ביאור שטיינזלץ על קידושין ל׳

1 הוה אמינא הייתי אומר לשטן: גירא חץ בעיניך כלומר, לא הייתי מתיירא כלל מיצר הרע. אמר ליה לו רבא לר' נתן בר אמי: אדידך עד שידך על צוארי דבריך של בנך, כלומר, כל עוד יש לך סמכות ושליטה עליו אתה צריך להשיא לו אשה. ומתי הוא זמן זה — משיתסר משנת שש עשרה ועד עשרים ותרתי ושתים ואמרי לה ויש אומרים: מתמני סרי משמונה עשרה שנה עד עשרים וארבעה.

2 ומעירים, שחילוקי דעות אלה הם כתנאי כמחלוקת תנאים באותו נושא, שבפירוש הפסוק "חנך לנער על פי דרכו" משלי כב, ו נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה אימתי הוא זמן זה; חד אחד מהם אמר: משיתסר משנת שש עשרה ועד עשרים ותרתין ושתים, וחד ואחד מהם אמר: מתמני סרי משמונה עשרה ועד עשרים וארבעה והענין אחד הוא, שבעוד שיש לאב השפעה גדולה על בנו צריך לדאוג לו.

3 א כהמשך לחובת האב ללמד את בנו תורה שואלים: עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון אדם אחד שהיה בימיהם ושמו זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: למדו מקרא — אין מלמדו משנה, ואמר רבא בפירוש ברייתא זו: מקרא — זו תורה ולא נביאים וכתובים. ואין עליו חובה ללמד את כל השאר וגם משנה!

4 ומשיבים, כך יש להבין את דברי שמואל: כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן לכל דבר. כזבולון בן דן — שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן שאילו התם שם לימד אותו מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא כאן הלכה למעשה לכל אדם — חובה ללמדו מקרא לבד.

5 ושואלים: ואבי אביו מי מיחייב האם חייב ללמד את בן בנו? והתניא והרי שנינו בברייתא: מה שנאמר "ולמדתם אתם את בניכם" דברים יא, יט — הרי זה בא לומר: ולא בני בניכם. ומה אני מקיים את הכתוב "והודעתם לבניך ולבני בניך" שם ד, ט לומר לך: שכל המלמד את בנו תורה — מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו, עד סוף כל הדורות!

6 ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא כדעת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" — אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין שחובה ללמדם? תלמוד לומר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". אם כן מה תלמוד לומר "בניכם" שבא לצמצם — הרי זה בא לומר: בניכם ולא בנותיכם.

7 באותו ענין אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה וסמוך לו נאמר "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב" שם י.

8 ר' חייא בר אבא אשכחיה מצאו לר' יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה שהטיל, פרש כיסוי זול על ראשו וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא והיה מביא את התינוק לבית הכנסת ללמוד. אמר ליה לו: מאי כולי האי מה כל זה שאתה ממהר עד כדי כך, שאין לך זמן להתלבש כראוי? אמר ליה לו: מי זוטר מאי דכתיב האם דבר קטן ולא חשוב הוא מה שנאמר "והודעתם לבניך" וסמיך ליה וסמוך לו מיד בהמשך הדברים "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב"? מכאן ואילך, לאחר ששמע דברים אלה, ר' חייא בר אבא לא טעים אומצא היה טועם אומצה, בשר עד דמקרי לינוקא ומוספיה עד שהיה מקרא לתינוק ומוסיף לו על מה שלמד אתמול. רבה בר רב הונא לא טעים אומצא טועם בשר עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא שהיה מביא את התינוק לבית המדרש.

9 ב אמר רב ספרא משום בשם ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב מהו שנאמר "ושננתם לבניך" שם ו, ז בכפל הנו"ן, אל תקרי תקרא, תבין "ושננתם" במובן של הכפלה, פעם שניה, שחוזר ושונה, אלא "ושלשתם" ששונה וחוזר ושונה ונמצא שיש בלימוד שלשה חלקים.

10 ומכאן אמרו: לעולם ישלש אדם שנותיו, שיחלקם: שליש במקרא, שליש במשנה שליש בתלמוד. ושואלים: איך יכול אדם לחלק כך את שנותיו, שכן מי האם הוא יודע כמה חיי משך החיים שיידע מהו שליש חייו? ומשיבים: לא צריכא נצרכה דרשה זו אלא ליומי לימים שכך יחלק כל יום מימות חייו.

11 לפיכך כיון שהיו מקדישים זמן רב כל כך למקרא נקראו חכמים ראשונים "סופרים" — מפני שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו של המלה "גחון" ויקרא יא, מב — חציין של אותיות של ספר תורה. המילים "דרש דרש" שם י, טז — חציין של תיבות המלים שבספר התורה, הפסוק המתחיל במלה "והתגלח" שם יג, לג הוא חציים של הפסוקים. וכן "יכרסמנה חזיר מיער" תהלים פ, יד העי"ן שבמלה "יער" — חציין של תהלים במנין האותיות. הפסוק "והוא רחום יכפר עון" שם עח, לח הוא חציו בפסוקים של ספר תהלים.

12 בעי שאל רב יוסף: וא"ו של המלה "גחון", מהאי גיסא או מהאי גיסא מצד זה או מצד זה? כלומר, האם הוא שייך לחצי הראשון או השני של התורה. אמרו ליה לו: ניתי נביא ספר תורה ואימנינהו ונמנה אותן, את האותיות מי האם לא אמר רבה בר בר חנה בענין אחר: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, ואם כן יכולים גם אנו לעשות כן. אמר להו להם: אינהו בקיאי הם היו בקיאים בכתיבן של כל המילים שהן חסירות ויתרות ולכן יכלו לדייק במנין האותיות, אנן לא בקיאינן אנחנו איננו בקיאים בכך ולכן גם אם נמנה לא נוכל להגיע למסקנה ברורה.

13 וכן בעי שאל רב יוסף: "והתגלח" שאמרנו שהוא חצי הפסוקים, מהאי גיסא או מהאי גיסא מצד זה או מצד זה? אמר ליה לו אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנויי את הפסוקים על כל פנים נביא ונמנה שהרי בזה אין ספיקות! ומשיבים: בפסוקי נמי לא בקיאינן בפסוקים גם כן אין אנו בקיאים וראיה לכך דכי אתא שכאשר בא רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל, אמר: במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי בארץ ישראל מחלקים פסוק זה לשלושה פסוקים והוא הפסוק "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" שמות יט, ט. ושמא יש עוד פסוקים שאין אנו יודעים לפסקם כראוי.

14 תנו רבנן שנו חכמים: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו הם פסוקי ספר תורה, יתר עליו תהלים שמונה פסוקים, חסר ממנו ספר דברי הימים שמונה פסוקים.

15 ג תנו רבנן שנו חכמים: "ושננתם" יש לפרשו גם במשמעות שנון, חד, כלומר, שיהו דברי תורה מחודדים וברורים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם מתוך הספק ותאמר לו את הדבר באופן מסופק, אלא אמור לו מיד, שנאמר:

16 "אמר לחכמה אחתי את ומודע לבינה תקרא" משלי ז, ד כלומר, שהוא בקי בה כמו שהוא מכיר את אחותו. ואומר: "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך" שם ג, ואומר: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" תהלים קכז, ד, ואומר: "חצי גבור שנונים" שם קכ, ד, ואומר: "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" שם מה, ו, ואומר: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער" שם קכז, ה ומכל אלו הפסוקים משמע שהבנים נמשלו לחיצים שנונים.

17 ושואלים: מאי מה פירוש "את אויבים בשער" לענין זה? אמר ר' חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין יחד בתורה בשער, בענין, אחד — נעשים אויבים זה את זה מתוך להט הלימוד. ואולם אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה" במדבר כא, יד שמפרש "והב" מלשון אהבה, אל תקרי תקרא "בסופה" אלא "בסופה", בסופו של הויכוח הם מגיעים לאהבה.

18 א תנו רבנן שנו חכמים: נאמר לגבי דברי תורה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" דברים יא, יח ומפרשים זאת כאילו היה כתוב סם תם סם שלם תרופה גמורה, לומר כי נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה תחבושת על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך ומרפאה אותך אכול מה שהנאתך ממנו, ושתה מה שהנאתך ממנו, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, כי היא מרפאה את מכתך. ואם אתה מעבירה מורידה ממך הרי היא המכה מעלה נומי נמק.

19 כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע שהוא המכה הגדולה ובראתי לו תורה תבלין לתקנו ולמתקו. ואם אתם עוסקים בתורה — אין אתם נמסרים בידו של היצר הרע, שנאמר: "הלוא אם תיטיב שאת" בראשית ד, ז — שאם אדם מיטיב דרכו ועוסק בתורה הוא מתרומם מעל היצר הרע,

20 ואם אין אתם עוסקין בתורה — אתם נמסרים בידו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" שם, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו מה שעוסק בו היצר הרע הוא רק בך, שנאמר: "ואליך תשוקתו" שם. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: "ואתה תמשל בו" שם.

21 תנו רבנן שנו חכמים: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" שם ח, כא. אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" שם ו, ה.

22 ואמר ר' שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" תהלים לז, לב ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לאדם להתגבר על יצרו אין יכול לו, שנאמר: "אלהים לא יעזבנו בידו" שם לג.

23 תנא דבי שנה החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה היצר הרע — משכהו לבית המדרש, כלומר, לך לבית המדרש. ושם, אם אבן הוא — הרי הוא נימוח, ואם ברזל הוא — מתפוצץ, שנאמר לענין דברי תורה: "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" ירמיה כג, כט, כלומר, כמו שהסלע מפוצץ את הפטיש, כך בלימוד תורה יכול להתגבר על היצר הרע הקשה כברזל. ולענין אבן, שאם אבן הוא — נימוח נשחק, שנאמר לגבי התורה: "הוי כל צמא לכו למים" ישעיה נה, א ואומר: "אבנים שחקו מים" איוב יד, יט, כלומר, שכוח המים יפה מכוח האבן שהריהי נשחקת על ידי המים.

24 ב אמרנו שמצווה האב על בנו להשיאו אשה. ושואלים: מנלן מניין לנו הדבר? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" ירמיה כט, ו.

25 ושואלים: בשלמא נניח בנו — בידו, ויכול לומר לו שישא אשה, אלא בתו וכי בידו היא? הלא הדבר תלוי באנשים אח רים, אם ירצו לשאתה! ומשיבים: הכי קאמר להו כך אמר להם ירמיה: ניתן שייתן לה האב מידי ולבשייה ונכסייה דבר בנדוניה וילבישנה ויכסנה כי היכי דקפצו עלה אינשי כדי שיקפצו ימהרו עליה אנשים לשאתה.

26 עוד אמרנו שמצווה האב על בנו ללמדו אומנות. ושואלים: מנלן מניין לנו הדבר? אמר חזקיה: שאמר קרא הכתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" קהלת ט, ט ומפרש: אם משמעות הכתוב הזה "אשה" ממש היא, יש לומר כך: כשם שחייב להשיאו אשה — כך חייב ללמדו אומנות "חיים". ואם "אשה" שבכתוב זה היא בדרך משל, ומשמעותה תורה היא — יש ללמוד כך: כשם שחייב ללמדו תורה — כך חייב ללמדו אומנות.

27 עוד שנינו שיש אומרים שצריך האב אף להשיטו בנהר ללמדו לשחות. ומסבירים: מאי טעמא מה טעמו של דבר — חיותיה צורך חייו הוא שאם יפול למים לא יטבע.

28 ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות — מלמדו ליסטות. תוהים: ליסטות סלקא דעתך עולה על דעתך, הלא ודאי אין מלמדו ליסטות! אלא, כאילו מלמדו ליסטות.

29 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם בין חכמים האומרים שמצוה ללמדו אומנות ובין דברי ר' יהודה? ומשיבים: איכא בינייהו דאגמריה עיסקא יש ביניהם הבדל כגון שלימדו האב עיסוק במסחר, שלדעת תנא קמא די בכך, ולדעת ר' יהודה צריך ללמדו אומנות ממש.

30 ג שנינו במשנה שבכל מצות האב על הבן נשים חייבות. ומבררים: מאי מה פירוש כל מצות האב על הבן? אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה אם תאמר כל המצוות שמחוייב האב לעשות לבנו נשים חייבות — והתניא והרי שנינו בברייתא: האב חייב בבנו למולו ולפדותו. ומכאן נדייק: אביו — אין כן חייב בכך, אמו — לא!

31 אמר רב יהודה, הכי קאמר כך אמר: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן שנינו איפוא במשנה לזו ששנו חכמים בברייתא, על מה שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" ויקרא יט, ג. "איש" — אין לי אלא איש, גבר, בלבד, אשה מנין שאף היא חייבת בכבוד הוריה? כשהוא אומר "תיראו" — הרי כאן שנים, איש ואשה.

32 אם כן ששניהם חייבים מה תלמוד לומר מדוע נאמר במקרא דווקא "איש"? — מכיון שאיש סיפק אפשר בידו לעשות לכבוד הוריו, אשה אין תמיד סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים בעלה עליה. שעסוקה בביתה ואינה יכולה תמיד לעסוק בכבוד הוריה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב: משום כך, אם נתגרשה אשה מבעלה, שניהם גם הבת וגם הבן שוים לענין כיבוד אב ואם.

33 ד תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "כבד את אביך ואת אמך" שמות כ, יב ונאמר "כבד את ה' מהונך" משלי ג, ט, השוה איפוא הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, שבשניהם אמר לשון כבוד.

34 וכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו" ויקרא יט, ג ונאמר: "את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד" דברים ו, יג השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, וכן

35 נאמר: "ו מקלל אביו ואמו מות יומת" שמות כא, יז, ונאמר: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" ויקרא כד, טו נמצא שהשוה הכתוב ברכת כלומר, קללה, בלשון נקיה אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה שנאמר שהמכה את אביו ואמו חייב מיתה ודאי אי אפשר לומר כן כלפי הקדוש ברוך הוא.

36 וכן בדין, כלומר, סברה היא שתהיה השוואה כזו, כיון ששלשתן שותפין בו ביצירתו. וכן תנו רבנן שנו חכמים: שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא שנותן בו נשמה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה מחשיב אני עליהם כאילו דרתי ביניהם, וכבדוני גם אותי.

37 תניא שנויה ברייתא רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העלם שבן מכבד את אמו יותר ממה שהוא מכבד את אביו, מפני