1אקרוב עומר והדר אכול הקריבו עומר ורק אחר כך אכלו.2אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שממה שנאמר "מושב" אנו למדים שרק לאחר ירושה וישיבה חל איסור החדש, אם כן ניכול לאלתר שיאכלו מתבואת הארץ מיד! ומשיבים: לא הוו צריכי היו צריכים לכך, שעדיין היה להם מן, ולכן לא אכלו מתבואת הארץ, ולא מחמת האיסור,3דכתיב שנאמר "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" שמות טז, לה. ומבררים את פירוש הפסוק: אי אפשר לומר שאכלו את המן דווקא "עד באם אל ארץ נושבת", כלומר, שכשנכנסו לארץ ישראל עדיין אכלו מן, שהרי כבר נאמר "אל קצה ארץ כנען", שמשמעו לפני שנכנסו לארץ ישראל, בעת שהיו עדיין בערבות מואב. ואי אפשר לומר שאכלו רק עד בואם "אל קצה ארץ כנען" — שהרי כבר נאמר "עד באם אל ארץ נושבת". הא כיצד יש להבין את הסתירה בפסוק? — אלא בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד בהיותם בעבר הירדן, והיו מסתפקין משתמשים ממן שנשאר בכליהם עד ששה עשר בניסן ואף לאחר שנכנסו לארץ.4תניא אידך שנויה ברייתא אחרת באותו ענין: על מה שנאמר "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" יש להקשות: וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, שהרי בשישה עשר באייר לשנתם הראשונה במדבר, החל המן לרדת ובשישה עשר בניסן לשנת הארבעים פסקו מלאכול אותו! אלא לומר לך: עוגות מצות שהוציאו ממצרים בחמישה עשר בניסן בשנתם הראשונה וניזונו מהם עד שירד המן, טעמו בהם טעם מן.5תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת — שנאמר: "וימת שם משה עבד ה'" דברים לד, ה, וכתיב ונאמר: "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום" שם ח, וכתיב ונאמר: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" יהושע א, א, וכתיב ונאמר: "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן6"שם ב, וכתיב ונאמר: "עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן" שם יא וכתיב ונאמר: "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון" שם ד, יט, אם כן צא הוצא מהן, מהימים הללו עד עשור לחודש הראשון, שהוא עשרה בניסן, שלשים ושלשה ימים למפרע אחורנית שהם: שלושים יום של אבל משה, ושלושת ימי ההכנה לפני חציית הירדן, הא הרי למדת מכאן שבשבעה באדר מת משה.7ומנין שבשבעה באדר נולד משה — שנאמר: "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" דברים לא, ב, שאין תלמוד לומר "היום" ודי היה לומר "בן מאה ועשרים שנה אנוכי", ומה בכל זאת תלמוד לומר "היום" — הרי זה בא לדייק: היום בדיוק. מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" שמות כג, כו.8א תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות חדש, כלאיים וערלה נצטוו ישראל מיד בכניסתן לארץ, והן נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.9והוא הדין, כלומר, יש סברה של קל וחומר בכל אחת מהן שינהגו כן; ומה חדש שאין איסורו איסור עולם, שהרי הוא פג לאחר הקרבת העומר בשישה עשר בניסן ואין איסורו איסור הנאה, שהרי החדש אסור רק באכילה עד הקרבת העומר, ויש היתר לאיסורו, שאחרי הקרבת העומר, החדש שהיה אסור נעשה מותר, ובכל זאת הוא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ —10כלאים שאיסורן איסור עולם, שאין זמן בו פג האיסור, ואיסורן איסור הנאה, שכלאי הכרם אסורים בהנאה, ואין אופן של היתר לאיסורן — אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוצה לארץ? והוא הדין לערלה בשתים, כלומר, אף על פי שאין איסורה איסור עולם שהרי איסורה הוא לשלוש שנים בלבד, מכל מקום הרי היא איסור הנאה, ואין היתר לאיסורה, שפירות ערלה עצמן אינם מותרים לעולם.11ר' אלעזר בר' שמעון אומר:12כל מצוה שנצטוו עליה ישראל קודם כניסתן לארץ, שלא נאמר בה שהיא תלויה בביאת ישראל לארצם — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכל מצוה שנצטוו עליה לאחר כניסתן לארץ — אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים חובות בשנת השמיטה ושילוח עבדים ביובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.13ותוהים: השמטת כספים הרי חובת הגוף היא ומה החידוש שבדבר שנוהגת גם בחוץ לארץ?14ומשיבים: לא נצרכא נצרכה השמטת כספים להיאמר אלא לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא, דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: נאמר "וזה דבר השמטה שמוט" דברים טו, ב בלשון כפולה, ללמדך כי בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, שאסור לעבד את הקרקע בשביעית, ואחת שמיטת כספים. ולהקישן זו לזו ולומר: בזמן שאתה משמט קרקע כלומר: כאשר היובל נוהג — אתה משמט כספים, בזמן שאי אין אתה משמט קרקע — אי אתה משמט כספים15ואימא ואמור איפוא גם את ההיקש לדבר אחר: במקום שאתה משמט קרקע, כלומר, בארץ ישראל — אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע — אין אתה משמט כספים ותהא שמיטת כספים נוהגת רק בארץ ישראל למרות שהיא חובת הגוף — תלמוד לומר: "כי קרא שמטה לה'" שם — מכל מקום ואף בחוץ לארץ, וזהו מה שחידש ר' אלעזר בר' שמעון.16על מה שר' אלעזר בר' שמעון אומר ששילוח עבדים ביובל נוהג בכל מקום, תוהים: גם זו חובת הגוף היא! ומה החידוש בדבריו? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכתיב ונאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" ויקרא כה, י שמא תאמר: בארץ — אין כן, אבל בחוצה לארץ — לא, תלמוד לומר: "יובל היא" שם, מכל מקום.17ומקשים: אם כן מה תלמוד לומר: "בארץ" ומשיבים: לומר לך: בזמן שהדרור נוהג בארץ — נוהג גם בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ, שהדבר תלוי בזמן שהיובל נוהג ולא במקום.18א תנן התם שנינו שם במשנה: החדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה אסורה בחוץ לארץ על פי הלכה, והכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים. ושואלים: מאי מה היא הלכה זו שאמרנו בערלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה הלכות מדינה, כלומר, כך נהגו ישראל במקומות שישבו בהם. ועולא אמר בשם ר' יוחנן פירוש אחר: הלכה למשה מסיני.19אמר ליה לו עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי נניח לשיטתי דאמינא שאני אומר בשם ר' יוחנן שהלכה שאמרו במשנה הכוונה להלכה למשה מסיני — היינו דשני לן זה הטעם ששונה לנו הדין בין ספק ערלה שאסורה בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני לספק כלאים שאסורים רק מדברי סופרים.20כמו דתנן ששנינו במשנה: הקונה מגוי פרי שהוא ספק ערלה, כגון שלקט פירות משדה שיש בו גם אילנות האסורים באיסור ערלה ואין ידוע ממה לקט, בארץ ישראל — אסור לאכול מפירות אלו אף בדיעבד, בסוריא — מותר, בדיעבד לאכול מהפירות הללו. בחוצה לארץ יורד היהודי ולוקח מן הגוי אפילו לכתחילה, ובלבד שלא יראנו שהוא לוקט מעצי הערלה, שאין זה ספק אלא ודאי.21ואילו לגבי דיני כלאים תנן שנינו במשנה: כרם הנטוע ירק, שזרעו ירקות בתוך הכרם, ורואים ירק נמכר חוצה לו לכרם, אבל אין הוכחה גמורה שירקות אלה באו מכרם זה; בארץ — אסור, שהרי יש ספק שמא הירקות באים משם, ובכל ספק של איסור תורה הולכים לחומרה, בסוריא — מותר,22בחוצה לארץ — יורד בעל הכרם הגוי ולוקט ומוכר ליהודי. ובלבד שלא ילקוט היהודי עצמו ביד. אם כן רואים שיש הבדל בחוץ לארץ בין ספק ערלה לספק כלאים והוא מובן אם ערלה היא הלכה למשה מסיני ולכן מחמירים בה, בעוד כלאיים הם רק מדברי סופרים.23אלא לדידך לשיטתך שלך בשם שמואל ששניהם אסורים מדברי סופרים ומפני המנהג, אם כן אין הבדל בהלכה בין ערלה לכלאיים.
