ביאור שטיינזלץ על קידושין נ״ג

1 נמנו, עמדו חכמים להצבעה בנושא זה, וגמרו בהלכה זו: המקדש בחלקו, בין בקדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש, וכר' יוסי, וגם ר' יהודה חזר בו והודה לו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת, ולא גמרו בדבר. אמר אביי: כוותיה כשיטתו של ר' יוחנן שחזר בו ר' יהודה מסתברא מסתבר לומר,

2 דתניא שכן שנינו בברייתא: מנין שאין הכהנים חולקים מנחות כנגד זבחים, שאינם יכולים לתת את חלקם במנחה ולהחליפה בחלק מקרבן בהמה שלא עבדו בו — תלמוד לומר: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכל בני אהרן תהיה" ויקרא ז, ט–י, ללמד שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, והדבר מודגש, לומר שאין מחליפים אותו בקרבן אחר.

3 וממשיכים לדון: יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים בהמות שצריכות שחיטה וסברה היא, משום שאין קשר בין מנחות וזבחים שלא קמו תחתיהם בדלות שגם הדל שאינו יכול להביא בהמה לקרבן כגון בקרבן חטאת עולה ויורד — אינו מביא במקומה מנחה, וכיון שהמנחות אינן באות במקום זבחים משמע שאין כל קשר ביניהן. אבל אולי תאמר כי יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד "דלי דלות" ואינו יכול להביא עוף — מביא מנחה — תלמוד לומר באותם פסוקים גם: "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה" שם, להדגיש שבאותה מנחה כולם חולקים בשווה.

4 ועוד, יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות — שהללו מיני דמים שיש בהם נתינת דם על המזבח והללו מיני קמחים, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים, שהללו והללו מיני דמים — תלמוד לומר: "ועל מחבת" שם, ט, ומייתור המילים למדנו שאין חולקים אף עופות כנגד זבחים.

5 יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים משום שיש הבדל ביניהם שהללו העופות מעשיהם מליקתם ביד, והללו הזבחים מעשיהם שחיטתם בכלי בסכין, אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שהללו והללו מעשיהם ביד — תלמוד לומר כהדגשה: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה" שם, י.

6 יכול לא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת, ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, שזו הנעשית במרחשת, מעשיהם דרך אפייתן רכים וזו, העשויה במחבת, מעשיהם קשים. אבל יחלקו מנחות הנעשות במחבת כנגד מנחות הנעשות במחבת, ואלו הנעשות במרחשת כנגד אלו הנעשות במרחשת, שהללו והללו, הנעשות במחבת, מעשיהם קשים, אי נמי או גם כן הנעשות במרחשת ששניהם מעשיהם רכים — תלמוד לומר: "וחרבה לכל בני אהרן תהיה" שם.

7 יכול לא יחלקו זה כנגד זה בקרבנות שהם קדש הקדשים כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים — תלמוד לומר בענין מנחה: "איש כאחיו" שם וסמיך ליה וסמוך לו הכתוב "אם על תודה יקריבנו" שם, יב, לומר: כשם שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אחר בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים תודה.

8 ועוד דרשו בכתוב זה: נאמר בכתוב "איש כאחיו ", וכוונתו — איש, כלומר, גדול, מבוגר, חולק, אפילו היה בעל מום, ואין הקטן חולק ואפילו היה תם שלם. ברייתא זו נמצא בספרא מדרש הלכה לספר ויקרא וידוע כי שיטת סתם ספרא מני כדעת מי היא — כדעת ר' יהודה, והוא קאמר אומר כאן דלית שאין בה דין חלוקה כלל, ומכאן שאין לכהנים זכות קניינית בחלקם אף להחליפו במנה אחרת, ועל כן אינם יכולים לקדש אשה בחלקם. שמע מינה למד מכאן שר' יהודה חזר והודה שאין לכהן זכות קנין בקדשים שהוא מקבל.

