ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״ה

1 ושוין מסכימים שמוכרה אף שהיא אלמנה לכהן גדול, וכן אם היא גרושה, או חלוצה לכהן הדיוט, שאף שהן אסורות להנשא להם, מכל מקום קידושין תופסים בהן. ונברר: האי זו האלמנה שאביה יכול למוכרה היכי דמי כיצד בדיוק מדובר כאן? אילימא אם תאמר שקדשה אביה ואחר כך מת בעלה בעודה קטנה, אולם מי מצי מזבין לה האם יכול למכור אותה אחר שקידשה? הא הרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות שקידשה! אלא לאו האם לא מדובר כאן במקרה דקדיש איהי נפשה שקידשה היא את עצמה בהיותה קטנה ובכל זאת קא קרי קורא לה אלמנה, הרי שחלו קידושיה! וקשה לעולא.

2 אמר רב עמרם אמר ר' יצחק: הכא כאן מדובר באלמנה בקידושי יעוד שמכרה אביה לאמה, וייעדה הקונה להיות לו לאשה, ומת לפני שנשאה. ואליבא ועל פי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: מעות הראשונות שמקבל האב עבור מכירת בתו לאו לא לקידושין שייעשו בה לאחר מכן ניתנו, אלא קידושיה חלים כאשר מוותר לה האדון על מקצת עבודתה, ובכך מקדשה. והואיל ואין אלה קידושין מכוח האב מותר הוא למוכרה שוב לשפחה לאחר מכן.

3 א איתמר נאמר: אם מת זה שקידש את הקטנה שלא מדעת אביה ונפלה לפני אחיו ליבום; אמר רב הונא אמר רב: ממאנת למאמרו, כלומר, שאם עשה בה היבם מאמר קידש אותה לאשה, כשבא לגרשה צריכה גם מיאון בקידושין אלו, בנוסף לגט, ואינה ממאנת לזיקתו, שאם לא עשה בה מאמר, אינה צריכה למיאון יחד עם החליצה. ומסבירים: כיצד? עשה בה מאמר — צריכה גט, וצריכה חליצה, וצריכה מיאון.

4 והסבר הדברים: צריכה גט — שמא נתרצה האב בקידושי שני, שהרי המאמר הוא מעשה קידושין, ואם לא נתרצה בקידושי ראשון אינה נחשבת ליבמה ותפסו בה קידושין אלו וכדי להפקיעם צריכה גט. צריכה חליצה — שמא נתרצה האב בקידושי ראשון, ואם כן הריהי כיבמה גמורה, שיוצאת דווקא בחליצה. צריכה מיאון — שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ומשום כך צריכה גם מיאון בנוסף לגט וחליצה. שאם לא כן שמא יאמרו שנישואיה הראשונים היו נישואין ודאיים, ולכן אין קידושין תופסין באחותה, בעוד שבאמת אינה אלא ספק מקודשת שמא נתרצה לשני, רק מפני הספק, תופסים קידושין באחותה.

5 אם לא עשה בה מאמר — אינה צריכה אלא חליצה בלבד. ומסבירים: מאי אמרת מה יכול אתה לומר: תיבעי נמי תצטרך גם כן במקרה זה מיאון, שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה — כאן אין צורך בכך כי הכל יודעים: אחות של חלוצה אינה אסורה אלא דרבנן מדברי סופרים וקידושין תופסים בה ולא יבואו להתירה בלא גט. שאמר ריש לקיש על משנה ביבמות: כאן שנה רבי, כלומר, במשנה זו לימד אותנו רבי בדרך אגב כי אחות של גרושה אסורה מדאורייתא מן התורה, ואילו אחות חלוצה אסורה רק מדברי סופרים.

6 ב מסופר: הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי שנים שהיו יושבים ושותים יין תחת עצי צפצפה בבבל. שקל חד מינייהו כסא דחמרא, יהב ליה לחבריה לקח אחד מהם כוס יין, נתנה לחבירו. אמר: מיקדשא תתקדש לי בכך ברתיך לברי בתך לבני. אמר רבינא: אפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה חיישינן שחוששים אנו שמא נתרצה האב —

7 שמא נתרצה הבן לא אמרינן אין אנו אומרים וכיון שקידש אביו את האשה שלא מדעת בנו — אין אלו קידושין. אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לרבינא: ודילמא ושמא שליח שויה עשאו, מינה הבן את אביו, לקדשה ויחולו הקידושין? ענה להם: לא חציף איניש לשויי לאבוה אין אדם חצוף לעשות את אביו שליח. ושאלו עוד: ודילמא ארצויי ארצייה קמיה ושמא הבן ריצה ופייס אותו את האב, ואמר לו שרצונו באשה זו, והאב מדעתו עשה רצון בנו וקידשה לו, וייחשב כזוכה לו בקידושי אשה זו? אמר ליה לו רבה בר שימי לרבינא: אין כאן בכלל שאלה שכן בפירוש אמר מר החכם, רבינא דלא סבר להא שאינו סבור אינו מקבל לשיטה זו של רב ושמואל ואין אומרים שמא נתרצה האב, ולדעתו אין לחשוש שמא נתרצה אדם כאשר עשו דבר שלא מדעתו.

8 עוד מסופר: ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא אדם אחד שקידש קטנה שלא לדעת אביה באגודת ירק בשוק. אמר רבינא: אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שחוששין שמא נתרצה האב ומקודשת — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא כשקידש אותה דרך כבוד, אבל אם קידשה בדרך בזיון — לא, שבכך ודאי לא היה האב מתרצה ואף כאן היו הקידושין בדרך בזיון.

