — שלו ושלה. ושמא תאמר שיקרה הדבר לזמן מרובה ובינתיים ייהנה מן הממון — תלמוד לומר "חדש". ושואלים: מאי משמע מה המשמעות כיצד מובן הדבר מכתוב זה? אמר רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וכבר ממונם אבד.

10 ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו קושר אותו כדרך שעושים לחייבי מלקות והקדוש ברוך הוא רוצעו, מכה אותו ברצועה. ותנא ושנה החכם: על כולם אליהו כותב והקדוש ברוך הוא חותם דברים אלה: אוי לו לפוסל את זרעו, ולפוגם את משפחתו, ולנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו.

11 ועוד אמרו: וכל הפוסל אחרים בפגם יוחסין — סימן שהוא עצמו פסול, וסימן יש לו: ואינו מדבר בשבחא בשבח אנשים אחרים לעולם, ואמר שמואל: אדם שרגיל לכנות אנשים באיזשהו פסול — במומו שלו פוסל.

12 ג מסופר: ההוא גברא אדם אחד מנהרדעא דעל לבי מטבחיא שנכנס לבית המטבחיים בפומבדיתא. אמר להו להם: הבו לי בישרא תנו לי בשר. אמרו ליה לו: נטר עד דשקיל לשמעיה חכה עד שיקח שמשו של רב יהודה בר יחזקאל וניתי ב לך ואז ניתן לך. כעס אותו איש ואמר: מאן מיהו יהודה בר שויסקאל שכינהו בשם גנאי: גרגרן, דקדים שקודם לי, דשקל מן קמאי שיבוא ויקח לפני?! אזלו אמרו ליה הלכו אמרו לו לרב יהודה מה שאמר אותו האיש. שמתיה נידה אותו, כדין המבזה תלמיד חכם. אמרו לו שאותו אדם גם רגיל דקרי אינשי שקורא, מכנה לאנשים בלשון גנאי "עבדי" עבדים. אכריז עליה דעבדא הוא הכריז עליו שעבד הוא ואסור להתחתן בו.

13 אזל ההוא הלך אותו האיש אזמניה לדינא לקמיה הזמין אותו, את רב יהודה, לדין לפני רב נחמן בנהרדעא. אייתי פיתקא דהזמנא בא פתק כתב ההזמנה לפומבדיתא. אזל הלך רב יהודה לקמיה לפני רב הונא להתייעץ עימו. אמר ליה לו: איזיל אלך או לא איזיל אלך? אמר ליה לו: מיזל לא מיבעי לך למיזל ללכת אין אתה צריך ללכת משום דגברא רבה את שאדם גדול אתה ואינך כפוף לבית דינו של רב נחמן, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל כבוד בית הנשיא שרב נחמן היה חתנו קום ולך.

14 אתא בא רב יהודה לנהרדעא אשכחיה מצא אותו את רב נחמן דקעביד שעושה מעקה. אמר ליה לו רב יהודה לרב נחמן: לא סבר לה מר האם אין אדוני סבור להא להלכה זו שאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה, שלא יזלזל בכבודו? אמר ליה לו רב נחמן: פורתא דגונדריתא משהו של מעקה הוא דקא עבידנא שאני עושה. אמר ליה לו רב יהודה: מי סניא האם שנוא, מאוס לשון "מעקה" דכתיב באורייתא שכתוב בתורה, או לשון "מחיצה" דאמור רבנן שאומרים חכמים ומדוע אתה משתמש בלשון שאינה לא לשון תורה ולא לשון חכמים?

