ביאור שטיינזלץ על קידושין כ״ב

1 תמותות שחוטות בהמות גוססות שנשחטו, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות, כלומר, מוטב שייעשה דבר זה בהיתר כלשהו ולא ייעשה באיסור גמור. ומה שנאמר בפרשת יפת תואר "וחשקת בה" דברים כא, יא — לומר אף על פי שאינה נאה, כי על ענין של חשיקה אין מקום לדון אם נאה היא או לא. "בה" — למעט: ולא בה ובחברתה, שאינו יכול לקחת אלא יפת תואר אחת.

2 "ולקחת" — לומר: ליקוחין יש לך בה, כלומר, לאחר שלוקחה הרי היא כאשתו ממש. "לך לאשה" אף הוא מיעוט — שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, או אחת לו ואחת לבנו. ומה שנאמר "והבאתה אל תוך ביתך" שם, יב — מלמד שלא ילחצנה לבוא עליה במלחמה אלא יביאנה קודם לביתו.

3 א תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בעבד הנרצע "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי" שמות כא, ה בלשון כפולה, לאמר שאינו נרצע עד שיאמר וישנה, כיצד? — אמר בתחילת שש שהוא רוצה להיות עבד נרצע ולא אמר בסוף שש השנים של עבדותו — אינו נרצע, שנאמר: "לא אצא חפשי", שאינו נרצע עד שיאמר בשעת יציאה.

4 אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש — אף זה אינו נרצע, שנאמר: "אם אמר יאמר העבד" — עד שיאמר כשהוא עדיין עבד. עד כאן לשון הברייתא.

5 ודנים: אמר מר החכם בברייתא זו: אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש — אינו נרצע, שנאמר: "לא אצא חפשי". ושואלים: מאי איריא מה שייך, מדוע דייק מ"לא אצא חפשי"? תיפוק ליה תצא, תילמד, לו הלכה זו מכך דבעינן שצריכים אנו תנאי אחר, שיוכל לומר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" שם וליכא ואין כאן, שהרי בתחילת שש ודאי שאין לו עדיין בנים מאשתו השפחה.

6 ותו ועוד יש לשאול, שנינו שם שאם אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע, ותלו זאת בכך שנאמר "העבד". ושואלים: אטו וכי בסוף שש לאו עבד הוא? אמר רבא: יש להסביר כי מאי מה פירוש בתחילת שש — לא ממש בתחילת שש שנים, אלא אף בתחילת פרוטה אחרונה שהוא מגיע בזמן עבודתו לתחילת הפרוטה האחרונה של שווי עבודתו, שאז הוא עדיין עבד. ומאי ומהו ענין בסוף שש — בסוף פרוטה אחרונה.

7 ב תנו רבנן שנו חכמים: היו לו לעבד אשה ובנים, ולרבו אין אשה ובנים — אינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך ואת ביתך" דברים טו, טז וביתו של אדם משמעו אשתו וילדיו, ואם אין הכתוב מתקיים במלואו כאשר אין לאדון אשה ובנים — אינו נרצע. וכן אם היו לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים — אינו נרצע, שנאמר: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" שמות כא, ה.

8 ועוד, אם היה הוא אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבו — אינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך" דברים שם לומר שלשניהם טוב זה עם זה. אם רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו — אינו נרצע, שנאמר: "כי אהבך". היה הוא חולה ורבו אינו חולה — אינו נרצע, שנאמר: "כי טוב לו עמך", וחולה לא טוב לו. כיוצא בך רבו חולה והוא אינו חולה — אינו נרצע, שנאמר: "עמך", כלומר, טוב לו בדומה לך.

9 על סמך אלה בעי שאל רב ביבי בר אביי: אם היו שניהם חולין, מאי מה יהא הדין? האם "עמך" בעינן צריכים אנו שעיקר הדבר שהעבד יהיה כאדוניו — והא איכא והרי יש כאן, ולכן, נרצע העבד. או דילמא שמא עיקר הדיוק הוא "כי טוב לו עמך" בעינן צריכים אנו שלשניהם יהיה טוב — והא ליכא והרי אין כאן שהרי שניהם חולים, ואינו נרצע. שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

10 תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "כי טוב לו עמך" כוונתו: עמך וכמותך יהא העבד במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן שהוא טוב יותר והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מצע של מוכין סמרטוטים רכים והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי — כקונה אדון לעצמו, שהרי הוא צריך לדאוג לו כמי שצריך לדאוג לאדונו.

11 ג תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בשחרור העבד "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" ויקרא כה, מא. אמר ר' שמעון: לכאורה הפסוק תמוה, שכן אם הוא נמכר — בניו ובנותיו מי האם נמכרים? ואם כן מדוע צריך לומר שיוצאים גם הם עימו? אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו, שחייב לפרנס את בניו במקומו כל עוד הוא עבדו, וכשמשתחרר העבד יוצאים גם בניו. כיוצא בדבר אתה אומר, על הכתוב "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו" שמות כא, ג אמר ר' שמעון: לכאורה אם הוא נמכר — אשתו מי האם נמכרה? אלא מכאן שרבו חייב במזונות אשתו.

12 ומעירים: וצריכא צריך שייאמרו שני הדברים; דאי אשמועינן שאם היה השמיע לנו רק לגבי בניו שהאדון חייב במזונותיהם, היינו אומרים משום שלא בני מיעבד ומיכל נינהו עבודה ואכילה הם, שאינם ראוים לפרנס את עצמם, שהרי קטנים הם, ולכן חייב לפרנסם. אבל אשתו שבת מיכל ומיעבד אכילה ושתיה היא אימא תעביד ותיכול אמור שתעבוד ותאכל בשכר עבודתה ולא יצטרך האדון לפרנסה.

13 ומצד שני: ואי אשמעינן ואם היה השמיע לנו רק בענין אשתו, היינו אומרים שחייב האדון במזונותיה דלאו דירכה להדורי שאין דרכה לחזר על הפתחים מפני בושתה, אבל בניו דדירכייהו להדורי שדרכם לחזר, שאינם מתביישים, מפני שקטנים הם אימא אמור שלא יצטרך לפרנסם, על כן צריכא צריך שייאמרו שני הדברים.

14 תנו רבנן שנו חכמים:

15 אילו נאמר "אזנו בדלת" — הייתי אומר: ידקור כנגד אזנו בדלת בלבד, שאת הדלת — אין כן ידקור, ואת אזנו — לא. ותוהים: איך אפשר לומר ואזן לא? והכתיב והרי נאמר "ורצע אדניו את אזנו במרצע" שמות כא, ו!

16 אלא כך יש לומר: הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי מבחוץ ולאו דווקא על גבי הדלת ויניחנה אחר כך על הדלת, וידקור כנגד אזנו בדלת — תלמוד לומר: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת" דברים טו, יז. הא כיצד עושה — דוקר באזנו והולך עד שמגיע אצל דלת.

17 נאמר בכתוב "דלת", שומע אני כל דלת: בין שהיא עקורה ממקומה בין שאינה עקורה, — תלמוד לומר "מזוזה", מה מזוזה מסגרת הדלת דווקא שהיא מעומד וקבועה — אף דלת נמי גם כן מעומד, שהדלת צריכה להיות במקומה ולא עקורה.

18 רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר כענין של משל ודוגמא: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף שתירצע דווקא היא? אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ויקרא כה, נה ויש בכך הדגשה: ולא עבדים לעבדים, והלך אדם זה וקנה מרצונו אדון לעצמו — הרי מגיע לאוזן הזו שירצע.

19 ור' שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית שדווקא בהן נעשית הרציעה? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות של בתי בני ישראל, ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים אז מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ונעשה עבד — על כן ירצע בפניהם, שהם כעדים שעבר על דברים שנאמרו בתורה.

20 א משנה עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו להשתחרר בכסף על ידי אחרים, שנותנים כסף לאדוניו, ובשטר שחרור אפילו על ידי עצמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בכסף גם על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ולא משל העבד, שהרי אין לעבד קנין לעצמו, שכל שקנה העבד — נקנה לרבו.

21 ב גמרא שואלים: מנלן מניין לנו שאלו דרכי קנייתו של העבד? ומשיבים: דכתיב שנאמר בעבדים גויים: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" ויקרא כה, מו הקישן הישווה אותם הכתוב את העבדים לשדה אחוזה; מה שדה אחוזה נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה — אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה.

22 ויש לשאול: אי או אולי נדרוש אחרת: מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל — אף עבד כנעני חוזר לבעלים הראשונים ביובל? — תלמוד לומר: "לעלם בהם תעבדו" שם משמע שהמכירה היא לחלוטין.

23 תנא שנה החכם בתוספתא: אף בחליפין נקנה העבד. ושואלים: והתנא דידן שלנו במשנה, שלא שנה קנין חליפין, מה טעמו? ומשיבים: מילתא דליתא דבר, קנין, שאינו קיים בקניית מטלטלין — קתני שנה, מפני שיש חידוש בזה, שהעבד אף על פי שהוא מיטלטל נקנה כדרך שנקנות קרקעות, ומילתא דאיתא דבר, קנין, שישנו בקניית מטלטלין — לא קתני שנה.

24 אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה, כדרך שנקנים שאר מטלטלים. וכיצד נעשית משיכה בעבד — תקפו החזיק בו בכח האדון ובא העבד אצלו — הרי קנאו בכך. אבל אם קראו ובא אצלו מרצונו — לא קנאו.

25 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת התנא דידן שלנו במשנתנו, הרי מובן מדוע לא שנה דין קנין זה, כי כאמור מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, דליתא במטלטלי קתני דבר שישנו בדין קנין מטלטלין לא שנה, דבר שאינו בקנין מטלטלין שנה וקנין משיכה ישנו במטלטלין. אלא לתנא ברא החיצון של התוספתא ששנה חליפין ניתני שישנה גם משיכה! ומשיבים: כי קתני כאשר שנה קנין חליפין הרי זה בגלל שהוא מילתא דאיתא דבר שישנו בין במקרקעי בקרקעות בין במטלטלי במטלטלין, אבל משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא שבמטלטלין ישנה, בקרקעות אינה — לא קתני שנה.

26 ולבירור דברי שמואל: כיצד דרך קנין עבד במשיכה, תקפו החזיק בו בכח האדון ובא אצלו — קנאו, אם קראו ובא אצלו — לא קנאו. שואלים: וקראו לא? והתניא והרי שנינו בברייתא: כיצד נקנית בהמה במסירה? אם אחזה בטלפה בפרסה שלה, או בשערה, או באוכף שעליה, או בשליף משא שעליה, או בפרומביא מתג שבפיה או בזוג בפעמון שבצוארה — קנאה.

27 כיצד קונה בהמה במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה היכה אותה במקל ורצתה רצה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל ממקום עמידתה — קנאה בכך. ר' אסי ואמרי לה ויש אומרים שר' אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה, ולא די בעקירת יד ורגל. על כל פנים למדנו מכאן שבהמה נקנית במשיכה גם על ידי קריאה!

28 אמרי אומרים שיש להבדיל בין קנין עבד לקנין בהמה: בהמה אדעתא דמרה אזלה על דעת בעליה היא הולכת שאין בה דעת, ואם הולכת למי שקורא לה הרי זו כמשיכה, ואילו עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל על דעת עצמו הוא הולך ולכן אין זה קנין משיכה, שהרי לא עשה האדון בכך פעולת קנין. אמר רב אשי: עבד קטן כבהמה דמי נחשב, שכיון שאין לו דעת — הרי הוא נקנה בקריאה, כדין בהמה.

29 ג תנו רבנן שנו חכמים: כיצד קונה את העבד בחזקה? אם התיר לו העבד את מנעלו, או הוליך כליו בגדיו אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו או הרחיצו, או סכו, או גרדו גרד ממנו את השמן שסך בו, או הלבישו או הנעילו, או הגביהו — קנאו. אמר ר' שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. על הדברים האחרונים שואלים: מאי קאמר מה אמר ר' שמעון? שנראה שהוא חולק, אך אין הענין מובן, שהרי גם תנא קמא אמר שקונה בהגבהה.

30 אמר רב אשי: כך צריך להבין: אם הגביהו הוא לרבו את רבו — קנאו, שהרי עושה מלאכה לאדוניו, אבל במקרה שהגביהו רבו לו — לא קנאו, שהרי לא עשה העבד עבורו עבודה. ועל כך אמר ר' שמעון: לא תהא קנין חזקה גדולה מקנין הגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום, ואם כן, גם המגביה את העבד — קנאו.

31 ושואלים: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר שבמקרה שהגביהו הוא לרבו — קנאו, שקונה אותו האדון בכך לדעת, אלא מעתה שפחה כנענית תקנה לאדון בביאה שבא עליה, שהרי אפשר לומר שהיא מגביהה אותו בשעת ביאה! ומשיבים: ביאה שבא עליה אינה כמלאכה שעושה עבורו, ומדוע? כי קאמרינן כאשר אנו אומרים שהוא קונה את העבד בעבודה שהעבד עובד בשבילו — הרי זה במקום שזה האדון נהנה, וזה העבד מצטער סובל בכך, ובכך מתבטאת בעלותו של האדון, ואולם הכא כאן בביאה: זה נהנה וזה נהנה הוא וכיון ששני הם נהנים מכך, אין לראות בזה דרך קנין.

32 שואלים: ואם בא עליה שלא כדרכה מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי אז אין לאשה הנאה בכך. אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: מאן לימא לן מי יאמר לנו דלאו הנאה אית להו לתרוייהו שאין להם הנאה, לשניהם אפילו בביאה שלא כדרכה? ועוד: "משכבי אשה" ויקרא יח, כב כתיב נאמר וכיון שנאמר הדבר בלשון רבים, למדים שיש שני משכבות באשה והקישה הישווה הכתוב את הביאה כדרכה לשלא כדרכה לכל ענין.

33 ד מסופר: ר' יהודה הנדואה מהודו גר שאין לו יורשין הוה היה. כאשר חלש חלה, על נכנס מר זוטרא לשיולי ביה לשאול בו לשלומו, חזייה דתקיף ליה עלמא טובא ראה אותו שמתגבר עליו העולם ביותר, כלומר, שהוא גוסס ועומד למות בעוד זמן קצר. אמר ליה לעבדיה אמר לו מר זוטרא לעבדו של ר' יהודה: שלוף התר לי מסנאי נעלי ואמטינהו לביתא והבא אותם לביתי, שרצה לקנות אותו על ידי זה בשעת מותו של בעליו, שכיון שמת הגר ואין לו יורשים — כל הקודם ולוקח נכסיו זוכה. ומעירים: איכא דאמרי יש שאומרים שאותו עבד גדול מבוגר הוה היה.