9 אמר רבא: וכשיטת רב מי האם לא תניא שנינו? והתניא והרי שנינו בברייתא: כשנותנים לכהנים מלחם הפנים, הצנועים מושכין את ידיהם ואינם לוקחים, והגרגרנים זללנים חולקים. משמע שיש בקדשים דין קנין וחלוקה! ודוחים: מאי מה פירוש חולקים, אין הכוונה לומר שמחליפים בחלק מסויים אחר, אלא זו היא לשון נקיה, לומר שהם חוטפים חלק חבריהם. כדקתני סיפא כמו ששנה בסופה של אותה ברייתא: מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חברו, והיו קוראין אותו "בן חמצן" בן־חטפן עד יום מותו.

10 אמר רבה בר רב שילא: מאי קראה מהו הכתוב שממנו למדים ש"חמצן" פירושו חמסן, חטפן — שנאמר: "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" תהלים עא, ד, רבה אמר: מהכא מכאן למדים, שנאמר "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" ישעיה א, יז כלומר, ישרו ותקנו את הנגזל.

11 א שנינו במשנה: המקדש במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג, בין במזיד — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר : שוגג — לא קידש, מזיד — קידש. ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו שאמר ר' מאיר שמעשר שני אינו נחשב כרכושו של המקדש אף שהוא זכאי לאכלו? אמר רב אחא בריה בנו של רבא משמיה דגמרא משם המסורת: נאמר "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'" ויקרא כז, ל, ודיוק הדברים: לה' הוא, ולא לקדש בו אשה.

12 ומקשים: הרי תרומת מעשר דכתיב שנאמר בה "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" במדבר יח, כח, ותנן ושנינו במשנה: המקדש בתרומה — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה נאמר בו "לה'" להדגיש: ולא לדבר אחר, אלא נאמר בה "תרומת ה'" שזאת היא תרומה שציווה עליה ה'.

13 ומקשים: והרי חלה דכתיב שנאמר בה "תתנו לה'" שם טו, כא ותנן ושנינו במשנה: המקדש בתרומות וחלה היא בכלל התרומות לכל ענין — מקודשת! ומשיבים: משום שלא כתיב ביה נאמר בו "קדש", אלא רק "לה'".

14 ומקשים: והרי שביעית דכתיב שנאמר בה "יובל היא קדש תהיה לכם" ויקרא כה, יב, ותנן ושנינו במשנה: המקדש בפירות שביעית — מקודשת! ודוחים: אמנם כתוב בה "קדש", אבל לא כתיב ביה נאמר בו "לה'".

15 ומקשים: והרי תרומה דכתיב שנאמר בה "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" ירמיה ב, ג, ותנן ושנינו במשנה: המקדש בתרומה — מקודשת! ודוחים: ההוא אותו מקרא בישראל כתיב נאמר, כלומר, שעם ישראל קודש הוא לה', אבל לא נאמר בתרומה ממש.

16 ולאו וכי לא ממילא, מתוך הדבר, שמעת מינה אתה שומע זאת? שכיון שכתוב זה משווה את ישראל לתרומה, מובן מזה שהוא הדין בתרומה! תרגמה תירגם, הסביר, אותה רבין סבא הזקן קמיה לפני רב ואמר: הטעם לגבי מעשר הוא משום שאמר קרא הכתוב לגבי מעשר "לה' הוא", כלומר, בהוייתו יהא, שיישאר כמו שהוא ממון גבוה.

17 א שנינו במשנה שהמקדש אשה בהקדש, אם עשה זאת במזיד — קידש, בשוגג — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש. אמר ר' יעקב: שמעית מינה שמעתי ממנו מר' יוחנן תרתי שני דברים: שגגת מעשר לפי שיטתו של ר' יהודה, ושגגת הקדש לשיטת ר' מאיר, בשניהם אין אשה מתקדשת בהם.