15 אחר כך אמר ליה לו רב נחמן: יתיב מר אקרפיטא יישב אדוני על הספסל. אמר ליה לו: ומי סני האם שנוא, מאוס ספסל דאמור רבנן שאומרים חכמים, או איצטבא דאמרי אינשי שאומרים אנשים בדיבור רגיל? מדוע אתה משתמש במילים בלתי רגילות? אחר כך אמר ליה לו רב נחמן: ליכול מר אתרונגא יאכל אדוני אתרוג. אמר ליה לו, הכי כך אמר שמואל: כל האומר "אתרונגא" הרי זה תילתא ברמות רוחא שליש של גסות הרוח, ומדוע? או שיאמר "אתרוג" כדקריוה רבנן כפי שקוראים אותו חכמים בלשונם, או "אתרוגא" דאמרי אינשי כפי שאומרים אנשים בארמית אבל כשהוא אומר "אתרונגא" אין זה אלא משום גסות הרוח. אחר כך אמר ליה לו: לישתי מר אנבגא ישתה אדוני כוס יין. אמר ליה לו: מי סני האם מאוס "איספרגוס" דקריוה רבנן שקוראים אותה רבנן או "אנפק" דאמרי אינשי שאומרים אנשים?

16 אחר כך אמר ליה לו: תיתי תבוא בתי דונג תשקינן ותשקה אותנו. אמר ליה לו רב יהודה: הכי כך אמר שמואל: אין משתמשים באשה לשירות שיש בו קירבה, כגון זה. אמר לו רב נחמן: קטנה היא. אמר לו: בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

17 אחר כך הציע לו רב נחמן: נשדר ליה מר שלמא ישלח אדוני דרישת שלום לאשתי ילתא. אמר ליה לו: הכי כך אמר שמואל: קול באשה ערוה, ואין לשוחח איתה. אמר לו: אפשר לעשות זאת על ידי שליח. אמר ליה לו: הכי כך אמר שמואל:

18 אין שואלין בשלום אשה. אמר לו רב נחמן: יש דרך אחרת, שתעשה שליחות זו על ידי בעלה ואין לחשוש עוד! אמר ליה לו: הכי כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה לו לרב נחמן דביתהו אשתו שהקשיבה לחילופי הדברים: שרי ליה תגריה דלא נישוויך התר, גמור, לו את עניינו שלא יעשה אותך כשאר עם הארץ, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותו, ומראה מקור לדבריו.

19 אמר ליה לו רב נחמן: מאי שיאטיה דמר הכא מה טעם ביקורו של אדוני כאן? אמר ליה לו: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי טופס הזמנה שלח אדוני אחרי. אמר ליה לו רב נחמן בהתנצלות: השתא שותא דמר לא גמירנא עכשיו הרי מתברר שאפילו את שיחת אדוני לא למדתי, שאף בדברי שיחה ששוחחנו אתה מוכיח לי שאיני יודע כמוך, טסקא דהזמנותא משדרנא למר טופס הזמנה אשלח לאדוני?! אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדיה ואחזי ליה הוציא רב יהודה את טופס ההזמנה מבית חזהו, מתוך חיקו, והראה לו, ואמר ליה לו: הא גברא והא דסקא הרי האיש והרי הטופס. אמר ליה לו רב נחמן: הואיל ואתא מר להכא לישתעי מיליה ובא אדוני לכאן יאמר את דבריו באותו ענין כי היכי כדי שלא לימרו יאמרו אנשים מחנפי רבנן אהדדי מחניפים חכמים זה לזה ואינם ממצים זה עם זה את הדין.

20 פתח רב נחמן בדיון, ואמר ליה לו: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא מה טעם החרים אדוני את האיש ההוא? השיב לו: ציער שליחא דרבנן שליח של חכמים והיה צריך לעונשו משום שהוא כמבזה תלמיד חכם. אמר לו: אם כן, ונגדיה מר וילקנו אדוני, שהרי רב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן היה מלקה מי שציער שליח חכמים. אמר לו רב יהודה: דעדיף מיניה עבדי ליה דבר שעדיף, חמור, ממנו עשיתי לו כקנס, שלדעתו נידוי חמור ממלקות.

21 שאל עוד רב נחמן: מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא מה טעם הכריז אדוני עליו שעבד הוא? אמר ליה לו: שהוא רגיל דקרי אינשי "עבדי" לקרוא לאנשים עבדים ותני ושנה החכם: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבחא בשבח לעולם. וכן אמר שמואל: כל הפוסל אחרים — במומו שלו הוא פוסל. אמר לו רב נחמן: אימר אמור שאמר שמואל דבר זה שבמומו פוסל רק בכדי למיחש ליה לחשוש לו שהוא פסול, ואולם לאכרוזי עליה להכריז עליו בפועל, בפסק הלכה, מי האם אמר? וכי אפשר לסמוך על כך?

22 ומסופר: אדהכי והכי אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי בין כך וכך בא אותו אדם שהיה בעל דינו מנהרדעא. אמר ליה לו ההוא בר דיניה אותו בעל הדין לרב יהודה: לדידי קרית לי "עבדא" לי אתה קורא "עבד", דאתינא שאני בא מבית חשמונאי מלכא המלך?! אמר ליה לו: הכי כך אמר שמואל: כל דאמר שאומר מדבית חשמונאי קאתינא אני בא — עבדא עבד הוא. כי כאשר יבואר, לא נשארו מצאצאיהם אלא עבדים.

23 אמר ליה לו רב נחמן: לא סבר לה מר האם אין אדוני סבור להא להלכה זו שאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא באיזה ענין, אם קודם מעשה שהוא עצמו נוגע בו אמרה — שומעין לו באותה הלכה, ואם לאו לא, שאמר את ההלכה אחר המעשה שאירע — אין שומעין לו, שהרי הוא נוגע בדבר. ואם כן אי אפשר לסמוך על עדותך, שהרי אמרת את ההלכה הזו שאינה ידועה אלא רק לאחר מעשה. אמר ליה לו רב יהודה לרב נחמן: הא איכא הרי ישנו רב מתנה דקאי כוותי שעומד בשיטתי, שגם הוא יודע שמועה זו של שמואל.

24 מסופר: רב מתנה לא חזייה ראה אותה, את העיר נהרדעא במשך תליסר שני שלוש עשרה שנה, שלא הזדמן לו לבוא לשם. ההוא יומא אתא אותו יום בדיוק בא. אמר ליה לו רב יהודה: דכיר מר האם זוכר אדוני מאי מה אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא כאשר היה עומד ברגל אחת על החוף ורגל אחת במעבורת? נזכר רב מתנה ואמר ליה לו: הכי כך אמר שמואל: כל דאמר שאומר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא מבית מלכי חשמונאי אני בא — עבדא עבד הוא, משום שלא אישתיור מינייהו נשאר מהם, מבית חשמונאי אלא ההיא רביתא נערה אחת דסלקא לאיגרא ורמיא קלא שעלתה על הגג והרימה קולה ואמרה: מכאן והלאה כל דאמר שאומר מבית חשמונאי אנא אני — עבדא עבד הוא, כי כל שנשאר הוא מצאצאי הורדוס שהיה עבד אדומי.

25 נפלה הנערה מאיגרא ומיתה מן הגג ומתה ולא נשאר מבית חשמונאי אחד שאיננו עבד. כיון שהיה אישור לשמועה זו בשם שמואל, ואותו האיש העיד על עצמו שמבית חשמונאי הוא, אכרוז עליה הכריזו עליו גם בנהרדעא דעבדא שעבד הוא.

26 ומספ רים: ההוא יומא אקרען אותו יום נקרעו כמה כתובתא כתובות בנהרדעא, שביטלו כמה אנשים קשרי נישואין, משום שנודע שאותה משפחה היא משפחת עבדים. מסופר: כי קא נפיק כאשר יצא רב יהודה, נפקי אבתריה למירגמיה יצאו אחריו אנשים שנפגעו בדבר ורצו לרגום אותו, שגרם להודיע ברבים שהם פסולים. אמר להו להם לאנשי העיר: אי שתיקו אם אתם שותקים — שתיקו שתקו והניחו לי, ואי ואם לא תשתקו — מגלינא עלייכו הא אגלה עליכם הלכה זו שאמר שמואל: תרתי זרעייתא איכא שתי משפחות יש בנהרדעא, חדא מיקריא "דבי יונה" וחדא מיקריא "דבי עורבתי" אחת נקראת בפי אנשים "של בית היונה" ואחת נקראת "של בית העורב", וסימניך וסימנך לענין יוחסין: טמא עורב — טמא פסול, טהור יונה — טהור כשר. כיון ששמעו זאת שדיוה לההוא ריגמא מידייהו השליכו את כל האבנים הללו שבאו לרגום אותו בהם מידיהם. ומסופר שהיו כל כך הרבה אבנים עד וקם אטמא נעשה סכר בנהר מלכא מרוב האבנים.

27 א אגב כך מספרים: היה מכריז רב יהודה בפומבדיתא: אדא ויונתן, שהיו אנשים ידועים אז — עבדי עבדים הם, יהודה בר פפא — ממזירא ממזר הוא, בטי בר טוביה ברמות רוחא בגבהות רוחו לא שקיל גיטא דחירותא נטל, קיבל, גט שטר שחרור ולפיכך הוא עבד, שעדיין לא נשתחרר. היה מכריז רבא בעירו מחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי, כל המשפחות הללו — כולם לפסול. אמר רב יהודה גם כן: גובאי בני המקום גובא — הם בעצם גבעונאי גבעונים שנשתבש שמם, וכן אנשים שנקראים דורנוניתא — כוונת השם היא דראי נתינאי כפר הנתינים ולכן אנשי המקום הם פסולים מלבוא בקהל. אמר רב יוסף: האי זה המקום בי כובי שליד פומבדיתא, האנשים הגרים שם כולם דעבדי צאצאים של עבדים.

28 אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה ויש אומרים ארבעת אלפים עבדים היו לו לכהן פשחור בן אימר שהיה בימי ירמיהו, וכולם מחמת גדולתם נטמעו בכהונה ונחשבים לכהנים. וכל כהן שיש בו עזות פנים דע לך שאינו אלא מהם. אמר אביי: כולהו יתבן בשורא כולם יושבים בשורת הכבוד שבעיר נהרדעא. ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אם ראית כהן בעזות מצח — אל תהרהר אחריו שמא הוא פסול, שנאמר: "ועמך כמריבי כהן" הושע ד, ד, משמע שעוד בזמנים ההם ידעו שהכהנים הם בעלי מריבה.

29 ב אמר ר' אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל מעיד על כל השבטים שהם עמו, ואין מעיד עליו, שנאמר: "שבטי יה עדות לישראל" תהלים קכב, ד, אימתי הוי מתי הוא עדות לישראל — בזמן שהשבטים שבטי יה, ולא כשהם פסולים.

30 אמר ר' חמא בר' חנינא: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו — אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל" ירמיה ל, כה, "לכל ישראל" לא נאמר, אלא "לכל משפחות", כלומר, דווקא המיוחסים, השייכים למשפחות ידועות מישראל.

31 נאמר בסוף הפסוק "והמה יהיו לי לעם". אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים. דאילו בישראל כתיב בהו כתוב בהם "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" יחזקאל לז, כז, ואילו בגרים כתיב נאמר "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'. והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" ירמיה ל, כא–כב, משמע שאין מקרבים אותם מן השמים "ואנכי אהיה להם לאלהים" עד שיתקרבו הם והייתם לי לעם.

32 אמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, וראיה לדבר ממה שנאמר: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" ישעיה יד, א; כתיב הכא נאמר כאן "ונספחו", וכתיב התם ונאמר שם בדיני נגעים "ו לשאת ולספחת" ויקרא יד, נו, הרי ששימוש לשון זה מלמד שתוספת הגרים אינה טובה לישראל.

33 אמר ר' חמא בר חנינא: כשהקדוש ברוך הוא