ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״ג

1 נילף מיניה נלמד ממנו ממעילה שיש שליחות לדבר עבירה! ומשיבים: משום דהוה שהריהן מעילה וכן דין טביחה ומכירה של בהמות שגנב שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ומסבירים: שליחות במעילה — הא דאמרן זו שאמרנו מקודם, טביחה ומכירה מאי מה היא, מהו עניינו? אמר קרא הכתוב "וטבחו או מכרו" שמות כא, לז ויש בכך השוואת מכירה לטביחה: מה מכירה נעשית בהכרח על ידי אחר, שהרי בכל מכירה צריך להיות צד שני, הקונה — אף טביחה הנעשית גם על ידי אחר שהוא שליחו, נחשבת למשלח כמעשהו, ומתחייב עליה.

2 דבי החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה ולמד זאת ממה שנאמר: "וטבחו או מכרו", "או" זה לשון ריבוי הוא ובא לרבות את השליח. דבי החכם בבית מדרשו של חזקיה תנא שנה: מה שנאמר בטביחה ומכירה "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" שם אחת מן המלים "תחת" מיותרת ובאה לרבות את השליח, שלא רק הגנב עצמו, אלא אף השליח שממנה תחתיו בשליחותו, מחייב אותו.

3 על כך שואלים: הניחא למאן דאמר תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שאף הם מלמדין, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומדוע לא נלמד דין שליח לדבר עבירה ממעילה ומטביחה ומכירה לכל העבירות כולן! ומשיבים: גלי רחמנא גילתה התורה שאין לומר שליח לדבר עבירה בשחוטי חוץ, באדם השוחט קרבן מחוץ לבית המקדש, שנאמר בו "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" ויקרא יז, ד ויש בכתוב הדגשה "לאיש ההוא", שכוונתה: הוא בלבד חייב על מעשהו שעשה ולא על מה שעשה שלוחו.

4 ושואלים: אשכחן מצאנו דין זה שאין שליח לדבר עבירה גבי איסור של שחוטי חוץ, אך בכל התורה מנלן מניין לנו? ומשיבים: דיליף שלומד משחוטי חוץ הלכה כללית, בבנין אב.

5 ומקשים: אדיליף עד שהוא לומד משחוטי חוץ שאין שליח לדבר עבירה, ניליף מהנך שילמד מאלה מעילה וטביחה ומכירה שמפורש בהן שיש שליח לדבר עבירה! ומשיבים: הדר כתב רחמנא חזרה וכתבה התורה באיסור שחוטי חוץ הדגשה זו שנית "ונכרת האיש ההוא" שם, אם אינו ענין לגופו, לשוחט בחוץ, שכבר נאמר קודם שאינו מתחייב אלא הוא ולא שליחו — תנהו ענין לכל התורה כולה, שמתחייב רק העושה במעשהו שלו, ולא במעשה שליחו.

6 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, הני אותם הכתובים "ההוא" "ההוא" שבאים למעט, מאי דריש בהו מה הוא דורש בהם, שהרי לשיטתו אין בהם צורך לענין שליח לדבר עבירה שהרי לומדים זאת מסברה? ומשיבים: חד למעוטי כתוב אחד בא למעט שנים שאוחזים בסכין ושוחטים שחוטי חוץ יחד שאין שניהם מתחייבים, משום שנאמר "האיש ההוא" — ולא שנים. וחד וכתוב אחד בא להדגיש: "הוא" — ולא אנוס לשחוט, "הוא" — ולא שוגג, שלא ידע שאיסור הוא לשחוט בחוץ, "הוא" — ולא מוטעה, כגון שלא ידע שקרבן הוא. כלומר, האיש ההוא בשלימות דעתו ורצונו, רק כך מתחייב.

7 ושואלים: ואידך והאחר שלומד מ"ההוא" לשלול שליחות לדבר עבירה, מניין יודע הוא הלכות אלו? ומשיבים: לומד הוא זאת ממה שהיה יכול לכתוב במקרא רק "הוא" וכתב "ההוא", שהיא תוספת הדגשה ללימוד אחר. ואידך והאחר שלמד הלכות אלו מעצם הייתור של המלה "ההוא", את הייתור "הוא" "ההוא" לא דריש אינו דורש אינו סבור שיש לו משמעות כדי לדרוש ממנו.

8 ושואלים: והא דתני וזו ששנויה: האומר לשלוחו "צא הרוג את הנפש", הוא, ההורג — חייב, ושולחיו — פטור. שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר לדוד על שגרם להריגת אוריה: "ואתו הרגת בחרב בני עמון" שמואל ב יב, ט.

9 ושואלים: מאי טעמיה מה טעמו של שמאי הזקן? כיצד יכול הוא לומר שיש שליח לדבר עבירה? ומשיבים: קסבר סבור הוא: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ולכן למד ממעילה וטביחה ומכירה שיש שליח לדבר עבירה, ואת המיעוט של "הוא" "ההוא" לא דריש אינו דורש. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם תאמר שדריש דורש דרשה זו, ואף הוא סבור שאין שליח לדבר עבירה, ואולם מאי מה פירוש חייב שאמר שמאי — חייב בדיני שמים. שאף שאין המשלח לדבר עבירה חייב בדיני אדם, מכל מקום חייב הוא כלפי הקדוש ברוך הוא.