18 והסביר את טעם הדברים: חדא באחד מהם אמר: לפי שאין אשה רוצה להתקדש בו, וחדא ובאחד אמר: לפי שאין שניהם, הבעל והאשה, רוצים. ולא ידענא הי מינייהו ואיני יודע איזה מהם בגלל האשה, ואיזה מהם גם בגלל שניהם. אמר ר' ירמיה: ניחזי אנן נראה אנו, כלומר, נעיין אנו ונראה איזה טעם מתאים לנושא. ונאמר: מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלים איהי היא לא ניחא נוח לה לקבלו ככסף קידושין, משום טרחא דאורחא טירחת הדרך, שהרי צריכה היא להביאו לירושלים כדי ליהנות ממנו, אבל איהו ניחא ליה דניקני איתתא הוא נוח לו בכך, שהוא קונה אשה ממילא ואינו צריך להוציא כסף משל עצמו עבור הטירחה. אלא הקדש — תרוייהו שניהם לא ניחא להו דנתחיל נוח להם שיתחלל ההקדש על ידייהו על ידם בכך שייעשו הקידושין על ידו.

19 ור' יעקב אמר: כנגד הסברו של ר' ירמיה, שאין הטעמים ברורים, כי גם איפכא מסתברא ההיפך מסתבר, מי לא איכא למימר האם אין לומר מעשר איהי היא לא ניחא ליה נוח לה לקבל אותו משום טירחא דאורחא טירחת הדרך, איהו הוא לא ניחא ליה נוח לו משום אונסא דאורחא אונס הדרך, שאם יקרה שהמעשר יאבד בדרך נמצא שלא נהנתה כלל ממנו, ולא נוח לו לקדשה בדבר שתצטער בו. אלא הקדש, בשלמא איהי נניח שהיא לא ניחא נוח לה דנתחיל שיתחלל הקדש על ידה, אלא איהו מי הוא האם לא ניחא ליה דניקני איתתא נוח לו שיקנה אשה ממילא בלי להוציא הוצאות בשביל לפדות את ההקדש? ואם כן אין להוכיח מסברות את דברי ר' יוחנן.

20 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב חסדא: אשה אין מתקדשת במעות הקדש לדעת ר' מאיר, ואולם מעות שנתן לה בקידושין מהו שיצאו לחולין על ידי מעשה הקידושין? אמר ליה לו רב חסדא: אם אשה אין מתקדשת — מעות היאך יצאו לחולין? הרי נמצא שהמעות הללו לא קנו דבר ואין לומר שנתחללו, ואם כן נשאר ההקדש כמות שהוא.

21 בעא מינה שאל ממנו רב חייא בר אבין מרב חסדא: במכר מאי מהו הדין? האם כאשר קנה דבר בשגגה במעות הקדש האם נקנה המיקח בכך? אמר ליה לו: אף במכר לא קנה.

22 איתיביה הקשה לו: שנינו שאם הפקיד אדם מעות אצל שולחני, אם היו המעות צרורות — אסור לו להשתמש בהן. ואם פתח השולחני את הצרור והיו אלה מעות הקדש והשתמש בהן, כיון שעשה שלא ברשות המפקיד — מעל. ואם לא היו המעות צרורות, רשאי השולחני להשתמש בהן, שהמפקיד יודע שעיסוקו במעות, ולכן אם היו אלה מעות הקדש המפקיד מעל, שהשולחני נחשב כמוציאם מדעת המפקיד. אולם אם הפקיד מעות בידי בעל בית סתם אדם, בכל מקרה אין לו להשתמש בהן, ואם השתמש — מעל. ונחלקו לענין חנווני ואמרו: מוסר מעות לחנוני דינו כבעל הבית לענין זה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חנוני כשולחני.

23 ומדייקים: עד כאן לא קא מיפלגי אין הם חלוקים אלא דמר חכם זה סבר: חנוני כשולחני, ומר וחכם זה סבר חנוני כבעל הבית. אבל דכולי עלמא לדעת הכל אם הוציא החנווני בסוף את הכסף — מעל, משמע שהמיקח נקנה על אף שקונהו במעות הקדש! ודוחים: ר' מאיר לדבריו, לפי שיטתו, של ר' יהודה קאמר אומר: לדידי לשיטתי אם הוציא את הכסף נמי גם כן לא מעל, אלא לדידך אודי לשיטתך הודה לי מיהא על כל פנים שחנוני נידון כבעל הבית. ואמר ליה לו ר' יהודה: לא, אף בזה איני מודה לך, ולדעתי חנווני הוא כשולחני.

24 אמר רב: