1התם הא קמשמע לן שם דבר זה השמיע לנו — דדרכיה שדרכו של אתרוג, כלומר, דרך גידולו, כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ולא רק ממי גשמים אלא גם בהשקאה, ובשעת לקיטתו עישורו, שלפי זמן לקיטתו מן השדה מעשרים אותו, שאם לקטוהו בשנת מעשר עני, אף על פי שחנט בשנת מעשר שני — הריהו מתעשר מעשר עני, וכן להיפך, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ואינו מסתפק במי גשמים, ובשעת לקיטתו עישורו. וכיון שדרך גידולו כירק השתמש בלשון "דרך".2ומוסיפים ושואלים: אם אמנם שימוש הלשון תלוי ב"רגילות" הטבעית, כדרכו של איש לחזר, וכגידולו של אתרוג, הרי: והא דתנן וזו ששנינו במשנה: כוי, שהוא בעל חיים מסופק — שלא הכריעו בו חכמים אם הוא מין חיה או מין בהמה — יש בו דרכים שהוא שוה לחיה, ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה, ויש בו דרכים שהוא שוה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. ניתני שישנה שם לשון "דברים"! ותו, הא דתנן ועוד, זו ששנינו במשנה: זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ניתני שישנה לשון "דברים"!3אלא יש לדחות את ההסברים שניתנו ולהסביר באופן אחר, שאין שימוש לשון זה תלוי בטבע הענין, אלא כל היכא דאיכא פלוגתא בכל מקום שיש חילוק בדבר תני הוא שונה לשון "דרכים", כדרך, שיש בה כיוונים שונים, וכל היכא דליכא פלוגתא ובכל מקום שאין חילוק תני שונה לשון "דברים". ומעירים: דיקא נמי דקתני סיפא מדויק גם כן כתירוץ זה ממה ששנינו בסוף אותה משנה, ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר, ומשמע שבמקום שאין בו חילוקים והבדלים משתמש בביטוי "דבר". ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן.4א ועוד בבירור ובדקדוק לשון המשנה: מניינא דרישא למעוטי מאי המנין שבראש המשנה "אשה נקנית בשלוש דרכים" למעט את מה, שהרי מנין זה בא ללמדנו שאין אשה נקנית בדרך אחרת, ומה היא אותה דרך שבה אין האשה נקנית? וכן מניינא דסיפא למעוטי מאי והמנין שבסוף, שקונה את עצמה בשתי דרכים למעט את מה הוא בא?5ומסבירים: מניינא דרישא המנין שבראש המשנה בא למעוטי למעט חופה, לומר שחופה כשלעצמה אינה דרך של קידושין ואין האשה נקנית בכך. ושואלים: ולרב הונא, שאמר: חופה קונה באשה, שהיא עצמה דרך של קידושין מקל וחומר, כמבואר להלן קידושין דף ה,א, אם כן מנין זה למעוטי מאי למעט את מה הוא בא?6ומשיבים: למעוטי למעט קנין חליפין, שאף שמתקדשת בנתינת כסף או שווה כסף, אינה מתקדשת אם היא מקבלת דבר אחר כחליפין. ומדוע נצרך מיעוט זה, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וגמר ולמד קנין אשה בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון ראה לעיל קידושין ב,א, הייתי אומר: מה שדה מקניא נקנה בחליפין, אף אשה נמי מקניא גם כן נקנית בחליפין, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא שאין הדבר כן.7על כך שואלים: ואימא הכי נמי ואמור כך הוא גם כן, ותהא אשה נקנית גם בחליפין! ומשיבים: אי אפשר לומר שאשה נקנית בחליפין, כי קנייני חליפין איתנהו ישנם גם כשהדבר שקונים בו הוא פחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה8לא מקניא נפשה אינה מקנה את עצמה.9מניינא דסיפא למעוטי מאי המניין שבסוף המשנה "וקונה את עצמה בשתי דרכים" למעט את מה בא — למעוטי למעט חליצה, שאין אשה קונה את עצמה מבעלה על ידי חליצה. כי בלי המיעוט סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר תיתי תבוא, תילמד הלכה זו בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר: מה יבמה שאינה יוצאה מן היבם בגט — על כל פנים יוצאה ממנו בחליצה, זו סתם אשה שיוצאה מבעלה בגט, אינו דין שיוצאה ממנו בחליצה! — על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא שסתם אשה הנשואה לאיש אינה יוצאה ממנו בחליצה.10ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור שכך הוא גם כן ותצא אשה בחליצה! ומשיבים: אמר קרא הכתוב לגבי גירושי אשה "ספר כריתת" דברים כד, ג, ללמדנו: ספר, כלומר, גט כורתה מבעלה, ואין דבר אחר כורתה.11א שנינו במשנה שהאשה נקנית בכסף. ושואלים: מנא לן מנין לנו שהאשה נקנית בכסף? ותו הא דתנן ועוד, זו ששנינו במשנה אחרת: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא מנין לנו שהיא נקנית לבעלה בכסף ושכסף זה דאבוה של אביה הוא?12אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא שאמר הכתוב לגבי אמה העבריה, שאם אין אדוניה מקיים אחד משלושת החיובים שלו כלפיה — "ויצאה חנם אין כסף" שמות כא, יא, ומייתור לשון המקרא "אין כסף" אנו מדייקים: אין כסף לאדון זה, כלומר, במקרה זה האדון שיוצאת ממנו מפסיד את הכסף ששילם בעדה, אבל לעומת זאת יש כסף לאדון אחר כאשר יוצאת מרשותו, ומאן ניהו ומי הוא האדון האחר שיכול למסור אותה ולקבל כסף בעדה — האב.13ומקשים: ואימא לדידה ואמור שהכסף הזה יהיה שלה! ודוחים: הכי השתא איך אפשר לומר כך, הלא אביה מקבל קידושיה, שהוא המשיא אותה לבעלה, דכתיב שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה" דברים כב, טז, ואיהי שקלה כספא והיא נוטלת את הכסף?! שכיון שהוא הנותן אותה לאשה, הרי בוודאי הוא גם המקבל את הכסף.14ושואלים: ואימא הני מילי ואמור שדברים אלה אמורים כשהיא קטנה דלית לה יד שאין לה יד, כוח לקבל קידושין שכיון שאינה בת דעת, ממילא אין ביכולתה להיות בעלת כוח משפטי "יד" לקבל קידושין, אבל נערה דאית שיש לה יד לקבל קידושין, שהרי כבר עברה את שנתה השתים עשרה והיא נחשבת כגדולה, אם כן תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא שתקדש היא את עצמה ותיטול את הכסף! ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "בנעריה בית אביה" במדבר ל, יז ללמדנו: כל שבח נעורים שמשביחה שמרויחה הנערה בבית אביה — לאביה הוא.15ומקשים: ואלא הא דאמר זו שאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת, הכסף שהיא מרויחה בעבודתה, שייך לאב — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" שמות כא, ז, ולמדים מההיקש של בת לאמה: מה אמה מעשה ידיה לרבה בעליה, האדון אף בת נמי גם כן מעשה ידיה לאביה, שהרי כשהוא מוכרה הוא יכול לתת לקונה רק זכות שהיתה בידו. ויש לשאול: למה נזקק רב הונא ללימוד זה? תיפוק ליה תצא, תלמד, לו גם הלכה זו ממה שנאמר "בנעריה בית אביה", שכל שבח נעורים — לאביה!16אלא מדוע לא אמר כן רב הונא בשם רב — משום שהוא סבור כי פסוק זה בהפרת נדרים הוא דכתיב שנאמר, ולא בדיני קניינים. אם כן הכי נמי כך גם כן לעניננו נאמר: בהפרת נדרים הוא דכתיב שנאמר ולא בענין אחר. וכי תימא ואם תאמר: נילף מיניה נלמד דבר זה ממנו, מדין הפרת נדרים, שכמו שיש כוח לאב להפר נדרי בתו בעודה נערה, כך יש לו זכות לגבי ממונה — הרי כלל בידינו: ממונא מאיסורא לא ילפינן דין של ממון מדין של איסור אין אנו למדים.17וכי תימא ואם תאמר: נילף מקנסא נלמד דבר זה מקנס, שהרי מפורש בתורה שהקנס שמשלם האונס את הנערה ניתן לאב, אולם גם כאן יש כלל: ממונא מקנסא לא ילפינן ממון מקנס אין אנו למדים, שהקנס היא הלכה מיוחדת לעצמה, ואין ללמוד ממנה לענין זכויות ממוניות רגילות.18וכי תימא ואם תאמר: נילף נלמד דבר זה מתשלומי בושת ופגם של נערה שנאנסה שגם הם ניתנים לאב, גם כאן יש לחלק: שכן שאני שונה בושת ופגם דאבוה שאביה שייך בגוייהו בהם, שהרי גם בבושת וגם בפגם הנובע מחמת האונס יש בושת ופגם למשפחה כולה ולאב בפרט, ואין ללמוד מכאן לגבי דברים שאין לאב שייכות בהם.19אלא על כרחנו למדים אנו דין זה שכסף קידושי הנערה לאביה מהדגשת הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" וכפי שדייקנו לעיל. ולענין שהקשינו: מדוע לא נדייק שיהא הכסף שלה, יש לתרץ ולומר כך: מסתברא דכי קא מסתבר שכאשר ממעט הכתוב שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר,