9 אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: בזיון דמאי של מה, מה בדיוק היה דרך הבזיון שבקידושין אלה? אי האם הבזיון הוא דירקא שעשה זאת על ידי ירק, אי או הבזיון היה דשוקא בגלל שנעשה הדבר בשוק? נפקא מינה יוצא מזה הבדל להלכה מהדיוק בהגדרה של בזיון זה במקרה דקדיש בכספא בשוקא שקידש בכסף בשוק, או בכישא דירקא בביתא באגודת ירק בתוך הבית, אם כן מאי מה יהיה הדין? אמר ליה לו: אידי ואידי זה וזה דרך בזיון הוא כל אחד בפני עצמו, ולכן בשני המקרים הללו לא תהיה הקטנה מקודשת.

10 עוד מסופר: בני זוג שהיתה להם בת קטנה ורצו להשיאה ההוא הוא, האב שאמר שהוא רוצה להשיא אותה לקריבאי לקרובו, והיא, האם, אמרה שהיא רוצה להשיא אותה לקריבה לקרובה. כפתיה כפתה אותו ואילצה אותו עד שאמר לה לאשתו: "תיהוי לקריבה" תינשא הבת לקרוב שלה. אדאכלי ושתי עד שהיו אוכלים ושותים במשתה שלפני האירוסין אתא קריביה באיגרא בא קרובה לגג וקדשה לעצמו ובא מעשה לפני חכמים.

11 אמר אביי: כתיב נאמר "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" צפניה ג, יג. וכיון שאמר לאשתו שהוא מוכן שתינשא הבת לקרוב שלה — ודאי לא שיקר ולא חזר בו. וכיון שהיתה הבת קטנה ותלויים קידושיה בדעתו, אין לומר שנתרצה האב בקידושין שקידש אותה קרובו. רבא אמר טעם אחר יש כאן: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכאן הרי עשו סעודה לכבוד הקידושין של הבת לקרוב של אשתו, ובודאי לא היה האב עושה את הדבר לחנם.

12 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה במקרה שלא טרח בסעודה, שלדעת רבא חוששים אנו לקידושיה, שהרי לא טרח, ולדעת אביי בודאי אינה מקודשת שבכל מקרה אין אדם משקר.

13 א קטנה שנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת לדעת עצמה, ואביה לא מסרה לחופה; אמר רב: אם היא בת ישראל ונישאה לכהן — אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, שיאמר בפירוש שאינו רוצה בנישואין הללו. רב אסי אמר: אינה אוכלת בתרומה, שמא יבוא אביה וימחה, ונמצאת זרה שאינה כהנת אוכלת בתרומה למפרע. מסופר: הוה עובדא וחש לה היה מעשה כגון זה וחשש רב להא לסברה זו של רב אסי שלא תיחשב הבת כנשואה, ואסר עליה לאכול בתרומה למרות שלדעתו היא מותרת בכך, שמא יבוא האב וימחה.

14 אמר רב שמואל בר רב יצחק: ומודה רב שאם מתה אותה קטנה — הבעל אינו יורשה. ומדוע — אוקי ממונא העמד את הממון בחזקת מריה בעליו, שחזקתו ברשות יורשיה ולא ברשותו, והואיל ויש ספק בנישואין אם נתרצה האב בהן — נשאר הממון בינתיים ברשותם.

15 ועוד מחלוקת חכמים: נתקדשה בת ישראל קטנה לכהן לדעת אביה וניסת נישאת שלא לדעת אביה, ואביה כאן; רב הונא אמר: אינה אוכלת בתרומה, שהרי אביה מן הסתם אינו מסכים שתינשא שלא מדעתו. רב ירמיה בר אבא אמר : אוכלת בתרומה.

16 ומסבירים את השיטות: רב הונא אמר: אינה אוכלת. ואפילו לרב שאמר כשהיה האב במדינת הים אוכלת בתרומה — התם הוא דלא איתיה לאב שם, שאמר שאוכלת, הוא כשהאב איננו אבל הכא דאיתיה לאב כאן שישנו האב ודאי לא נתרצה בכך, האי דאישתיק זה שהוא שותק ולא מוחה במפורש, זה משום שודאי מירתח רתח הוא כועס כל כך שאינו רוצה אפילו לדבר איתה, אבל ברור שלא הסכים לנישואיה. רב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת. ואפילו לרב אסי שאמר אינה אוכלת, התם שם הוא שיש לחשוש לכך שמא יבוא אביה וימחה, אבל הכא מדשתיק כאן מכיון שהוא שותק — מן הסתם איתנוחי איתנחא ליה נוחה לו דעתו בזה.

17 ובעיה נוספת: נתקדשה הקטנה שלא לדעת אביה, וניסת שלא לדעת, ואביה כאן; רב הונא אמר: אוכלת בתרומה, רב ירמיה בר אבא אמר: אינה אוכלת. אמר עולא: הא שיטתו זו של רב הונא שבמקרה כזה אוכלת בתרומה היא "כחמץ לשנים וכעשן לעינים" משלי י, כו, כלומר, אינה מסתברת כלל שהרי היא אף בניגוד לדברי עצמו. השתא ומה התם דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה עכשיו, הרי, ומה שם כשנתקדשה לדעת אביה שיש על כל פנים קידושין מן התורה ולמרות זאת אתה אומר שאינה אוכלת בתרומה, מחשש שמא לא נתרצה לחופה, הכא כאן שאף הקידושין היו שלא לדעת האב לא כל שכן שלא תאכל?!