10 ותוהים: האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא הראשון סבר שאפילו מדיני שמים נמי גם כן פטור?! והרי המשלח מעורב בעבירה זו, ויש לו חלק בה! אלא: גם לתנא הראשון חייב המשלח בדיני שמים, ולגבי דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו דין גדול ודין קטן יש ביניהם הבדל, שלדעת שמאי יש עליו חיוב גדול, שהוא נחשב בדיני שמים כאחראי גמור לדבר, ולדעת אחרים אין חיובו חמור כל כך.

11 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לכל הדעות, אין שליח לדבר עבירה, ופטור המשלח, אלא שלדעת שמאי שאני התם שונה שם מעשה אוריה החתי דגלי רחמנא שגילתה התורה "ואתו הרגת בחרב בני עמון" הרי שדוד נתחייב במפורש בעבירה זו.

12 ואידך והאחר שאינו סבור שהמשלח חייב מפרש את הפסוק: הרי לך הריגת אוריה החתי כחרב בני עמון עצמה, מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו, על אלה שנהרגו כדרכם במלחמה זו — אף אוריה החתי אי אין אתה נענש עליו כלל אפילו בידי שמים. מאי טעמא מה טעם הדבר — מורד במלכות הוה היה אוריה ומן הדין היה חייב מיתה, דקאמר ליה שאמר לו לדוד המלך "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" שם יא, יא וכיון שקרא ליואב "אדוני" בפני המלך, הרי זה כמודיע שיואב הוא עבורו מקור הסמכות ויש בכך מרד במלך.

13 אמר רבא: אם תמצי לומר ותגיע למסקנה כי סבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ו"הוא" ההוא" לא דריש אינו דורש ואם כן בכל הדינים יש שליח לדבר עבירה, מודה גם הוא באומר לשלוחו "צא בעול את הערוה" או שאמר לו "צא אכול את החלב" שהוא, השליח, חייב, ושולחיו פטור. והטעם — שלא מצינו בכל התורה כולה דין שזה השליח נהנה וזה השולח מתחייב על הנאת השליח.

14 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה, רב אמר: שליח נעשה עד. כלומר, מי שנתמנה שליח לאיזה דבר — יכול להיות גם עד על מה שעושה. דבי בבית מדרשו של ר' שילא אמרי אמרו: אין שליח נעשה עד. ושואלים: מאי טעמא דבי מה הטעם של בני בית מדרשו של ר' שילא? אילימא אם תאמר משום שלא אמר ליה לו המשלח לשליח "הוי היה לי עד" — אלא מעתה מי שקידש אשה בפני שנים, ולא אמר להם "אתם עדיי" — הכי נמי דלא הוו קידושי כך גם כן סבורים הם שאינם קידושין? הלא ודאי אין צורך שייחד עדים כדי להעיד!

15 אלא כך צריך לומר, רב אמר: שליח נעשה עד — אלומי קא מאלימנא למילתיה מחזקים אנו את דבריו שהוא מעיד על דבר שבטוח בו, שהרי הוא עצמו עשאו. דבי בבית מדרשו של ר' שילא אמרי אמרו: אין שליח נעשה עד, וטעמם — כיון שאמר מר החכם "שלוחו של אדם כמותו" — הוה ליה כגופיה הרי הוא השליח כגופו של המשלח, וכמו שהוא עצמו אינו נאמן להעיד בדבר הנוגע לגופו — כך שלוחו אינו מעיד.

16 מיתיבי מקשים לרב: אמר לשלשה "צאו וקדשו לי את האשה" — אחד מהם הוא השליח לקידושין ושנים מהם נעשים עדים, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כולם שלוחין הן, ואין שליח נעשה עד, וצריכים שני עדים אחרים. ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בשלשה, שמפני שהיו יותר משנים מסתבר לומר שמינה אחד מהם לשליח והאחרים לעדים. אבל בשנים — דברי הכל לא נעשים השליחים עדים!

17 ומשיבים: הוא רב, דאמר כי האי תנא שאמר כדעת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: בשנים — שליח ועד אחד יכולים להצטרף ולהיות עדים בדבר. ובית הלל אומרים: שליח ושני עדים. ותוהים: אם כן וכי תאמר שרב כבית שמאי?! ומתרצים: איפוך הפוך את השיטות, שבית הלל הם האומרים שליח ועד אחד. ורב אחא בריה בנו של רבא מתני איפכא היה שונה את מחלוקת האמוראים להיפך: רב אמר: אין שליח נעשה עד, דבי בבית מדרשו של ר' שילא אמרי אמרו: שליח נעשה עד. ומסכמים והילכתא והלכה היא: שליח נעשה עד.

18 אמר רבא אמר רב נחמן: על פי הדברים הללו, אמר לשנים "צאו וקדשו לי את האשה" — הן הן שלוחיו לקידושין, הן הן עדיו, ואינו זקוק לעדים אחרים. וכן בגירושין, שאם שלח גט לאשתו על ידי שנים — הם השליחים והם העדים שנתגרשה.

19 וכן בדיני ממונות, שאם שלח שליחים לעשות עבורו פעולה בענייני ממונות כגון ששלחם למלווה לפרוע לו את חובו — מעידים הם על הפרעון.

20 ומעירים: וצריכא וצריך היה לפרט את ההלכה בכל המקרים הללו; דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק בקידושין, היינו אומרים כי יכולים הם להיות עדים בדבר משום דלמיסרה קאתי שלאסור אותה לכולם הם באים בעדותם, ואין סיבה לומר שישקרו, שאין הם נוגעים בדבר שהרי אסורים הם בה לפי עדותם. אבל בגירושין — ניחוש נחשוש שמא עיניו נתן בה השליח, ומעיד שקר כדי שיוכל לשאתה.

21 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו רק בגירושין שהשליחים נאמנים — משום שאין לחשוד בהם שהם מעידים שקר משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא שאשה לשנים אינה ראויה, וכיון ששנים הם המעידים, אין לחשוד בהם שמא עיניהם נתנו בה. אבל ממונא ממון — אימא: הני מיפלג פלגי אמור שאלה מחלקים ביניהם את הכסף, ובאמת לא פרעו את החוב ולקחו את הכסף לעצמם. על כן צריכי צריכים כל הדברים להיאמר, שבכל מקרה הם נאמנים להעיד.

22 ושואלים: מאי קסבר מה סבור רב נחמן? אי קסבר אם סבור הוא שהמלוה את חבירו בעדים צריך הלווה לפורעו בעדים — הני אלה השליחים נוגעים בעדות נינהו הם, דאי אמרי "לא פרעניה" שאם יאמרו "לא פרענו לו" אמר להו אומר להם המשלח: פרעוני פרעו אתם לי והחזירו לי את הכסף שנתתי לכם כפרעון החוב ולא יהיו נאמנים לומר שהחזירו ללווה, ולכן הם מעידים בשקר שפרעו!

23 אלא לעולם קסבר סבור הוא: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ומגו דיכלי למימר ומתוך שהם יכולים לומר "אהדרינהו החזרנו אותו, את הכסף, ללוה" ואין צריכים להביא עדים על כך, כדין המלווה את חבירו, יכולין אף למימר לומר "פרעניה למלוה" פרענו את החוב למלו וה ולכן אין הם נוגעים בעדות.

24 ומעירים: והשתא דתקון רבנן ועכשיו בדורות אחרונים שתיקנו חכמים שבועת היסת, שהכופר בתביעת חבירו חייב להשבע על כך — נעשו עדים אלו שוב נוגעים בעדותם. שהרי אם היה טוען המלוה שלא קיבל את חובו צריכים היו להשבע ללוה שהחזירו לו את כספו. ומשום כך אין עדותם עדות, אלא משתבעי הני נשבעים אלו העדים "דיהיבנא ליה" "שנתנו לו" למלווה, ומשתבע ונשבע כנגדם המלוה שלא שקיל ליה נטל, קיבל, אותו, את החוב ופרע ליה ופורע לו לוה למלוה את החוב שנית, כמו שפסקו חכמים במקרים דומים.

25 א שנינו במשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה". תנן התם שנינו שם במשנה: נערה המאורסה — היא ואביה או אביה מקבלין את גיטה. אמר ר' יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד, כלומר, לא ייתכן לומר שיש זכות שווה לשני אנשים בדבר אחד שאם הנערה נחשבת כאישיות משפטית עצמאית שיכולה לזכות — אין עוד מקום לאביה בכך. ולהיפך, אם אין לה זכות בעצמה — רק אביה יכול לזכות. אלא, אביה בלבד מקבל את גיטה. וכל שאין יכולה לשמור את גיטה מפני קטנותה או חוסר דעתה — אין יכולה להתגרש, שאין גט תופס אלא בזו שמבינה מעט שיש בגירושין משום ניתוק הקשר, וזו שאינה בת דעת כלל אי אפשר לגרשה.

26 אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין בנערה אם היא ואביה מקבלים את גיטה או אביה בלבד, כך מחלוקת לקידושין. ור' יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין דברי הכל — אביה ולא היא.

27 ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוחנן אליבא דרבנן לפי דעת חכמים? — שכן הוא מסביר: גירושין, שמכנסת עצמה על ידי הגירושין שוב לרשות אביה, נחשב הדבר כאילו האב זכה בגט על ידי בתו ובין היא ובין אביה יכולים לקבל את הגט. ואילו קידושין, שמפקעת עצמה מרשות אביה, הרי היא אינה יכולה להפקיע את עצמה מדעתה בלבד, ורק אביה יכול להוציאה מרשותו ולא היא.

28 ומקשים: והרי מאמר קידושי כסף שעושה יבם ביבמה שמפקעת עצמה היבמה מרשות אביה מדברי סופרים, ותנן ושנינו במשנה: